top of page
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle
  • YouTube - Black Circle

Join the joy ride!

Never miss an update

מי ומה.jpg
איפה אנחנו עכשיו?
ספרימים.jpg
פוסטים אחרונים:
פוסטים לפי נושא:
ארכיון:

קישורים שכדאי לכם גם:

השביל הזה

גבבים רגבים מצטברים בי, כמו שדה אחרי שֹידוּד עמוק. רעידות הרגש משחררות חומרים, סלט של מילים בתוך הראש אני רוצה להוליד אותו אל המחשב, לשים אותי פרוסה, מעובדת. כבר פעם רביעית שאני מתחילה לכתוב אבל מרגיש כמו הפעם האלף ושתיים, כבר שיניתי את הכותרת לפחות 5 או 6 פעמים והרגיש לא מתאים. מנסה שדברים יתחברו ויהיו מדוייקים. וכמו בשאר החיים של עכשיו, לא הכל רוצה להתחבר, רוצים להיות או-או, אי אפשר גם וגם. אני אוספת סביבי פתקים שכתבתי, חלקי משפטים שפתאום צצו וירדו אל המחברת שליד המיטה הזו, המחברת שליד המיטה ההיא, אל הטלפון, אל הטיוטות של המיילים ושל הבלוג, על קירות, על העור, תוהה אם זה בכלל אותו הפאזל מה שאני מנסה להרכיב פה. של מי החלקים האלו המפוזרים בכל מקום ולמה אף אחד לא אוסף את הבלגן.

פתאום מגיע רגע שנראה שיש חיבור, שיש פיסה שמתאימה לפיסה. אני תופסת עט דמיוני שאני זורקת לעצמי באוויר מאי שם, מנסה לכתוב אותי להבין אותי.. ואז יש גשם וזה מוציא אותי החוצה, יש אורחים ומבקרים וזה מוציא ממני את מספרת הסיפורים, יש זמן מתאים ותכנונים וזה מוציא אותי לטיול, יש ילדים שכל הזמן צריכים דברים (לפעמים רק להגיד "אמא..." ואחריו איזשהו המשך) וזה מוציא אותי מדעתי. ודעתי שיצאה לא זוכרת כבר למה התכוונתי, ואיך זה התחבר קודם. צריכה רגע שקט ולצעוק במקום שאף אחד לא ישמע, ביער שנופלים בו עצים שאף אחד לא רואה, ואז שוב שקט.

אגם ירוחם בזריחה

עידן

​אני מתעוררת קצת לפני השמש, עדיין חשוך אבל יש סימנים האור מתקרב. אני מקשיבה לגלים מלחחים את החול, מין רחש כזה שאפשר לדמיין שהוא חזק ורחוק או חלש וקרוב באותה מידה והוא מעיר זיכרון של ים ושל סערת רגשות שהים מרגיע. אני מנסה לחזור לחלומות שהשאירו בי תחושה עמוקה במעלה הבטן, מנסה להחזיק את קרעיהם ולספר לעצמי אותם, לשחזר. לפעמים ההרגשה נשארת עלי כל היום, מלווה אותי בלי שאדע בכלל מה היה שם בחלום, לפעמים אני יודעת. וכשפיסות המציאות מנצחות בסופו של דבר את הזיכרון העייף, מחשבות והרגשות מתחברות למשהו שלם יותר להבנה. ניצוצות. ושוב חולפים כמו סרט נע.

לא יודעת מה קרה לי, מילים לא אומרות מאום. בואו אלי כבר מילים, הסתדרו בשורה יפה, ציירו לי תמונה מחמיאה, אהובה, ציירו לי שפם. אבל המילים מתרחקות מהדבר עצמו כאילו פוחדות להתקרב אל לוע הר הגעש, כל כך חם. כמו פגישה חצי פגישה של שני מגנטים המכוונים זה אל זה בקטבים זהים, כמו חלום החומק בין האצבעות של העֵרוּת. אני מרגישה שאני הולכת ליד ולא מצליחה להבין ולא מצליחה לתאר את מה שמתחולל. אולי המילים פוחדות לספר את הסיפור האמיתי, זה שמתחת לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, מתחת לסיפור שאנחנו רוצים שיקרה. ואולי אין שם סיפור רק ים של דמעות שגיליתי כשחפרתי מתחת לסיפורים ואולי במצולותיו נח משהו שאין לו מילים. אולי זו אני.

ירדנו למדבר ואנחנו דומים ושונים לעצמנו של לפני שנה. אז נסענו על קצות האצבעות של המסעית מנסים שכלום לא יזוז, יפגע או יתקלקל כי כבר היינו אחרי מסכת ארוכה של כאלו. ועדיין התפנצ'רנו בנחל ביתרון ואבד לנו איזון הגלגלים בדרך ליטבתה, ומיכל המים דלף בצורה לא הרמונית ורציפה וניתנת לחיזוי עד שהפסקתי לנסות להבין. אז גם אני, שבאתי מפורקת ומבולבלת, הייתי צריכה להתנשב מחדש ולשוב אל חושיי. המסע עדיין היה מפחיד ולא ברור. ועכשיו? עכשיו מה?. אנחנו אחרים? האם באמת צמח בי האמון הזה שבו אני יודעת שהכל יסתדר, או שאני רק מספרת את זה לעצמי? והבלבול והפירוק? עדיין שם, רק על דברים אחרים. למרות שחשבתי וסיפרתי לעצמי שאני כבר מושרשת וחזקה ויכולה להחזיק אותי, ויכולה להחזיק אחרים ולנשום שם. כבר יותר משנה וחצי אנחנו גרים ככה, זה הבית שלנו, ממש. בכל רמ"ח איברינו שס"ה גידינו ו-10 וחצי הטונות חלקי המכניקה והנשמה שבתוכה, זה הבית שלנו והמסע שלנו, וזה מדהים כל פעם כשחושבים על זה. אבל כבר לא חושבים על זה כל הזמן. ומצד שני, זה משהו שאי אפשר להקל בו ראש. אני מנסה שלא להקל ולא להכביד. התרגלנו, חיי המסעית כבר בדמנו, הטלטלות וההפתעות עדיין קורות (משאבת המים, הרביעית לשמה, מגמגמת כשיש יותר מידי חשמל למשל, מה הקטע שלה? ובמילוי המים האחרון האיתורן כיבה לגמרי את האפשרות להתניע את המסעית מחדש והיה צריך לעקוף אותו בדרכים יצירתיות). אבל אני שמה מול עיני ממש קרוב את הדברים החשובים באמת (באמת) ומנסה להחזיר את הראיה לפרופורציה. ההפתעות והתקלות נשארות מאחור ומסתדרות בקסמים כלשהם, לרובם ניר אחראי. אצלו ה"יהיה בסדר" הרבה יותר מובנה. השביל ההוא המדבר עטף אותי בריקותו והדהד את החלל שנפער בי שאין בו הסבר מספיק טוב, רק כאב חזק, מתוק, מריר, פָּעוּר של געגוע. ובאין עצים, באור המטורף של עננים אפורים ושמש כתומה וחשיפוּת חשופה רואים על כל הגבעות את השבילים. שבילי הג'יפים חורכים את תבליט השטח, שבילים מסומנים וכאלו שלא, וכאלו של גמלים ושל עיזים, ודקיקים שנראים כמו של אופניים אבל הם של נמלים. והשביל שלי הקסום שבו אני הולכת, מסתכלת בתאווה על הנוף, טורפת את הנוף, מחפשת בו עוד ועוד, הגיע לפיצול. שביל נוסף יוצא בי וקורא לי. "אפרתי" הוא קורא לי, אני שומעת את הקול הזה שוב ושוב ובתוכי נמסים כל מיני איברים (כנראה לא הכרחיים) לשלוליות מים כבדים שמתיישבים לי במעלה הבטן, מתערבבים עם אלו מהחלומות. אני מסתכלת על השביל הטרי, הפחות דרוך הזה, לא רואה מה קורה בו מעבר לגבעה, לא רואה את עתידו האפשרי ועומדת שם כמו נערה פוחזת רוצה ללכת בו, לא מוכנה לוותר או לאבד אותו. השביל הזה מתחיל מכאן ואני רוצה בו. אני מנסה ללכת בפיסוק על שני השבילים, זה קורע את ליבי. מנסה ללכת קצת בזה וקצת בזה.. הרי הכל מתחבר בסוף, אני מספרת לעצמי. ובינתיים השביל שלי, המסע שלי שהתחייבתי לו, שיש בו עוד חלומות והגשמות שחייבים להגיע אליהם, חייבים והם אפילו לא רק שלי, מתחיל להתפורר. בוקעים בו בולענים, הדרך מתהפכת בקירבה. גם יהיה בסדר לא מחזיק כשמגלפים אותו יותר ויותר רזה, זה ממכר הגילוף הזה. גם שבילים אם לא הולכים בהם, מתחילים להתפוגג ולחזור אל הטבע, בלתי נשמעים בעולם כמו עץ שנופל ביער ריק.

אני מדברת עם הנערה הפרועה שבתוכי שמנסה להקשיב לכל הקולות הפנימיים בבת אחת, שפוחדת לשחרר ופוחדת גם להשאר, פוחדת לפגוע, מקדשת חלומות שאסור לא להגשים, ומסרבת להירגע ולנוח: עם הזמן יהיה יותר קל תתרגלי למה שאין אני אומרת מה עם ההתרגשות בדרך נסי להירגע אני אומרת מושכים אותי מקומות רחוקים אל תחפשי קיצורים אני אומרת זה לא מפחיד אותי לשרוף גשרים בדיוק בזמן לא טוב אני אומרת בדיוק בזמן לא טוב. (חבק אותי)

לפעמים אני רוצה להיות רק היא, רוצה לרקוד, רוצה לשיר, לפרוש כנף, אבל זה משאיר את כל השאר מבוגרים אחראיים וזה לא פייר שרק הם יתעסקו בעבודה השחורה של הנחת גבולות וחשיבה הגיונית. חשבתי לי שהעבודה היצירתית של לחלום חלומות, להגשים ולהתפרע קשה לא פחות, אבל כיום אני לא כל כך בטוחה. גם אם היא כבדה כמו האחריות, יש בה מן הקסם המקליל. גם הילדים, אני מרגישה איך הם מתבגרים, ואיך עם או בלי קשר ל-אני העומדת-מתפרעת-לכל-מיני-כיוונים, הם לוקחים אחריות על הגבולות, או על חוסר הגבולות, שאולי מוקדמת להם מידי. אף אחד לא עומד שם ואומר להם שהעולם רע ומסוכן. שונאת להיות זאת שאומרת להם שהעולם רע ומסוכן, שהם עלולים להפגע. אבל אז הם לא חושבים שהוא רע ומסוכן. וזה יכול להסתיים באסון כלשהו. אורי יוצא לטיולים במדבר לעת ערב מתרחק (רק) קילומטר וחצי מהבית להניח מצלמת שביל, לתפוס בה חיות בר נחשקות (המצלמה תפסה צבוע.. היה שווה). האם להגיד לו שאפשר לאבד את הדרך בקלות, שיש במדבר אנשים שיש להם כוונות רעות וזה יכול לא לצאת טוב בסוף? להרוג את כל התמימות? לספר לו על מציאות שתיצור אחר כך את עצמה? הם יוצאים לטייל בטיילת, יושבים שלושה ילדים מסתכלים על הדגים, אין איתם אף מבוגר, הם בודקים את אומץ ליבם. שומרים זה על זה. לוקחים חכות, הולכים לאיפה שהדייגים יושבים. בסבלנות הם חָכּים, לנו אין את המידע והנסיון להעניק להם בכל הדברים שבהם הם מתעניינים והם נפתחים לסביבה בשאלות. ואנחנו שם כהשגחה עליונה מצמצמים עיניים מרחוק לראות שהסביבה בטוב אליהם. שמים יהבנו גם על ההשגחה העליונה, שתקח חלק בדאגה. הם מקבלים מתנות מזרים גמורים וחוזרים איתן הביתה. במקרה הזה מדייגים מנוסים. בסדר, אני יכולה ללמד אותם לא לקבל סוכריות מאנשים שהם לא מכירים.. אבל מה לגבי תולעים? וכל המהות שלנו היא להכיר זרים ולהתקרב וכל המהות שלנו לקבל מתנות בברכה ולקבל הפתעות בשתי ידיים ולומר תודה ולהאמין שהכוונות הן טובות ולפזר את אבקת הקסמים הזו בלי פחד ומה עם הפחד וההגיון? והגבולות? שמעת על גבולות? שמעתי שמעתי אני מדברת עם האמון שהתחזק בי בשנה וחצי האחרונות, אמון בזרים, אמון באנשים ובכוונותיהם הטובות. הנערה שבי זו עם השיער שעף ברוח, אומרת שתמיד הכל הסתדר אז שהכל גם יסתדר, שאף אחד לא בא עם כוונות רעות, שאנשים הם לא רעים באמת, לפחות לא בכמות שמאכילים אותנו בה. במצבים גבוליים היא עוזרת לי פשוט להניח שהעולם ישמור עלינו ולעצום עיניים בלילה. ואני חושבת לפעמים שהיא תמימה, שהאמון הגדול הזה שהיא יצרה בתוכה מבוסס על זה שהיא כל הזמן זזה ממקום למקום, ושהם והמסעית זה תמיד הפתעה, כך שאי אפשר באמת לתכנן לעשות להם משהו בזדון או משהו שיפגע בהם. ואז זזים לפני שנהיים קבועים מספיק בשביל למשוך אש. אז צמח פה סוג מסוים של אמון, אבל הוא מבוסס זמניות. ועדיין צריך להכין את הילדים לאפשרויות שהעולם יכול לזמן אל פיתחם ולחזק אותם מבפנים לדעת מה נכון ברגע האמת. ואיך הם ידעו מה נכון אם המבוגרים האחראים שאיתם לא תמיד יודעים מה הכי נכון. המבוגרת. שאלה.

לפעמים קשה עלי כל המורכבות הזו של דברים שהם כל כך כל כך נעימים וגם כל כך כל כך פוגעים ומפרקים. אני לא יודעת להחזיק אותה בתוכי ולהשאר רגועה, שפויה. אני צריכה לצעוק את זה. אני צריכה לרקוד את זה. עד שזה עובר לי. הלהחזיק את זה.

אני מפסיקה לנסות, לפתור, להבין, לשים גבולות, להתאפק, לזרום ולהקשיב לקולות הפנימיים שלי ושל אנשים אחרים והסיפורים שלהם שהם לא שלי. מפסיקה לגלף את זה קצת לפני שזה דק מידי. לעצור. אני שמה את הדברים החשובים באמת, את חלומות המסע שלי, השביל שלי שבו אני נוהגת ורצה ושטה עכשיו מול העיניים ממש קרוב. מנסה להחזיר את הראיה לפרופורציות, מתמקדת במה שקרוב וממשי וקורה והולכת לשם. נקרעת מפנטזיות, משביל אחר שמונח ביער זהוב ומזמין את צעדיי. לא יכולה לטייל בשני שבילים ולהיות אחת. שניהם אולי לא מאוד מטויילים, אבל יש כבר סוג של מפה לשביל שאני נמצאת בו. אני נתלית בה ומטפסת עליה שוב. בקצה המפה, יושבת במקום שהוא גבול שאנחנו שמנו (ה-ישראל). ההרים לא יודעים גבול הם ממשיכים לכל המקומות בבת אחת וגם הים. הים מרגיש שהגבול הוא הרים והרים מרגישים שהגבול הוא הים. ואולי הם לא מרגישים את הגבול כי הם צונחים לתוכו ומתחברים דרכו בקרקעית להרים שבצד השני, הם רק מרגישים שונה, שונה יפה.

אני מניחה את כל הצעקות והחלומות והכאב והיש והאין והטוב והרע והלפגוע ולהקרע מבפנים על שפת ים סוף, אחרי הנשימה האינסופית שנותנת לי הנסיעה על כביש 90 בריאוֹת פתוחות וריאוּת צלולה. ונסיונות לריפוי שהתאדו בנסיעה דרומה, מתעבים שוב, מתגשמים קצת על השמשה. נוטעים בי תקווה, מעירים בי ניצוץ של שמחה ומרחיבים כל בוקר מחדש את התודה על כל מי שנמצא איתי במסע. זה שבחוץ וזה שבלב. לא יודעת איך לסיים הדף נגמר והכתב מתעקם, אוהבת ונשארת והבוקר מאיר..​

שיעורי אנגלית בחטיבה - היה שווה כנראה
bottom of page