האישה הקטנה
הכל התחיל כשיום אחד (לפני עשור וקצת) חזרתי מהעבודה עם ספר טורקיזי מהוצאת 'העולם' שנקרא "מרכז אסיה". זה היה בערך שלושה חודשים אחרי שהכרתי את ניר, אפשר להגיד שגרתי אצלו בדירת הרווקים המגניבה שהיתה לו על רחוב הקסמים הרמתגני - ז'בוטינסקי. היו לי שם כמה בגדים ומברשת שיניים ועכשיו גם הספר שהבאתי מהעבודה ומעולם כנראה לא חזר לשם (סליחה).
לא זוכרת כבר מה עשינו עם הספר אבל באותם כמה ימים שהוא היה על השולחן בסלון הונח לצידו גם החלום המשותף לטייל בדרך המשי. החלום נרקם במהירות ובכישרון כיאה לבן של רוקמת, בחוטי משי (מן הסתם) דקים וצבעוניים יחד עם הקשר שלנו וההיכרות שלנו והפך למשהו שהוא בלתי נפרד מאיתנו, מהאנחנו שאנחנו. "אז איך נראים החגים בשנה הבאה?" שיחה קבועה שלנו שמתרחשת כשנה וחצי לפני ראש שנה. "רגע אני פותחת יומן". האמת, שהזוי בעיני, אבל ככה זה עובד מאז 2004 (והחגים של 2005 היו משהו משהו). ספטמבר היהודי, לפעמים בגלישה לאוקטובר, מנוקד חופשים המשמשים בו בערבוביה. לפעמים הם נופלים על סופ"שים (דבר שאתה לומד להעריך רק כשיש לך ילדים בגן פרטי) ולפעמים באמצע שבוע ואז 8-9 ימי חופש מהעבודה ואתה בלי בעיה בחודש שלם של חופש, מי אמר כרטיס טיסה לאנשהו ולא קיבל. אז ב-2005 היו חגים מעולים, מעולים זו כמעט לא מילה, מעולים של פעם בעשור. אבל הדרך המשי לא נרקם לספטמבר כי אם למרץ, אז מה עושים בספטמבר? טיול הכנה! מזיזים את הגלובוס קצת שמאלה, בודקים איזו מדינה מתגנבת לקו ההתחלה מהצד השני.. מי מציצה שם? מי זאת שם ליד תורכיה? כן קצת למעלה? קצת מהצד? בולגריה! א-הא!
ושם בטרק בהרי הפירין היפים פגשנו לראשונה את האישה הקטנה. הוא: אפרת את הולכת נורא לאט.. היא: ההה... (התנשמות) מה פתאום...פפפ (התנשפות) .. אתה טועה הוא: מה טועה? אני מושך אותך כל עליה... היא: אבל זה הכי מהר שלה.. הוא: של מי? היא: של האישה הקטנה שבתוכי... הוא: (???) היא: היא זזה ממש מהר, זו רק בעיה של תמסורות ארוכות מידי, קשרים, חבלים, גלגלי שיניים וכו` .. ועד שזה יוצא החוצה, זה לאט.. אבל היא רצה מבפנים, רק שתדע לך.
האישה הקטנה יצאה לאור בבולגריסטן אבל היא בעצם היתה שם תמיד, נולדה אי שם כשחלפתי על פני גיל ההתבגרות והבנתי שאני לא מבינה כלום מהחיים שלי ומהחיים עצמם בכלל. אז חוץ מזה שהיא רצה בעליות, מנסה להזיז את הגפיים הכבדות שלי ויוצא לה במקסימום עקב בצד אגודל, או משתילה במוחי מחשבה על מרק שום חם או ערמונים קלויים שמושכת אותי למעלה - היא עסוקה בראש שלה בכל מיני שטיקים מהפכניים שכמו כל השאר, עד שאני מצליחה לבצע אותם הם כבר לא יוצאים כאלה מהפכניים.
האישה הקטנה היא אותו קול בראשי שחופר ואומר שאפשר קצת יותר היא האישה הזאת שהמציאות כמו שהיא, הרגילה, המתבקשת, הבית ספר-צבא-טיול-אוניברסיטה-חתונה-משפחה, הלקום-להקפיץ למסגרות-ללכת לעבודה-לחזור-לראות ילדים-להאכיל-לישון, החיים עצמם הזה, זה לא מספיק לה. היא הקול המעורר, המתעורר שמטיל את הספקות שלו כאילו היו דיסק בתחרויות אתלטיקה קלה.
ובאוטובוס מקומי מקרטע מעט מסופיה לבנסקו, ערב ראש השנה תשס"ו, בעוד אני מנמנמת וניר קורא (כי הוא יכול לקרוא בנסיעות הממזר), דברנו על החיים עצמם וניר אמר שבחלומו הוא רואה את עצמו מטייל עם ילדיו באנאפורנה. בום טראח מה קרה, האישה הקטנה נפלה ברצפה מרוב הלם אושר כלשהו.
10 שנים התעסקנו בלטייל וליצר משפחה ודברים דומים. כשכל הזמן הקטע הזה עם האנאפורנה חופר לנו והאישה הקטנה עם האצבעות על השולחן, מחכה ומחפשת תעסוקות נלוות. כל הזמן החלום הזה של לעזוב הכל לתקופה ולטייל עם כל הילדים, להראות להם עולם, לדבר על שטויות, לראות נופים נפלאים. עד שלא יכולנו יותר להתאפק ואמרנו טוב אם נחשוב על האנאפורנה כל הזמן זה יקרה רק עוד מיליון שנה. וירדנו מהרעיון לעשות את האראונד כרגע :)
