על החושך

בזמנים אלו של לילות ארוכים אני מדברת על החושך והוא אלי. במסלול ההקפה האליפטי בו האדמה נעה סביב השמש והלבנה חגה סביבה ומלווה, אנחנו עוברות באינסוף שערי זמן. ביניהם, נראים גדולים יותר, ימי השיוויון – בהם שעות האור משתוות לשעות החושך וימי ההיפוך- היום הארוך ביותר בשנה והלילה הארוך ביותר, במסלול החוזר על עצמו באינסופיות. אני בוחרת לספר לעצמי (ולמי שמוכן להקשיב ולקרוא) את סיפור השינויים החיצוניים כדי לקבל בברכה רצופה את השינויים הפנימיים, וגם לדעת, לזכור ולהזכיר- שכל הדברים שקיבלו רייטינג ממש גרוע באלפי השנים האחרונות הם חלקים שווים בטובם, במתנותיהם ובערכם לחלקים הפופולריים יותר שהועלו על נס.

בתוך כל מעגל יש את הימים בהם אני בהתכנסות ובנסיגה (בקטע טוב כן?!, כבר הבנו את זה.. נכון?) בתוכם - ימי הדם שלי. במעגל יש את לילות הלבנה המלאה ולילות הירח החסר ואת כל מה שביניהם, יש את היום ואת הלילה, יש את ימי השמחה והקלילות, ימי הכובד והעצב, ימי הפרח והאהבה, ימים לבנים ארוכים ועוד ימים ולילות שלימדו אותנו שהם מתחלקים לטובים ורעים. או שלימדו אותנו שבלי הרע לא היינו מעריכים ושמים לב לטוב. במקום ללמד אותנו שהכל ראוי ושממש טוב לשהות בהכל, לנוע כמו האדמה והלבנה משם לכאן, מכאן לשם או להיות הכל- לעיתים כך ולעיתים כך, בסנכרון או בלי סנכרון, בזה אחר זה או כשהכל ביחד משמש בערבוביה.. חינכו אותנו לפחד מהחושך, אולי רצו לשמור אותנו בתוך הבתים, אולי פשוט לא לימדו אותנו איך לא לפחד ואנחנו מעבירות את ידיעת הפחד בדמנו אלפי שנים. בחושך הצבעים נעלמים. הראיה, החוש הדומיננטי שלנו, מתקשה לתפקד. רמת הגירויים יורדת ויש יותר שקט. בחושך הקולות הפנימיים שלנו יותר נוכחים, ביניהם גם הפחדים שלנו, הספקות וכל החמודים האלו. תכלס, לא לימדו אותנו מה לעשות איתם ואיך לדבר איתם, אנחנו מפחדות לפגוש בהם. והמסע אל הלילה, אל החושך, אל ימי הדם הפך למסע קשה מנשוא לחלקנו. כמה מאיתנו מתחילות לחוש מתישהו יותר בנוח בשלב זה בשנה, הזמן שלאחר ה-21.12. אחרות עוד מגששות את דרכן באפילה הזו, מתאמנות בלהודות כלפי עצמן שכך הדבר, שאנחנו צריכות את החושך, כמהות אליו, על אף הפחד. רוצות לאהוב אותו והוא אותנו. זה בדרך כלל לא כזה מקובל להיות זו שאוהבת את החושך. הנה זה כאן. ביום השייויון הסתוי בספטמבר, אנחנו לוקחות עששית ועומדות בפתח מערה גדולה, שהיא אנחנו. יש אומרים שחפרו כאן פעם כורי אבנים יקרות ומצאו ניסים ונפלאות. אנחנו מתחילות במסע פנימה, עששית דולקת בידינו בתוכה האש של סוף הקיץ, אנחנו צועדות אל תוך המכרה. הימים מתקצרים אבל עוד יש אור שמעיר את הקירות היבשים, הכהים, אנחנו מתקדמות עד איפה שנוכל. בעמעום איטי ומתחשב, האור שמלווה אותנו מפתח המערה, נגוז נמוג מתפוגג ואנחנו מהלכות או יושבות בעומק אליו הגענו אוחזות בנר דקיק, נושמות. כשהלילות הכי ארוכים מגיעים אנחנו בעומקנו, הנר נגמר ואנחנו יושבות בחשיכה נעטפות בשמיכתה. החושך סמיך והראיה לא מצליחה לשמש אותנו וזה מלחיץ. אבל אם נצליח להרגע שם לרגע, נוכל לצאת לטיול מישוש של קירות המכרה הלח. נסתובב בחדרים ובעליות נפגוש את עצמנו, נפגוש דברים שהשארנו שם והעלו עובש וטחב ודברים שחיים רק בחושך. נפגוש את המרות השחורות הבוציות, נדוג מהן אבני אודם וירקן. אנחנו עושות אהבה עם החושך והוא כותב לנו שירים שממיסים את לבבותינו: כל הלילה היינו תחת כישוף, כל הלילה גילינו סודות של הגוף, תני לי יד תני לי מקום תני לי יד תני לי מקום, אצלך בעולם. השדים של הלילה יוצאים כבר לרקוד, הם נוגעים בי נוגעים בך, נוגעים עוד ועוד. תני לי יד תני לי מקום, תני לי יד, תני לי מקום אצלך בעולם. זה אני מנגן לך מנגן לך ניגון, זה אני שלוקח אותך לטיול, תני לי יד תני לי מקום תני לי יד תני לי מקום, אצלך בעולם. תני לי מקום אצלך בעולם. ככה זמן מטיילות בתוכנו, יכולות גם לפגוש נפשות נוספות באינטימיות מסען החשוך. אנחנו שוהות ומלטפות את קירות התוך. אנחנו עלולות להתרגל ולאהוב מידי, אנחנו עלולות לשקוע באימה ובמרה שחורה, לטבוע, להיאחז, להתפלש בבוץ הנעים להרגיש. ואז איפשהו בינואר... האור מבחוץ מתחיל לנכוח במרחב, קורא לנו, מזכיר לנו שזהו הזמן להיאסף חזרה לכיוון פתח המערה. לפעמים בניצוץ תקוה ולפעמים בכאבי פרידה ולידה אנחנו נקראות להשתנות שוב ולהמשיך. הנרות מודלקים אחד אחד כדי לא להעמיס עם האור וכדי לעגן אוריינטציה. וגם החושך צריך להשלים עם הליכתנו, לכתוב שיר פרידה ובקשה שלא נשכח אותו, שלא נשכח את האהבה הזו, שנרשה לעצמנו להיזכר בו מידי לילה גם כשהאור הולך ומתגבר - רק שימי נר על החלון ונרקוד לאט את מחול הנשמות, שימי נר על החלון והלב ישוב לפעום. שבוע אחרי הלילה הכי ארוך אני מרגישה עדיין את המשיכה פנימה, את עיטוף המערה, את הגעגוע למפגש העמוק והחשוף איתי והעיסוק המדיטטיבי של דליית הפנינים בצלילה. בו בזמן, תיק הליקוט שלי מלא ממצאים ארכיאולוגים, תובנות, שברי לב שמחכים להפוך לשרשראות ומוביילים מופלאים. את זה אוכל לעשות כנראה (כנראה) כשאוכל לראות משהו.. עם תנועת הזמנים. זוהי קריאה ישנה חדשה לאהבת החושך והאפלה, הדומייה והדם, העצב והבוץ, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים תפילת האישה והאדם. זוהי קריאה להפסיק להשתמש במילה חושך וחשיכה בשביל לציין משהו רע ואכזרי, משהו חסר, קלוקל, בלתי ראוי, מיושן ובלתי נאור (אור) וכל זה. זוהי קריאה למביאי ומביאות האור, המסתכלות על חצי הכוס המלאה והמרימים לעצמם ולכולם, להיות בבקשה עדינים עם העיניים שלנו ולבבותינו, היוצאות מהמערה, כל יום רק בעוד קצת.