עירומלא
בזמן האחרון שהוא כמה שנים, אני חוקרת בגוף בסיפור הכיסוי והכסות. מגלה שסיפור הכיסוי כמו להתלבש בשיטת הבצל, מלא אצלי ואולי בכולנו בשכבות על שכבות של סיפורים, וכל פעם כמו בפוקר עירום, אני מסירה עוד שכבה במשחק הזה.
בעצם בא לי להתחיל ולכתוב על פרוייקט אמנותי קהילתי של יצירת לוח שנה עם צילומים שלנו (מי שרצה ורצתה) כשאנחנו עירומים. בעדינות ורגישות נקבעו לנו סצנות וימי צילום, מעגלי שיתוף וכו' (בין השאר הוחלט במשותף לא לפרסם את התמונות ברשתות למרות יופיין הרב). כל התהליך לקח כחצי שנה כמעט, והיה מאוד מרגש לקחת בו חלק, וגם הציף הרבה מאוד קולות פנימיים (לפחות אצלי) שהיו צריכים לצאת ולעמוד באור חשופים, מולי, כי שמעתי אותם המון פעמים אבל אף פעם לא הבטתי להם בעיניים והם לי בעיניים וככה (על הקולות אולי בפוסט אחר).
הרבה מאוד זמן עניין אותי לדבר את זה ולספר על זה כדי להבין ולעבד דרך הסיפור מה התרחש אצלי, מה נע ומה השתעשע ולכן היתה תקופה שסיפרתי בזה לא מעט סביב המדורה. באחת ההתיירחויות החורפיות, לאחר שקיבלנו את לוח השנה המודפס וחוויתי עוד רגע שבו אני מבועבעת, חלקתי את רגשותיי עם חברות ששאלו שאלות ממש טובות, וגם העלו את הנושא הזה של ההתפשטות ההיפית הזו, הרוחנית, שעל דגלה חרוטה האישה המשוחררת והחופשייה לעומת האישה העטופה, המודעת, שלא הולכת לשחק באש אם היא לא חייבת. בקיצור, למה לאתגר את העירום שלך ככה. והתשובה היתה - בשביל להציף סיפורים. את סיפורו של הגוף.
אז כן, יש הרבה דברים לומר על גוף ועירום וזכותנו הטבעית וההיסטורית להרגיש בטוב ובניחותא עם גופנו, אבל הסיפור המאוד צועק שעלה מהשיחה הזו וקרע פיסות בשר ועור בתוכי הוא הסיפור הישן על למה אסור לנו להיות חשופות וחשופים והרצון לספר שם כבר סיפור חדש.
מה הסיפור? עלה תאנה או חליפת שלושה חלקים, אנחנו הרבה פעמים מכסות עצמנו (בוא נעשה את זה קל ונדבר על נשים רגע) כי הסיפור המסופר הוא שאם לא נהיה מכוסות מספיק נעורר את הגברים סביבנו ונגרום ליצר שלהם לצאת להיות בלתי נשלט בקיצור ליצור בלגן לא קטן. למה? כי במקרה כזה הם עלולים להציק לנו על זה או לפגוע בנו ואנחנו צריכות לשמור על עצמנו ועוד יותר מכך, לשמור עליהם מהיצר הזה (יצר רע.. פויה.). מכאן כבר היה קל להכריז על הכל כמעורר יצרים, ולכן אסור ולכסות את הכל והקול - שערנו ערווה, קולנו ערווה, שדינו ערווה, עירומינו ערווה וכל זה ממש מגרה. אני מסכימה. ואז בשביל לא להפר את הריכוז הכללי בטבע בכלל עדיף כבר להסתיר את כל האישה, אפשר לתת לך חרך קטן להציץ או לנשום דרכו אבל לנשום ממש בשקט. הנשים התכסו (מי יותר ומי פחות) והתרבות נשמה לרווחה. אנחה.
היה לי ברור פתאום שפעם מזמן מזמן בחרנו להתכסות גם הגברים וגם הנשים מסיבה אחרת לגמרי. פעם-פעם לפני שהומצא סיפור גן העדן והתאנה זכתה לרייטינג מפואר, היתה ממלכת הארץ שייכת לכל המינים, נקבות וזכרים נשים וגברים בשלל מלבושים או ללא. בשלב מסויים עובדות האדמה, שידעו את פולחני הקסם והגוף, הבינו (מה שנקרא נפל האסימון.. כי זה היה פעם) שכשמשהו אצלך מכוסה רוב הזמן ואת בוחרת לחשוף אותו ברגעים מסויימים בפני עצמך או מישהו אחר, כמו כשאת מגלה סוד, כמו כשאת מתוודה על אמת שלך, כמו מול מישהו שליבך וגופך ממש יוצאים אליו , זה מעלה את רמות הריגוש לגבהים אחרים. אחרים מאשר אם הייתי מסתובבת עם האמת שלי, או החזה שלי חשוף כל הזמן, כנראה שרמת ההתרגשות שלי מלחשוף אותו הייתה נעלמת לחלוטין, או לפחות קטנה משמעותית. אולי אפילו במגע הוא היה מאבד מעוקצו, מהצריבה הלוהטת הזו ומרגיש יותר כמו נגיעה ביד (עדיין מרגשת אבל בכל זאת). אז כשהבנו את כוחה של האמת הזו, בחרנו לכסות חלקים נבחרים בעצמינו כדי להגיע לרמות ריגוש גבוהות יותר ובקלות. כי להתרגש זה טעם החיים. כמו קוקה קולה.
ככל שאני הופכת בזה יותר אני מגלה עוד שאני לא מתפשטת בשביל לעורר מישהו אחר פרט לעצמי, אני לא מתלבשת בשביל לשמור על עצמי ממישהו שהגוף שלי לא בא לו בטוב או בא לו בטוב מידי, אני כך או כך בתשומת לב ועור לאפשרויות שלי להתרגש.
ושהדבר המעורר ביותר הוא חשיפותו של הלב.