חג האש

הנה זה ארוך כמו הקיץ.

אני חוזרת בזמן ואוספת רגעים של תחילות מאי, זרמי השמש מפעפעים בהכל, זה כאילו האדמה מבעבעת מהם בעדינות כזה כמו לשחות מעל צוללנים, ודרך זה יוצא כל הירוק ב-50 גוונים, מתפרץ, מתגלה בגלים, כל הפרחים מתפוצצים כמו זיקוקים רועשים, פוף פוף בומים, מנצנצים בעיניים. העצים, תוך חודש, הצמיחו את כל עליהם מחדש, טירוף כזה. הריחות ממלאים את הגוף עד הנימים, הלב מבקש וכמה, מתרחב וחלליו רעבים. מן רגע כזה לאהוב.

מה הסיפור? שעוד לפני שנולדו החגים נולדו הזמנים. ובהם ימי החול, ולצידם, מידי כמה זמן, הימים שבהם האדמה והכוכבים, השמיים והארץ מעצימים נוכחות, כאילו משלבים ידיים, וזורים כוח באדוות גדולות. כשהתחלנו לחוש את זה בגוף, בלב, בעוצמות שלנו, היינו מתכנסים ומרגישים את זה יחד ורוכבים על הגל הזה לאן שהוא לוקח. חגים במעגלים, עושים לנו טקסים, מנתבים את הרוח לעשות קסמים וכישופים. כי היא כאן. ובשביל מה באנו לכאן אם לא בשביל להרגיש בגוף את כל מה שאנחנו: אהבות ואורות ועונגים וכאבים ולקסום קסמים, ולכשף כישופים.. כל הדברים הטובים..

בימים של דאז, המיוחדים, ידעו להבחין מתי מדקקים המסכים שבין העולמות והיה קל יותר להרגיש וגם להיזכר מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן, לטפס עם התודעה אל המקור, להתמלא ולהתרוקן ולחזור אל הגוף כדי להתענג על תחושותיו. תחושת השמש המחממת ברכות, הרוח הנושבת על העור של פנים הזרועות והירכיים, השפתיים, מגע עלים ושיבולים על הגוף באחו, ריחות מתוקים של פריחה, דקירת הקוצים, מגע האדמה עדיין רך ולח, שירת גידרון מסתלסלת, טעם התות, טבילה קרירה מרעידה בנחל, אור ירח צהוב ולבן מבהיק את הכל. תאווה לעיניים.

הירח המלא של אמצע האביב היה קורא לנו החוצה ממחסות החורף ואז מהבתים, להוציא את התפרצות הגוף, להיזכר בכוחה של האש והתשוקה שמפעם בהכל, לתת להן מקום באויר הפתוח ולחגוג את כל אלו בחגיגות אהבה גדולות עם הגוף שלנו ועם הגוף הענק של האדמה. הדלקנו את האש כדי להשתקף להט בלהט וגם כדי להיפרד מעל הצורך בחומה לטובת הקיץ בו האש עוברת פנימה, להלהיב, לדלוק ולטקס בלבבות.

חגגנו את הכוח הבלתי נתפס שלנו לפרות, להפרות ולתת פרי נשים וגברים יוצאים אל היערות ועושים אהבה עם כולם עם הכל נוזלי האהבה מרווים את האדמה ואת האויר כמו הפרחים

ואז לפי הסיפור קראו בשמות לחודשים ובשמות לימים המיוחדים והפכו את זה לזמן מקודש שחג עם השמש וחוזר כל פעם איפשהו בתחילת מאי. את השמות של אז אני לא זוכרת.. כי זה היה ממש מזמן, לפני שהמציאו את הזמן. אחר כך באחד מהגילגולים זה הפך ל'בלטיין' הקלטי-פגאני-אלילי, חג של אש וברכה לאדמה, חג של הכתרות מלכים בטקס הנישואין הגדול של מלך עם ארצו (הכתירו איזה מלך לפני כמה ימים לא?). בתפקיד הארץ – נערה בתולה המכהנת אצל האלה. וכל העם יוצא מהבתים החמימים למדורות הבחוץ, כי כבר נעשה נעים ואם כבר עושים עבודת אהבה מקודשת אז למה בתוך בית. וכל הילדים הנוצרים ברחמי הנשים המגלמות את האלות בבלטיין נחשבים לילדים שאביהם הוא האל (ישו? מישו?).

אחר כך אנשי האצולה, שהרגישו אחריות על נשמות נתיניהם ורצו לתרבת את העם ולמשוך את כל הכופרים והבורים לאמונה באל היחיד והנכון, הלבישו את החג במלבושים נוצריים חסודים, בסעודות ובהילולה לאלוהים אחד שבשמיים, כך לא ימצאו את דרכם למדורות ובחטא המעשים הנתעבים ולא יחגגו את הפריון בהוללות גופנית גדולה ומופקרת.. מזל. אחר כך החילונים הפועלים התלבשו על זה עם אחד במאי. סתם כי כבר התכנסנו. והיהודים סיפרו לעצמם עם הדורות שהמדורות נועדו לאותת ללוחמים המורדים לצאת לקרב או להתחבא במערות מסתור. דיינו. וכך, קצת אחרי הירח המלא של שיא האביב, כשהגוף מתפקע מלהכיל את היופי והבערה וכל החגיגה אנחנו מדליקים לעצמנו מדורה. אז אולי קצת שכחנו שהיא מדורה של אהבה אחרי הרבה שנים של מדורות מלחמה. מדורה שחוגגת את התשוקה והכמיהה וההתמלאות ופחות את הכיבוש הניצחון וההשמדות. מזל שהשאירו איזה זכר לעוצמות שעלולות להפתיע פתאום בלי אזהרה וזה נארז יפה ומהוגן באישור להתחתן ..

ופה מול דלתי, על צלע ההר הקדוש, שזוכר את כל המדורות של כל הזמנים, עוד מלפני שהמציאו את הזמן, אני יכולה לספר סיפור של אהבה ולדמיין שמאות האלפים שיגיעו לכאן היום יוצאים להישטף בזרמי השמש בזמן הכי טוב שנולד לזה בשנה. האהבה פנים רבות לה ולמדורות יש הרבה סיפורים, אנחנו רק צריכים לבחור. בברכת "קצת סבלנות – הרבה ישועות" (שלט על גדר בצומת מירון).

חג אש והתמלאות מבורך שיהיה. הלוואי ונרגיש שוב בגוף את זרמי השמש הבוערים כמו אז. אמן. התפרסם בפייסבוק בחג האש 2023