אמצע התמוז

אמצע התמוז. שמרתי על האש ורקדתי לצידה. היא בת זוגי לריקודים, היא והירח. הם פשוט נמצאים ורוקדים ולא עוזבים לרקוד עם עצמם או עם מישהו אחר. האש מתנחשלת, לוחשת, מרחששת, כשהיא מזיזה את העצים שבתוכה אני מביאה לה עוד עץ, מניחה לה איפה שחסר. כשהרוח נושבת בה אני מדברת אליה עם הידיים, משיבה אותה אלי בסיבוב ספירלי ונהימת עשן מתרצַה, שלא תבעיר את היער. אנחנו רוקדות כמו אחיות. אני שומרת אש. האש השמורה נחבטת בתוכי אל קירותיי, מפחמת אותי. מתיכה אותי בתוכי. מטיחה. מצד לצד. הדברים שצריכים לצאת - יוצאים בחוסר סבלנות וסדר. נדחפים דרך כל היציאות נשפכים על האדמה, מסונוורים. אני מתבוננת בהם בי. ועכשיו. אמצע התמוז. זהו הזמן של השמש, הקיץ מתניע את מנועיו בנהמה. דברים מגיעים אל קיצם. בקרוב יוולדו מחדש. ובין לבין החלל.

אמצע התמוז. את היום הכי ארוך של השמש חגגנו ברחם העגול שביער. נשאלה שאלה ואני הייתי העונה, (יחד עם הקיץ - העונה). כן, גם גברים יכולים לבוא להתארח בפעימה הזו. זו פעימת הפסגה הגבוהה, כמו ירח מלא של השנה כולה, השמש מלאה וזה זמן של מפגש. וזה הזמן של הזכרי לעבור בסך, אנחנו נחזיק ונשמור ונחגוג את המעבר הזה בשירים והכרה. בתוך החושך הטלטל הזכרי ונסדק ומת ונולד ונחגגה חגיגתו להיות מותך ולהתגבש לתוך חיבוק חם. למות מאהבה להיוולד אל אהבה.

אמצע התמוז. דברים מתים ודברים נולדים. תמוז, דמוזי האיש של אינאנה שירדה אל השאול, גלגול של אדוניס, של אוסיריס, של אלים וגברים מיתולוגים רבים מספור. גברים שמקבלים על עצמם את העונתיות ואת חלוקת הזמנים שבין החושך לאור. בזמן הזה שהשמש רבה ומגיעה לשיאה הם עוברים דרך שער המוות ונולדים מחדש ממוצקי האדמה, מתקבלים שוב בעולם רכים וריריים לזרועות אישה אהובה ומיילדת שרואה אותם מחדש. זהו העת הכללי להשמדה והרס, חורבן פנימי וחיצוני, ראשון ושני. זכרי שבי, זכרי שלי חובט בעצמו, משתולל, לוקח סמים, מגלח את ראשו, מטיח את עצמו בין קירותיי ונופל מת חלל גדול.

אמצע התמוז הירח מתמלא ומתגלה במאור עיניים אני יודעת כבר שמה שמת מת לפני שבועיים. כמעט מצליחה לוותר סופית. כמעט לא להתגעגע. השמש עוברת עלי ומראה לי שוב את משעוליי והם חדשים וישנים. רעיונות ויצירות שנטמנו ונבטו מבשילים לפירות עסיסיים, נוזליהם שקופים ואדומים, ניגרים על ידיי. אני דביקה. בתוכי וסביבי, זכרי יקום לתחיה ויוולד מחדש כמו נחש שמשיל את עורו, משאירו מאחור. האדמה מתהפכת אל מול השמש בתנועתה ואנחנו מתחילים במסע בחזרה אל המערה והתארכות הלילות. אני שם, האש והאישה, לקבל את הרכות החדשה, להיזכר בדברים שלימד אותי להיות ולא לשמוט כשהוא יופיע לגמרי במקרה, אחרי שכבר אשכח: נועזות והתרחבות במקומי, ידיעה בטוחה (גם אם זמנית) של ערכי, חיוך והתלהבות לְנצֵחַ, השתלכות קדימה בלי מחשבות מיותרות טפשיות של ביקורת והתחפרות בשְאוֹל הפנימי, תשוקה לא מאולפת, אהבה מעומק הלב.

אמצע התמוז. קשה לדמיין אפילו מחשבות על החשיכה הדצמברית, אבל היא מהדהדת את השתקפותה בתמונה המעגלית. בתמוז- הזכרי נשרף ונולד מחושל מברזל כתום, בטבת- אנחנו טובעות ונולדות מהחושך ונוזלי האדמה. כל עונה ושאלתה כל עונה והתשובה שהיא עונה. אני מניחה אותו ואת ילודיי התמוזים בתיבה קלועה ומשיטה אל הלא נודע. מנגנת לו שיר שקורא לו ולכל מה שמוכן לצאת לאור. זה הזמן.

תן את ימיך כמו טבעת יהלום לא עוד עלה רועד נצנץ למרחקים אתה הכוכב היחיד בשמיים ולא כמו שהיה בעבר, היום אתה זוהר זורם בעורקים נצנץ למרחקים.

תודה לנשים ולגברים, לנקבי ולזכרי שבכולנו בשלל מופעים, שהשתתפו והחזיקו ביחד ביום הולדתנו, ביום הכי ארוך. תודה Mor Foza שאת שותפה מלאה לכל הפעימות האלו ועוד . תודה רבה לNoa Bareket שהשיעורים שלה על הזמנים ועל העונות שעונות, תמיד מחברים לי המון דברים. תודה לשמש, לירח ולמעגל האינסופי. התפרסם בפייסבוק ב-4 ביולי 23