מוזר לי
מוזר לי מוזר לי
חלום של לצאת ולטייל בעולם עם המשפחה קורם עור וגידים אל מול עיני. קורם תרמילים ותיקי כיווץ וכבר הגענו לשלב החיסונים ומוזר לי כל כך. כאילו למה פתאום אנחנו קמים ויוצאים. כל המשפחות שמסתובבות בעולם ועושות את זה לידינו לפנינו, זה נראה הרבה יותר הירואי ומלא פאתוס, הם עבדו עבודות קשות יום והיו חייבים להשתחרר ממשהו גדול, חלו בסרטן רחמנא לצלן וזה שינה להם את החיים והחשיבה, הם מחפשים קהילות אלטרנטיביות בעולם, תפיסות חדשות של קיום חיים, גידול צמחים, אהבה חופשית. הם יוצאים מהמטריקס ולא בכדי לחזור, הם קנו וואן ויי, הם חופשיים...
ואנחנו מה? משפחה מהרגילות. רואים את הילדים הרבה, יוצאים איתם לטיולים. לא שולחים לדמוקרטי, אנתרופוסופי, מונטסורי (טוב, כי אין פה), חיים את החיים הרגילים והקטנים. נלחצים ממחלות, מזה שהילדים עושים שרירים... מתכננים לחזור לאותו דבר, לפחות לתקופה לפני שנצא שוב.. בעיקר באים מהמקום של לא יודעים אבל חולמים ועושים. מרגיש מוזר
אז אני לא מתנצלת ולא מתנצרת אני פשוט אומרת
ככה אנחנו בדיוק ומרגיש לנו נכון לצאת ולעשות דברים קצת אחרת, לא מאוד אחרת ולא מתוך זה שזה אחרת. אלא ככה. לבחון גבולות להסתכל בפרופורציה לבוא מתוך בחירה אל ההשלמה ולא להפך, לא בכל דבר ולא תמיד זה ניתן לביצוע אבל זהו הזמן זה היום זה הרגע שזה מסתדר לנו הכי טוב. מכל הרגעים האחרים.
אנחנו לא חושבים שהודו מחכה לנו או שבהודו החיים יותר נוחים והמוסיקה טובה והטלויזיה מצויינת. אנחנו יודעים שאנחנו לא נוסעים לחופש, ממנו נצטרך לקחת חופש ועוד קצת זמן התאוששות מידי פעם וגם כשנחזור. זה הולך להיות מסע לא פשוט בו כל הפחדים והמציקים יבואו איתנו בתרמיל ונצטרך להתמודד איתם גם בניכר, עם אינטרנט גרוע מאוד לפעמים. עדיין אולי זה מגניב יותר לשתות שייק קוקוס בננה אננס בבוקר שלפני שאתה רב עם הילד שלך על ללמוד את לוח הכפל, או כשהילדה שלך מצמיחה ניבים אתה איתה באיזה גסטהאוס שצופה על ההימאליה.
החיים עצמם יכולים להיות בכל מיני מקומות. ואנחנו מעיזים לצאת לשם. למרות ולמרות ובגלל ובגלל.