לשחרר, לעזוב וללכת עד הסוף

עוד בערך שבוע טסים ואנחנו בשאנטי מתוח.

אחרי תקופה לא פשוטה שכיביתי והדלקתי את הטיול על פי כל כאב שרירים או בדיקת רופא או סתם התקף חרדה תועה שנקלע לאאורה שלי ונשאר כי כיף פה.. אני על אש קטנה, בעצם, אש זה מוגזם זה משרה חום בסך הכל ומה שאני מרגישה רוב הזמן זה קפואה. פשוט קפאתי על שמריי, קפאתי במקומי, לא זזתי הרבה, רק מידי פעם נרשמה הפשרה מסויימת ביחסיי עם העולם ועם הציפיות שלי ואפשרויות ההגשמה וכל החרטא ואז הייתי קצת זזה - מכינה רשימה יומית של משימות קטנות, מסמנת איקס בלוח האיקסים. בכל מקרה, עכשיו, שבוע לפני הטיסה, אני מסרבת להפרד בדרמטיות או לעשות מסיבות טראש דה האוס או לשאת נאומים בציבור של שני בני משפחה ומעלה. נושמת. מאוד לא פשוט לחכות.

משלימה עם כל האי נוחיות של הגוף שתלווה אותי בטיול ומסכימה עם עצמי לא ללכת לבדוק יותר כלום. יש רופאים ללא גבולות אבל היפוכונדרים חייבים שיהיו להם (גבולות) ואני הרי החלטתי קצת לקחת חזרה. אז הנה אני חוזרת מגבולות החרדה הבריאותית שלי לארץ האנשים הנורמליים לכאורה, משלימה עם השטויות שלי ומסמנת גבולות מחדש.

משלימה בקושי עם אובדן הקול שלנו בהפגנות על שינוי פניה של הארץ (על כך בפוסט אחר מורחב).

משלימה עם זה שיהיו הרבה דברים משמעותיים שיקרו כאן אישיים ולאומיים ולא נהיה שותפים להם

משלימה שן שנשברה לי וחוזרת להשלים אותה כעבור יומיים שוב (זוהי שקיעתה של הזריחה הכל מתמוטט נשאר רק חלום).

יודעת שמה שנשאר זה -

לשחרר שהסופה תסער הקור לא מפריע לי לא חודר

הפחדים כולם שלטו בי זה שייך כבר לאתמול!

הפרק ההוא נגמר מה שעבר עבר

וכו' :)