פוסט נחיתה
שקט. כולם ישנים. אוי יש איזה שיעול מבפנים.. ההם אההם. חזרה לישון. ההקלה משתלטת עלי. יושבת בכסא הנוח על מרפסת מגודרת במבוקים, המשקיפה אל חצר הגסטהאוס החמוד שאליו נחתנו. אויר קריר של ים ורחש גלים נשברים בגלגולים על חוף רחב וחוזרים לים. ניחוח הסנודיי תינוקות שלעורי מרחיק ממני את היתושים אך במעט. עכבר מפואר זנב מטייל בגג הבקתה נעצר מעלי להציץ איך מתקדמת הכתיבה. אולי הוא רואה שאני סתם רוצה לנוח ולא לכתוב. שקט בחוץ, שקט בפנים, רכבת צופרת ברקע, פיצוצי הזיקוקים המתחממים לקראת הכריסמס נפסקו לפני שעה קלה, כלב עובר חרישי צפצוף של אוטו נשמע רחוק. ושוב שקט.
נזכרת איך לפני שבוע יצאנו נרגשים מהבית, סבתא נתנה לנו את הצ'פחא המלכותית עם ספר התהילים, טקס ידוע וחינני בכל יציאה לחו"ל או להרפתקה אחרת, לאחריו אתה חייב להושיט את רגל ימין קדימה לצעד גדול מעבר למפתן. צאתך לשלום שובך לשלום איתך לאורך כל הדרך. מזל שהילדים לא התבלבלו בין שמאל לימין.. הפעם.
אז נוסעים בשתי מכוניות לשדה התעופה ועם שני נהגים שיכולים להחזיר שתי מכוניות למקום שעד לפני רגע קראנו לו הביתה. טרולי גדולה, מוצ'ילה מפלצתית (אבל סופר מעולה), תיק יד עם חיתולים וכמה ספרים ותיקי גב לכולם (פוסט ציוד בדרך). לבושים במעילים ובכפפות.. כבר בשדה חם מידי לכל זה.
ידה ידה ממריאים נרדמים (חלקנו למעט חלקנו ליותר) נמתחים נוחתים.
מה אני עושה פה לא יודע - איפה זה בכלל אני שואל
בנסיעת האוטובוס שבין טרמינל הטיסות הבינלאומיות לטיסות הפנימיות בבומביי אני מסתכלת על ניר והוא עלי ומבטי אומר לו: מה לעזעאזל עשינו? כאילו, לקחת את הילדים ככה להמון זמן. להודו?! הוו דווקא?! למה מה רע באירופה הקלאסית?
אני נושמת נשימה עמוקה בכדי להרגיע את הספקות המתהדקים סביב החזה ומכווצים את השרירים המעוכים מהטיסה. משתעלת.. לקחת נשימה עמוקה באמצע בומביי זה מסוכן בסך הכל.
לאחר טיסה פנימית ונסיעת מונית ממוזגת אנו נוחתים במיין רואד פטנם מול חנות בגדים, טור ארוך של טוסטוסים ומיניאטורות פילים וכדורים מצויירים שתמר מחליטה שהיא חייבת לעצמה. ועכשיו. החום בלתי נסבל ואנחנו עוד בבגדים ארוכים. הגסטהאוס מרוחק והמון הציוד השוכב לצידי מכביד עלי נפשית. בדרך האחורית (שאינה דרך החוף) אנו חוצים פחונים, משרפות אשפה קטנות בדרך לבקתתנו המוזמנת. כלבים שלא נראים הכי בריאים מחייכים אלינו בעוברנו מיוזעים ועייפים תועפות. אני לא מבינה מה אנחנו עושים פה. איכסה כאן.
כולם עוברים ישר לבגדי ים ורצים לגלים ואני עוד תקועה עם השוק הזה של מה אנחנו עושים פה. ואז מגיע הלילה וקצת מפחיד ונהיה קר – שזה נעים. ואז נהיה ממש קר ולפנות בוקר ממש ממש קר.. בטירוף קר. מתכסים בפליזים מהטיסה. ואז מגיע הבוקר ואנחנו מתעוררים קרוב לצהרים.
כוליותו של כל ה'יש'
התעוררנו וזה כבר בונוס :) מחליטה להתמלא רק בעכשיו, אני יודעת שהלב יפתח ושהשרירים ישתחררו, כלומר אני מקווה, ואני מוכנה לתת לזה הזדמנות, בינתיים אני נותנת את היום. היום הכל בסדר. כולם בסדר. ואז אני מרגישה שכולי מתמלאה רק במה שיש וזהו. לא חושבת הלאה לרגע רק על עכשיו, מסכימה לעצמי להיכנס לים להשאב אל בין הגלים. ובתוך המים אני נושמת את כוליותו של כל היש. נותנת לעצמי זמן.