ככה באמצע

אמצע של הודו

יש מקומות שאתה מתאהב בהם עוד לפני שהגעת אליהם, יש מקומות שאתה מתאהב בהם איך שאתה מגיע ויש מקומות שאתה מגיע ואתה לא מבין מה יהיה לך שבועיים לעשות שם. נחתנו בגוקארנה העיר, כלומר ברחוב הבערך יחידי שיש שם. נשארנו, כי זה היה רחוב אחד בקושי ויכולנו להכיל את זה, את הרחוב ואת זה שהיתה צמודה אלינו מסעדה טעימה שיש בה פרישייקים ודוסה עם גבינה הוממייד, מעדן.

בעיר עצמה לא היה הרבה מה לעשות ולא היה וויי פיי. ירדנו לחופים למצוא את מעוז השתקעותנו הבא, שנקבע, לאחר סקר מעמיק של שני חופים וכ-9 גסטהאוסים בחוף קודלי. ושם, כאמור, לא הבנתי מה אנחנו הולכים לעשות שבועיים.

היו יתושים למכביר (בשעות הערב), היו מסעדות עם אוכל תיירים שאחרי יומיים של דוסה ואידלי אתה לא מבין איך אוכלים את הזבל המערבי הזה כל הזמן.. בעיקר צ'יפס, מה זו ההתעללות הזו בתפוחי אדמה. היה שוב חול בכל מקום ושילוב של חול וילדים זה על גבול הבא לי לארוז את עצמי ולברוח. היתה גוויה של חולדה שכל פעם כשעברנו על פניה שחר הודיע שעדיין יש שאריה של עכבר. היו מים חמים בדלי רק בערב וקר מידי בבוקר בשביל מקלחת קרה, אם היו מים בכלל, כי לא תמיד זכרו להפעיל את המשאבה. היה לחזור למים מינרלים בבקבוקים קטנים ויקרים, לא נראתה באופק אף מישהי שמתחזקת מכון כלשהו להסרת שיער מהרגליים ולא היה וויי פיי נורמלי. אבל נשארתי.

אמצע של ותק

או אז התחלנו להכיר, קודלי ואני. המנוכר הפך מוכר והרבה יותר קל הלחץ .. על העין. פגשנו אנשים שבאים לפה כבר עונה שלישית, חמישית, פשפשית, ישבנו איתם לקפה טורקי ב"בק סייד" לאייס קפה טו גו בפרונט סייד. גילינו שיש את אלו שגרים מאחורה, יש את אלו שגרים מקדימה, אנחנו גרים במקדימה של המאחורה, במאחורה של המקדימה. ככה אנחנו. באים לא למעט זמן ולא להרבה. באים. לקחנו את הילדים לנסות את בית הספר ליום אחד וחצי, יצאנו משם עם סוני, שמאותו רגע, מועדי פגישותיה עם אורי הכתיבו את סדר יומנו פחות או יותר. ראינו את הקרקס בחזרות והופעות, בעיקר את מופעי האש. הכרנו את מוכר הקוקוסים, מוכרת האננסים, מוכר הבוטנים בכורכום, הכרנו כמעט את כל מוכרי השרשראות ועושות החינה שעושים קילומטראז'ים על החוף, כבר אמרנו להם היי ומה נשמע?. הבנו איפה אנחנו קונים דוסה טייק אווי ואיפה יש נביעת מים מתוקים, מצאנו דרכי קיצור מפה לשם וגם משם לפה. עלינו, טיילנו, נפצענו. היה לנו מקום קבוע לארוחת בוקר ומקום קבוע לצהרים וכמה מקומות קבועים לערב. פתאום שבועיים נראה מה זה מעט, הארכנו אוטומטית בכמה שאפשר.

אמצע של חוף

יושבים מול הים כחול סירה ונשר

אבא ואמא אני שם באמצע...

חי מחדש בעולם של צבעים מצייר לי את כל העולם. לם.

אנחנו גרים באמצע החוף. זה לא אמצע מדוד, זה יותר תחושה. פגשתי חברה והיא אמרה.. טוב שאת מרגישה במרכז. כן, אנחנו בסוג של מרכז עם החוף, עם עצמנו, אמצע הדרך. ויש גם בזה נסיון. עוד יום ועוד יום. בדרך כלל אני דווקא מעדיפה לתפוס צד, אבל כאן בהודו בתור משפחה מטיילת אנחנו לא כאן ולא כאן ונשאר לנו המקום הטוב הזה של האמצעי. (רחוב סומסום).

הרבה אנשים סביבנו אבל אנחנו בתוכנו וכל מה שאצלנו תמיד ניתן למחיקה. בתוכנו אנחנו מפסיקים אחרי כמה זמן להטריד את עצמנו בשאלות- עם אילו משפחות להתחבר וכמה להיות שם אקטיביים? עם אילו ישראלים לדבר וכמה לתת לילדים להתעלק עליהם? האם בצד השני של החוף קורים דברים יותר מעניינים.. אולי כדאי לנו להיות שם? האם לעבור לגור במקום מגניב יותר, האם יש כזה בכלל ומה זה משנה? ומה הסיפור עם ההודים, כמה אנחנו רוצים להתחבר איתם בשביל להרגיש שזה טיול אמיתי? האם אפשר להיות חברים גם של אלו שרוצים למכור לך כל הזמן משהו, לשמוע על החיים שלהם, להבין אולי שהם לאו דווקא רוצים את החיים שלך בכלל.

בסוף גם אצלנו באמצע, נסדקים הקירות ואנחנו מתחברים לאנשים אחרים, בסוף. רוב הזמן אורי עושה את עבודת התרמילאות הזו למעננו ומתרוצץ ועוסק במה שאנחנו קוראים לקשקש עצמו לדעת והוא קורא לזה – לעשות חברים.

אמצע של קלילות

כל יום מתחיל בחשבון נפש של אדם מול רכושו. אנחנו מעלים להצבעה כפתור ופרח, חוט ושרוך נעל, תיקים, בגדים וצעצועים. מעטים הם שלא עוברים סלקציה מחודשת. כל דף מיותר או משומש נאסף אל אבותיו, כל ספר עודף נתרם, כל אמצעי ומטרה נשקלו תרתי משמע. מוצ'ילה וטרולי גדולה, כמה תיקי גב ונספחים, זה כל מה שיש עלינו ועל אוהלינו. אנחנו מצטמצמים כל הזמן, מנסים לשמר קלילות פיזית ותחושתית, מנסים לסחוב על הגב רק מה שניתן לקפוץ איתו.

לא כולל תמר.

יחפים אנחנו מטיילים על הסלעים התוחמים את החוף, מרגישים את אלו שהוחלקו על ידי המים, את המחוספסים, המחוררים, פוגשים במושבות סרטנים ובציפורי דייג יפות ובאיש שגר בהר כבר עשור. יש לו צלחת לווין, פאנלים סולרים, גג פח נטול קירות, ערסל, מרבץ וכמה כלי אוכל, מים מהמעין שלידו ועץ שהוא משקה. ואין לו דרכון.

עומדים ומשתאים אנחנו, נהנים להביט ולראות שהדברים האלו קיימים ואנחנו ככה באמצע, קצת נודדים קצת נשארים ולעד מצטמצמים ורוכשים, מקבלים ונותנים, עם שני תיקים גדולים לכל המשפחה, שזה לפעמים נראה מעט ולפעמים נראה ממש הרבה.

אמצע של היפיות

כולם פה כל כך היפים ונראים נורא מיוחד. כלומר אם אתה לוקח בחשבון שכולם נראים מיוחד ואתה היחידי שנראה רגיל להחריד. הלבוש הזרוק היפה הזה של הודו, החופש הזה בשיער הראש, מטר, שניים, מעלה ולמטה, שלוחי רסן מול העולם, מגניבים את המגניבות עצמה בראסטות קשורות, פרוסות, צבועות חינה, ארוכות, קצרות, חלקיות, בזקן, בשפם. גלאח חצי ראש, או שני צדדים או מוהיקן או מוהיקן חלקי או מוהיקן על הצד, או שזורי צמות, נוצות, צבע ורבע ועוד תסרוקות נטולות שם שמסתובבות פה... לוקחים את השיער והופכים אותו לדגל מרד או רוח החופש וזה נפלא בעיני, אני שמטפחת תספורת המפרדניק מוזנחת על גבול הפרקטי ללא שיק של מחאה חברתית כלשהי. וחבל.

השיער שלי כל כולו בקושי מספיק לראסטה אחת, גלח זה לא אני כנראה מכאן ומכאן, מוהיקן אממ ה מוהיקן. אני צופה בשיערי מתארך בהזדחלות שיא בתקווה שאוכל לזרוק בו פרח או סמל היפי אחר ואתאחד עם כל המיוחדים פה על החוף. בינתיים היפיותי מסתלסלת על שוקיי כי, רחמנה ליצלן, אין פה מי שיוריד בשעווה ואני סוג מאוד לא אלגנטי של שעירה, לעזאזל.

קמים בבוקר, וזה כבר בונוס J, אחרי שנרדמתי בין תשע לעשר עם הילדים. ים זה מעייף ים וילדים זה כנראה מעייף יותר, אם הייתי ערה מספיק הייתי בודקת את זה לעומק. אז דפקנו איזה 8 שעות שינה נגיד אולי 9. קמים כמו שנאמר כבר קצת לפני שהשמש מתמתחת. מרגישים טוב, יוצאים לאכול ארוחת בוקר ואיזו היפית אומרת לנו שאנחנו נראים עייפים. אנחנו?! אבל רצינו להיות יפים כאלה כמו שכולם נראים על החוף, יפים ומקושטים. ויוצא לנו עייף ומקסימום פרוע.

אז אנחנו לא בוודסטוק כמו שהיינו רוצים, קשה עלינו להיות היפים צעירים נערי פרחים מתוחי עור ואדומי עיניים ועומדים על הידיים וקשה עלינו להיות היפים מזדקנים יוגיסטים שרמנטיים שבאים להעביר פה את החורף מינימום יהיהלהם חם מקסימום גם יזכו להארה. כי ככה אנחנו באמצע החיים, הורים במשרה מלאה, כאלה שרק רוצים קצת שקט ולהסתכל על הים, טוב, אייס קפה יהיה נחמד גם.

אבל לפעמים, יש רגעים, של ים אחר הצהריים צלול ושמש שמנמיכה מולי וילדה שבאה אלי במערומים ובג'יברושים וקול גבוה מסופרן מלהגת "ציצי". אז אני מרגישה שנופלת בחלקי הזכות להשתלב בהיפיות הרווחת .. אני יושבת על החוף מניקה בנונשלנט ובשערות שוקיים מסתלסלות את ילדתי, גופה חבוק ומעוך אל חזי ואל החוף כשרק מעטפת חול לגופה (מה שנקרא בפינו "שניצל"). ואני שלוות נפש בסוג של אמצע, אמצע עם עצמי ואיתה ועם החופש שלי ושל הגוף.

אמצע של טרנטינו

בשקט בחדר מסתובב לו המאוורר. בגג מחצלות הקש שלנו נעים העכברים, מכרסמים את דרכם, מתבצרים מהעורבים, מהדיות. לפעמים אני מרגישה בשיא האקולוגיה והזרימה עם הטבע חולקת איתם בניחותא את מרחב המחיה הצנוע שלי, עוד אורגניזם נוסף על סך האורגניזמים שבין ד' אמותינו הזמניות וגם, בקרוב נלך ונעבור מקום ונעבור עכבר, אז אין מה להיות קטנוניים. ולפעמים אני מתעצבנת ממש, אוף מה הקטע עם העכברים בגג ולמה כל הרעש, רוצה שילכו. מדמיינת אחד מהם נופל פתאום מעל המיטה דרך מאוורר התקרה בום. דם. דממה דמומה נופלת על עכברים ובני אנוש שמסתכלים בהשתאות בפליאת סיום. ורק המאוורר.

more pics in Gokarana album in this link More songs in our trip playlist in this link

still working on the comments here.. meanwhile you can write something in the facebook

thanks