האמפי כאן ועכשיו
כנראה שקצת לפנות בוקר, או שהרבה לפנות בוקר. קשה לדעת. ממזרח החלון מתהווה בתוך החשכה טשטוש תכלכל הופך לקוים של מסגרת ווילון, קוצר הראיה שלי לא עוזר כמובן, אבל אני יודעת שעדיין לפני 6 כי המאוורר עוד פועל. וב-6 מישהו יפסיק את הזרם בסניף המרכזי, משהו ישקוט ומשהו אחר יתעורר וקולות יתחילו לפעפע. אחרי שבועיים כאלו כבר הפסקתי לשאול את עצמי למה אני ערה בשעות כמו 5 וכבר הפסקתי לסכם שעות שינה.
אני סתם ערה
מקשיבה לכאבי הגוף הקטנים שמתעוררים עם הבוקר (בפולניה אומרים: התעוררתי בבוקר ולא כאב לי כלום – חשבתי שאני מתה, אז הלהפך). מערכת העיכול מתעוררת קצת אחרי ההכרה ומחזירה משוב של "אני מתמודדת עם איזה דבר, פרוביוטיקה יהיה נחמד". איזה שריר בגב נתפס ומושך אחריו עצב שמאותת משלל מקומות אחרים בגוף, אולי איתותי שווא, ולי לא, מי יודע. מסמנת לעצמי בראש איפה כל ילד שוכב ובאיזה מנח אורכי או רוחבי, מי קרוב לקצה מהיטה ועלול להתאמן באקרובטיקה לא מסובכת אל הרצפה. מכסה את אלו שזורקים מעליהם את השמיכות והעור שלהם חידודין חידודין לעת בוקר.
אז... המאוורר עדיין עובד – סימן שהתעוררתי ממש מוקדם. בהאמפי יפה להתעורר עם השחר והוא אכן מתעורר איתי, כנראה כי גילה שהוא שוכב לרגליי או שבינינו שוכבת תמר והוא חייב אבל חייב להיות במגע גוף מלא עם אימו. שחר עוד חושך תחזור לישון. שחר מניח ידיים חמימות סביב צווארי ומסתכל יחד איתי איך החשמל מפסיק והיום מתגנב.
תמר מתעוררת באחד מגלגוליה, מגלה שוב בהשתאות של דג שהיא מתחת למעטה רשת לבן המכונה כילה, כן, חדשני, ואיפה היא בכלל. אה. הנה היא. והנה גם אמא, זאת עם הציצי, והנה כל האחרים שחושבים שהיא שלהם גם.
ואז אורי מזדחל אלינו מהמזרון הנוסף.
ואז ניר מדליק את האור הכתמתם בשעון היד ואני שואלת כמה יצא והוא – 20 ל-7 וואלה הפגזנו היום שינה.
מה המטרה בעצם
גם לפני הטיול וגם בתוכו עוד עולה המנגינה הזו, למה אנחנו כאן ועכשיו?
מה אנחנו רוצים להשיג ומה יקרה אם לא נשיג את זה.
ולפעמים זה מתבהר שאנחנו לקטים, לקטים של חוויות וסיפורים אישיים, לקטים של פתיחות והיכרות. וכל יום גם אם כולו קורה בפתח החדר שלנו אנחנו נחשפים לעוד משהו קטן ואני אומרת תודה ומשחררת את היצור הפנימי המאיץ בי לעשות טיול לעשות את האמפי. משחררת. כי אני כאן עם משפחה שלמה של רצונות וצרכים, כי אני בעצמי ובלי קשר לזה, שונה מאוד מהתרמילאית שהייתי.
וגם אם נחזור בסופו של הטיול בדיוק לאותו מקום וזה יראה כאילו רק העברנו את הזמן למקום שיש בו פחות זמן. זה יהיה בסדר.
אני מנסה להתאמן בלחיות את הרגע. להיות נוכחת עכשיו ופחות בשאר הזמנים. עבודה קשה אבל הילדים, ובעיקר תמר, מאוד עוזרים בזה. ברגע שאני מחוברת אליהם ולא רק יושבת לידם עם ספר או מכשיר כלשהו אני מבינה שהם חיים כאן ועכשיו. והחיוך שלהם זורק לי חבל עבה להווה. אז זה לא רק לתפעל אותם כל הזמן יש בזה גם תועלת אישית מסויימת
אני חושבת שרגע מכונן בשבילי הופיע קצת לפני שאורי היה בן שנה, היה קיץ והיה מנגו וכידוע מנגו הוא לשניים, שניים למנגו (או יה) ובאקט נדבני במיוחד מצידי הסכמתי לתת לאורי לאכול את שתי הלחיים הרכות המפולחות כשריון צב והשארתי לי את הגרעין. באותו רגע הבנתי קצת ממושג ההורות והויתור. והטיול, אם יש לו מטרות או אין, מתנהל בקצב שמתאים למכנה המשותף שלנו שנמצא בינינו בכל יום מחדש, אולי אפילו בכל רגע ורגע והוא דורש את הויתור על הדברים שהיית רוצה לעשות אילו ועל הקצב שהיית רוצה שדברים יעשו אילו. וכמו להבין שגרעין המנגו עטוף כל טוב מתקתק ובתוכו הקשה הבלתי אכיל, שלך אין מה לעשות איתו, אבל אולי לעולם יש משהו להצמיח משם, כך גם הטיול הזה.
והנה עולה הבוקר על הבולדרים העצומים של הכפר היפהפה והנידח שנראה כמו הג'ונגל מהספר, שמישהו בא ופיזר עליו גלי גלים של אבנים בגודל פארק היורה. ואנשים, בכל הגילאים, מנצלים את השעות הנעימות של הבוקר ויוצאים אל ההר עם קראש פדים להתמודד עם סלע קיומם. ואנחנו יוצאים להביט בקופים ובסנאים מקפצים אל יומם מחוץ למפתן חדרנו היושב לפתח הג'ונגל, על סף שדות האורז, קצת רחוק יותר מהג'ונגל השבטי הסוטוליהחומוסי המה קורה אחי הג'חנון והקוסקוס והחמין לשבת שברחוב שליד. בג'ונגל הזה, שבו אנשים מכל מיני, מפלחים את דרכם לסלעים, להרים, להרגיש את הכאןוהעכשיו של הגוף והאבן. להרגיש את הקוף שבהם, שהוא רק בן אדם לא יותר לא פחות, להרגיש את השיווי משקל של להלך על חבל דק בגובה או על גשר צר מאוד ולנסות לא לפחד כלל, אני מרגישה יותר בנוח. ושיר הג'ונגל מתנגן בי כל פעם: רוצה להיות איש רק איש להיות ולא רק אורנג אוטאנג... כן תתפלאו, איך קוף כמותי, רוצה להיות אדם איש אמיתי.
איך הזמן לא מפספס את השקיעה
קודש הקודשים מגיע בערך בחמש וחצי בערב לאחר שטבלנו בנהר או באגם, טפסנו למקדש הקופים או לתצפית הציפורים, ראינו את הפילה רוחצת והתמקחנו בבזאר, הצטלמנו עם מלאנתלפים הודים והדפנו אותם תוך כדי מלצבוט את שחר, ללטף את התלתלים של אורי ולעשות את כל אלו ועוד לתמר, או שיחקנו בלגו, ברביעיות, ציירנו, הכנו חניתות, חץ וקשת, צמידים, השתוללנו עם שרמילה, בעלת הגסטהאוס שלנו, שצחוקה והבלגן שהיא עושה מאפיל על שאון סכום כל ילדיי, השתובבנו עם הכלבים ואז עם החתולים, נחנו בערסל. אז לאחר כל אלו (לא תמיד הכל ביום אחד... רק לפעמים) מגיעה השעה הזאת ואנחנו עולים אל הסלעים לראות את השקיעה.
מכל קצוות האי מתכנסים בני האדם (כמו ששחר אומר: הם כולם מדברים עברית רק בשפות אחרות) הם עולים לתצפיות הפונות למערב בכדי לחזות באותו רגע קסום בו השמש גולשת לצידו השני של הכדור תוך שהיא מפנקת אותנו בציורים צבעוניים ובאפשרות להביט בה לתוך הכתום. רגע שחוזר בכל יום ואני תוהה איך שכשאנחנו בטיול אנחנו מאפשרים לעצמנו את הרגע הזה כל ערב-להביט אל השמש השוקעת ולהיות לגמרי שם עם הנשימה המתכנסת, עם ההשלמה של היום שהיה, עם איזשהי תודה על מה שיש.
