זן ואומנות אחזקת המשפחה

לא מבטיחה זן. אולי יהיה משהו קטן בסוף, שלאו דווקא קשור אלי. אז להנמיך ציפיות. ובאומנות כמו באומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה אז אומנות כן תהיה. בעיקר אמנות בעץ, בעיקר נשק. כל השאר - בונוסים לנוסע המתמיד.

זן ואומנות אחזקת הקשת בנשימה עמוקה בהתרחבות קיומך אתה עצמך הקשת הגמישה, אתה העץ המגולף והמיתר המתוח, אתה פועם בתוך החץ ואז מגיע השחרור ואיתו הרוח הנחתכת ופילוח לוח המטרה שגם הוא אתה. בום.

עכשיו אני עומדת מרוכזת ונמתחת ומותחת ואני הקשת והחץ ומשב הנוצה והכיוון וההתכוונות ואז

בליל האנדרלמוסיה של המשפחה סוחף מסביבי בתרועות ועשן, זרועות וצווארים, צרחות שמחה וצחוק וביניהם זעקות דיי!!! והתגוששויות גופים קטנים. אני משחררת, זורקת מעלי את החץ והקשת על הרצפה. קופצת עליהם ושוברת אותם בחדוה מתוסכלת ובהקלה מיוסרת. סוג של שחרור. סוג של לעזוב.

​ אחרי תקופה נינוחה שבה היינו ושהינו ותפעלנו נשימות עמוקות וכיוון למטרה, התחלנו מעט לקפץ בין מקומות, בין מחשבות, לשחק עם גבולות, כלומר לנסות בלעדיהם לפעמים, לדלג בן משניות של חינוך ותלמודים של אחזקת משפחה ונהיה בלגן.

כמו ב'זן ואומנות אחזקת האופנוע' הרגשתי שהטיול נמצא עכשיו בתקופת העמודים הבלתי קריאים בספר, ככה בערך עד עמוד 70.. לפני שהוא מתניע, מחכה שיקרה משהו אבל בינתיים בבלגן לא ברור. בלגןנראה לי כמו שלב הכרחי בלמידה מחדש של כולנו, שלב של התפרקות הכל טרום-התחברות מחדש, אבל לפעמים אני ממש לא בטוחה שהמערבולת הזו שאנחנו נמצאים בה תביא אותנו לחוף מבטחים. איך יודעים שבאמת בסוף דברים מתחברים ונבנים?. נגיד שכן, נגיד שרק צריך לתת לזה זמן או לשחרר בדרמטיות מתונה. נגיד שהדברים כבר התחילו להסתדר ולהתכוונן רק שאני לא מסתכלת על זה ברזולוציה הנכונה. נגיד. ננשום. נשחרר. נעזוב.

זן ואומנות עשיית הכלום

כולם יגידו שהמעברים הם בדרך כלל קטע קשה בטיול בכלל ומשפחתי בפרט, אבל אנחנו מרגישים את זה, מתוכננים על זה, מתכוננים לזה מבעוד מועד ואז מרכזים לשם מאמצים. אנחנו מעולים, מתקתקים, זזים, יושבים, קמים, רכבות, ריקשות, מוניות, מגיעים פורקים מתפרקים מתחברים. קטן עלינו, אפילו מעברים המערבים סחרחורות ומגוון מיצי קיבה צלחנו בראש מורם. רק כשאנחנו בכלום אנחנו פתאום הלומי זמן. מה עושים?

מיד מתעורר הדגדוג של הנדודים ואומר יאללא יאללא קומו צאו מה לכם פה? מה לכם שם? אז לפעמים פשוט זזים הלאה ולפעמים מחפשים משהו שיצוץ מתוך הכלום. ניר מתמסר לעצים ולבנים ותחת ידיו מתעצבות חרבות, קשתות, נבראים חיצים ואשפתות, הגענו אפילו לקרוסבו ומקוש לתמר. ואני מתמסרת לכלום ומנסה לדייק רגשות, מחשבות ותכנונים, אישיים ומשפחתיים. חושבת על ההלאה שלי מה למדתי ומה הייתי רוצה ללמוד, איך לעשות שכל זה לא יהיה לשווא. פוחדת מהלשווא.

​​כשהתפעול של הטיול נוכח אבל כבר לא תופס את כל מהותך, כמו תינוק בן חצי שנה שהלם לידתו וקיומו כבר נטועים במשפחה וההורמונים מדלדלים מעט ומאפשרים לך להביט החוצה לעולם, המחשבות שעד עכשיו סתם עופפו לידי נתפסות להתנסחות ועיבוד ואיתן גם השאלה הזו האם אנחנו לומדים משהו, האם הטלטלה שרצינו שחיכינו באמת שם. כי קצת מרגיש בינתיים כאילו לקחנו אותנו כמו שאנחנו בתוך קפסולה ושינינו את הנוף. מסתכלים אבל עדיין לא מגלים את עצמנו מחדש, את עצמנו המשוחררים מכמה דברים שרצינו להפסיק ולסחוב על הגב, תבניות, התנהגויות מחשבות לא רעננות. ואולי כן גילינו את עצמנו מחדש והחדש שלנו פשוט מאוד דומה לישן... ואולי לא היו הדברים מעולם.

בתוך המסע הזה של האנחנו הישנים-חדשים שמנו לב לכמה אמנויות זן נסתרות שהיינו יכולים להתאמן עליהם בטיול, וכמה דברים שהם אנחנו שדווקא חיים איתם בטוב, ושאולי כשאתה בתוכם זה נראה הזוי אבל כשאתה מסתכל קצת מבחוץ זה חינני. ​

​ זן ואומנות אחזקת השקט

בתוך השקט של מטעי הקפה, במנזרי הזהב של מחנות הפליטים הטיבטים בדרום הודו, בארמונות מייסור ובחדר הפרטי הדחוס ציוד וחמש נפשות הם כל הזמן צועקים. הדציבלים שלהם בלתי אפשריים, בעיקר בבוקר כשאנחנו מתעוררים, מה דחוף עכשיו לצעוק, ולמה אתם מדברים כל כך חזק? אנחנו כאן לידכם. או כמו ששחר טוען - זה חורש לנו באוזן. ההברה שששש הפכה בעל כורחה להיות ההברה השימושית ביותר שלנו עד שלשוננו יבשה, נחתה באנחת קרחץ פריך מחוץ לפה. כמו הרבה דברים שאתה אומר אלף פעם ולא מבין למה זה לא נקלט ומי פה יותר מטומטם- אתה או הילד שלך, החלטנו שמצמצמים "שששש", הם ילדים והם לא אשמים ואנחנו צריכים להפסיק להיות עבדים של הדבר הזה, שקט הוא כנראה overrated.אז כשזה מגיע לפני הקפה של הבוקר זה באמת יכול להוציא מאיתנו את המיטב, אבל אנחנו מנסים למצוא את המקום והזמן שבו זה בסדר לשחרר את הילדים לצעקותיהם, לשחרר, לעזוב, להיות ילדים עד הסוף ואולי גם להצטרף אליהם. כי אמנם זה שעשינו ילדים הפך אותנו למבוגרים אחראיים. נורא. מאוד. ביותר. אבל זה גם נותן לנו הזדמנות מצויינת לעשות שוב ויותר טוב ועם חברה תומכת ועם תירוץ מצוין את כל הדברים של הילדים. אבל בשקט, כן?!

זן ואומנות סידורי נסיעה

איך מכניסים משפחה של חמישה אנשים בריקשה? שניים מאחורה ועוד שניים מאחורה ואחת נוספת מאחורה על אמא שלה. ואם נוסעים עם העגלה אז העגלה מקופלת על מוט ההתנעה ליד הנהג. ואם נוסעים עם החרבות אז הן מקופלות בין ההורים ואם נוסעים עם כל המטלטלים אז המוצ'ילה מאחורי המושב, הטרולי תופסת מקום של ילד, הילד נדחק בין הרגליים של האמא שעליה יושבת הילדה. הצ'ימידן דחוס ליד המוצ'ילה והשאר היסטוריה. ​

​איך מסתדרים ברכבת סליפר? ילדה אחת יונקת ואמא שוברת צלעות ושכמות בספסל אחד למטה, ילד אחד שחייב את אמא לידו בספסל השני הסמוך. מרחב אווירי בלתי אפשרי של 70 סנטימטרים מאמא לא מאפשר לו להרדם, כן מאפשר לו לפול על הרצפה. אבא אחד מניח טרולי ועליו מוצ'ילה בין הסליפרים גשר הצלה ללב ולנפש ולשכמות של אמא. ילד אחד נרדם בספסל שלו ובלילה עובר ונדחס בין אמא מניקה למוצ'ילה. גם מחמם את הגב וגם את הלב. ילד שני גדול יותר בספסל מעל מאורגן עם ערסל שחוסם את הנפילה שלו מגובה מטר ועשרים ללינולאום המנצנץ של רצפת הרכבת שילדה אחת חושבת שצריך לטעום אותו. אבא אחד סחוט בסליפר ממול עם תיק החשובים ככרית, קורס לשינה. כך אני עובר מכאן לשם.

זן ואומנות הלחימה בשטח בנוי תעזוב אותו, תתרחק ממנה, אל תכוון אליו את החרב, תזהר עם האבן הזו, זה לא זמן להשתוללות עכשיו רק התעוררתם, זה לא מקום להשתולל פה על ראש הצוק... הוא עשה לי, הוא מעצבן אותי, היא לקחה לי, היא תהרוס לי.. fight club במיטבו. בראש אנחנו יודעים שהתגוששויות הן חלק בלתי נפרד מהיום שלהם, משחרור האנרגיות המתפרצות (הנחסמות תדיר ב-ששש ו-די) וכמה שזה בלתי נסבל על גבול המה העיניינים איתכם??!! משוגעים!! - עוד אימון הורים יצא לדרך- לשחרר ולעזוב אותם לקרבות עקובי הדם שהם מנהלים זה עם זה. אנחנו מנסים להתערב כשנראה שהתוצאה מסכנת את הטיול. ולהבין שלא צריך לפחד שכל תוצאה תסכן לנו את הטיול...

זן ואומנות סידורי שינה ילד אחד במזרון בצד, בדרך כלל עובד טוב חוץ מכש- אבל חם לי, אבל מסריח לי, אבל לבד לי ילד שני שחגג לאחרונה יומולדת חמש באחד המקומות היפים עלי אדמות – מונאר (תמונות ברור הנה כאןן), הסכים רק לפני חצי שנה לוותר כמעט סופית לחמם את ידו על לוח ליבה של אימו בזמן ההרדמה אבל טרם הבין את הכיף שבמתיחת חבל הטבור שלו מעבר ל-20 סנטים ולכן במיטה הגדולה שבאה עם החדר (אם באה מיטה גדולה) הוא ישן ליד אמו, לא עם יד על הלב אבל כמעט. ילדה אחת כמעט שנה וחצי בגודל, כולה בסביבות ה-70 סנטים כנראה, לא בדקנו כבר תקופה.. תופסת רוחב של מיטה שלמה כשהיא נרדמת פשוקת איברים שמנמנים וחמודים,ישנה ליד אמאגם. ואם המיטה הגדולה לא צמודה לקיר מה עושים הרי לא נשים שני ילדים באמצע כי שם לאמא אין שני צדדים. מזיזים מיטות מארגנים תיקים וכסאות כמחסומים וגם וגם אחרי שילד צמוד אמא ישן מעבירים בעדינות לכיוון הרגליים של המיטה. קצרה אנוכי ויכולה להדחס עם הילד אחד במאוזן לרגליי. חח הצחקתם ,הוא הרי לא נשאר שם עד הבוקר וגם כשהוא שם זה לא נשאר מאוזן. אז אנחנו ישנים באלכסונים, פאזל חמישה חלקים רב מימדי שאפילו ניתן למצוא בו מקום לאבא. על הצד. שנופלים ממנו.

זן ואומנות האיןסקולינג אז בוא נעשה היום 'שבילים', בוא תכתוב משהו לכיתה, תענה לחברים, תענה לי על השאלה, בוא נקרא בוא נחקור, בוא יהיה כיף זה נורא קל. כמה זה ככה וכמה זה ככה.לא בא לי. זה לא פייר שרק אני. בעיקרון כל דבר שנראה כמו לימודים או נשמע כמו שאלה חינוכית נתקל בחומה בצורה שהחומה הסינית היא היא ההשראה שלה.

הנה עוד סגה שאנחנו נמצאים בה באימון מתקדם, לשחרר את הילדים, ובעיקר את הבוגר שלנו, תלמיד כיתה ב' יש לציין, לסקרנות שלהם וללמידה עצמאית. אבל איך נראה את פנינו בכיתה ג'?? מתעורר לו הפחד ומזדכך נוכח העובדה שעובר הזמן והסקרנות של אורי לא מתרכזת בלוח הכפל. עבודה היא בעיקר שלנו, להמנע מהפחדים, להמנע מלהוביל, או להדריך, או לדחוף את הכפית עם האוכל. במקום זה להקשיב, לראות מה מתאים. להיות בשקט, להגיד רק פעם אחת. לעצור, להאמין בילד ובעצמך שיש דרך והיא ברת הליכה. לסמוך עלינו כמשפחה שנמצא את השביל הנכון והנה אנחנו בתוכו צועדים ומנווטים ללא סימני דרך מוכרים אבל בהתרגשות של מי שנכון לגילוי בקנה מידה מהפכני.

זן ואמנות הסעודה המשפחתית מתיישבים במסעדה. אני רוצה ליד אמא, אני רוצה ליד תמר, מסתדרים, תפריטים, מה אתם רוצים? אין פה את מה שאני אוהב, אני צומא, מה יש לעשות עד שהאוכל מגיע, אני מתעלף מרעב כולי עור ועצמות. מה את רוצה, אני זורמת על הודי, תקח לילדים את האורז והנודלס, שניה, מצילה את תמר מהתרסקות. משחקים קלפים, שניה, מצילה את הקלפים מידיה המקמטות של תמר, האוכל מגיע, רגע צריך לשטוף ידיים, כולם רצים לשטיפה, לא מגיעים לברז, ניר מרים אותם, תמר רוצה לשטוף שוב, תמר רוצה לשטוף שוב, תמר רוצה לשטוף שוב, הי תמר תראי קוף, מסכימה לחזור לשולחן. נודלס לאחד, אורז לשני. מה עם הקטשופ, תבקש קטשופ. קטשופ פליז, טנקיו. תחביא מתמר את הקטשופ. תחביא מתמר את החמאה. תחביא מתמר את הסוכר. תזמין לה צ'יפס. חריף לי הנודלס. ביד אחת שוטפים את הנודלס במים ביד שניה נושפים לתמר על הצ'יפס.. פוו.., ביד השלישית תופסים את זה שלא יפול לרצפה, שיט פספסתי נפל לי על המכנסיים. ביד הרביעית מחזיקים את הכסא כי הילדים מעדיפים את זה בעמידה, טעים לכם? כן! לא! אין לי מה לאכול פה, מה אתה רוצה? לא יודע! ביד החמישית מערים על המזלג הפרטי משהו ממה שהזמנו, לא משנה מה זה העיקר שהגיע, ביד השישית מנגבים במפית את נפולת האוכל האינסופית עליה, עליהם, עלינו. תביא עוד מפיות. וגם בקבוק מים. תטעם, אני חושבת שיהיה לך טעים. נו תנסה משהו חדש. יופי אוהב, תזמין עוד מזה. ביד השביעית קוראים למלצר מזמינים עוד אורז בלי כלום. הם סיימו אנחנו רק מתחילים. אוכלים כמו נזירי זן במדיטציה בתוך מהומה, צאו מפה, תעזוב אותו, אל תגע בה, תתרחקו אחד מהשני, היא לוקחת מהאוכל שלי. מזמינים חשבון, ביל פליז. אני רוצה לשלם, אני רוצה לקבל את העודף. מתארגנים ליציאה, מגיעה עוד מנה שהזמנו מאוחר. קמים סופית, אנחנו לא מקנאים במלצרים שצריכים לחסל אחרינו את הפוגרום והם לא מקנאים בנו. מן הסתם.

זן ואומנות שלוות הטינוף

רגליים שחורות בתוך סנדלים, כתמי שמן ובוץ, קטשופ וגבינה ושאר נפולת ארוחות על הבגדים, המכובסים, כלומר- ככה הם נראים אחרי כביסה הודית, רק קשקושי הטושים יורדים יחסית במלואם, 80%. חול בשיער ובאוזניים וגם סתם שאריות מזון שהידיים ניגבו בשיער, בחולצה, במכנסיים, על אחותם, על אמא שלה. ילדה שאוהבת לנשנש בדלי סגריה או לחשוב שהם סוג של צבע גוף, בעלת משיכה חזקה לבוץ על שלל מצבי הצבירה שלו. ידיים מקושקשות ומלאות עפר יבש, עפר רטוב, סחלה אחר שהרימו מהרצפה. ציפורניים אפורות מכרסום רימונים. זקן שוקולד, ריבה, גבינה, קטשופ שלא ירד מהארוחה הקודמת של אתמול. . דברים רטובים ששכחנו בתיק. כמה ימים.

אם מישהו חשב לעצמו שהודו ג'יפה הוא לא ראה את המשפחה שלנו תוך כדי מסע. תמצית חבורת הזבל, מחזיקים באמונה דתית ממש שאם שוטפים- זה כמו חדש.

זן ואומנות ההנקה הקרבית

יש תינוקות שיונקים במיטה, יש תינוקות שיונקים בספה, יש תינוקות שיונקים במנשא ויש כאלה שיונקים בחדר האכלה אבל תמר אוהבת לינוק ב-ריקשהעם זה לא בא עם בורות וטלטולים היא פשוט לא עולה. תמר היא סוג של ג'יימס בונד אוהבת את זה "שייקד באט נוט סטרד" ולכן כל פעם כשעולים על אוטו ריקשה היא תפנה אלי את פלג גופה העליון, לאחר כמה קפצוצים מחייבים בהם אתה מתפלל שלא פרצת דיסק (כבישים הודיים) ובקולה הווקאלי תצייץ ותצביע: "ציצי".מכיוון שאצלנו הציצי קדוש הוא, אפילו יותר מפרה,תקבל מיד את מבוקשה תוך נסיעה. אמה כבר מזמן לא שמה ליבה לאיך זה נראה מבחוץ, בעיקר בימים חמים בהם כשמתקיים חיבור פיטמה-ילדה נמסות כל המחשבות, השכל המועט שהצטבר בפינות נחבא אל הכלים וכל שנותר הוא לקוות למשב אוויר נדיר בטמפ' הפחותה מטמפרטורות הגוף. אז מבחוץ זה כנראה לא נראה מאוד צנוע.. אני בונה על זה שהריקשות פה מהירות, שהתלתלים של אורי בולטים יותר מטפח חזה, שהקהל שעל פניו אנו חולפים לא מצליח לתפוס את התמונה המוזרה והבלתי צנועה שטסה מולו במהירות 25 קמ"ש, כמו האינדיאנים שלא הבחינו בספינות הכובשים הספרדים כיוון שלא ידעו כלל ספינות מה הן.

אז מילא תוך כדי נסיעה מטולטלת אבל מה קורה כשתמר צריכה ללכת לשנוצ באמצעו של לונה פארק מים הודי אדיר מיימדים ואדיר באופן כללי, שבו אנחנו התיירים היחידים ואני האישה היחידה שבבגד ים (כלומר שרואים לה את הירכיים) ומתבקשת על ידי צוות הקפיטריה להניק בחדר האכלת תינוקות לא ממוזג כשבחוץ 39 מעלות ו102 אחוזי לחות? כל התשובות נכונות, בעיקר זו בה לא התייחסתי להערות בלתי הגיוניות בעליל אלו, סובבתי את הגב והרדמתי בדרך כל בשר.

זן ואמנות אחזקת הגופה

דמיינתי את עצמי קמה לתרגל יוגה בכל בוקר, ברכה לשמש באינספורלוקיישנים. חמדתי מחשבות על ילדים שמצטרפים לתרגולי יוגה משפחתית. אז דמיינתי, בדרך כלל רק בערב אחרי שהם נרדמים אני נזכרת שבכלל הבוקר (גם הבוקר) לא עשיתי יוגה, למרות הלוקיישן הנחמד והלא מטונף ואם יורדים לקוברה לא נדבקים בערימות חול, פשוט מושלם ועדיין זה לא יצא, אני תוהה בכלל אם נשמתי היום מתישהו. ואז לוקחת כמה נשימות עמוקות, סוג של יוגה לעצלנים.

​ פשוט וקל זה לא, לזכור שגם אתה אדם וגוף בתוך המסע זה לא בא בטבעיות ואנחנו די ממוטטים ומותשים ונתפסים על בסיס יומי. סוחבים את תמר, סוחבים ציוד, ישנים על מזרונים של פקירים בתנוחות לא תנוחות, אני אישית מרגישה שעוד שניה כבר יוצאות לי כנפיים מאחורי השכמות מרוב חביקות בזמן נסיעות ונשיאות. וכל ערב אחרי שהשמגגים עוצמים עיניים מי ב8 מי ב9 מי בלא מצליח לי להרדם, אנחנו מתחזקים זה את גבו של זה וגבה של זו ונזכרים שעל אף שאנחנו ביחד כל הזמן אנחנו זקוקים למגע אישי ומכוון, בונה שריר ועצם קיום ולשקט של אחד עם השני. לשקט שבתוך המהומה.

למחרת בבוקר קמים ושוב מתערבלים לטירוף היום ושוכחים להתמתח ליוגה...ובערב נפגשים סחוטים ומרוצים עייפים ומלאים מעוד יום של אימוני שחרור מבוגרים, שחרור ילדים, שחרור גב, יום של להיות בכלום או בלהיות בתנועה, להתפרק ולהתחבר.

אנחנו מסתכלים זה על זו בהמימות כזו ומה שנותר להגיד הוא:

you met me at a very strange time in my life

איפה הודו בכל הסיפור הזה אתם בטח שואלים את עצמכם או שלא. כל הזמן משפחה משפחה וכאבי גב. אז על הודו יהיה סיכום נפרד ובכל מקרה המסע הוא עלינו והודו היא תבנית נופנו לחודשים אלו, היא מאפשרת ותומכת במסע משפחתי בגשמיות וברוחניות, היא מאפשרת אותו כלכלית, תזונתית, תרבותית you name it. היומן שלי מלא רשימות על רשימות של סיכומי הוצאות, גסטהאוסים, המלצות לעצמי ולאחרים וכמה פרחים מיובשים אבל בבלוג וגם בחיים עצמם הודו היא הרקע לעלילה. בכל זאת עשינו כמה דברים מאז גואה כלומר לאורך פברואר: נסענו לאזור קרוג בדרום קארנאטקה והשתקענו כמה ימים בתוך מטעי קפה, משם קפצנו לקושלנגר ולביילקופה למחנות הטיבטים של דרום הודו, ראינו מקדשים, אכלנו מומו ופגשנו פילים. משם באוטובוס לוקאל קצר למייסור שם היינו פעילים תועפות: ארמונות, סולטנים, קרבות, מוזיאונים, גן חיות ורכבת לילה למדוריי (טאמיל נאדו). במדוריי נפגשנו שוב עם הסבים וטיילנו במקדש מינאקשי הענק והמהמם. המשכנו יחד למונאר (קראלה) על נופי מטעי התה הבלתי אפשריים שלה, חגגנו שם לשחר יומולדת 5 ומשם לקוצ'ין לקפה הקר של העיר הלחה וללונה פארק אדיר בו שהינו יום שלם. משם לבית סירה באלפי עם הסבים ומנוחה בוארקלה תוך רחצה מתמדת בבריכה שבמלון שלהם. אח יא רב.