Mar 24, 2016

ואטה של העולמות

של העולמות זה של הלייף החדש, או לפחות ככה אני תפסתי את זה יום אחד כשראיתי (עוד) תמונת זריחה מואטקאנאל שהכותרת למעלה היתה כותרתה. זריחה שנמתחת מאופק לאופק מעל ים עננים פרוותיים שמתכרבלים בעמק למטה מתחממים זה עם זה עד שיהיו מספיק קרניים להתרווח. מן זריחה כזו שגורמת לך לפרוס ידיים לצדדים לנסות להגיע מקצה אחד של עולם אל הקצה השני של עולם. של העולמות.

או כמו שאומרים אצלנו, זריחה מהחלל החיצוני.

ברחנו מהחום של מישורי קראלה להרים של טאמיל נאדו, תנו לי ב-2000 מטר התרעננות, איזה כיף ללבוש ארוך, לשתות צ'אי שמונה פעמים ביום, להתכרבל בשמיכות בלילה ואפילו להדליק אח עצים סמלי ומדורה. ימים שקטים בין העצים הגבוהים גבוהים מעל ובתוך העננים. כל בוקר משפשפים עיניים מול האור הכתום שמתחיל לטפס לתוך חלונות הבית הורוד שלנו, קמים לראות כמה יפה זה, כמה של העולמות זה. יום אחד אפילו זכינו בליקוי חמה חלקי והרגשנו חלק מהעולמות הזה שכולם מדברים עליהם. בבית הורוד יש מטבח ויש דוד מים חמים למלא את הבאקט. מניחים סיר צ'אי על האש, הילדים קמים, מקלחת בוקר, ניר ושחר חותכים ירקות, מנקזים את היוגורט לגבינה של בוקר וביצים לבחירתך. פורסים צליה כי השמש כבר גבוהה והעננים עוד נמוכים. אוכלים. ראמש איש הלחם מגיע בסוף הארוחה שלנו ואנחנו מצטיידים אצלו להמשך היום מאפים מעשה ידיה של אמו להתפאר.

יוצאים אל המפלים, אל קרחת היער, אל מצוק הקופים, לחטוב עצים לאח, להיות אינדיאנים או משהו אחר.. יוצאים לשוק יום רשון בקודאי קאנאל, שבים לשנצ תמר. בצהרים העננים (והקופים) מתחילים לעלות על פנינו כלפי מעלה והילדים נוגעים בעננים ממש, ממששים, חשים ברטיבות הזו הקרירה, המיוחדת, מתערפלים לרגע ואז ממשיכים בעבודות הגילופים, המלחמות, החרבות, הכפיות, אנשי העץ.

ובכפר הקטן ואטה אנחנו נפגשים עם עוד עולמות, חופפים איתם מי יותר ומי פחות. גלעד ושיבי וילדיהם נוגה ונדב היו שכנינו לדו משפחתי ושותפינו לכל הארוחות כמעט, תענוג נעים כשלעצמו גם כחברה, גם כשיש לך רק כירה אחת ולא המון חשק לבלות לידה. העולמות שלנו התערבבו בשלהם בקלות ובשמחה, עולמות של משפחות עם ילדים שלומדות על עצמן ולומדות על לטייל ביחד ועל הדיוק שכל אחת מבקשת. עולמות נחפפו עם אם שמטיילת עם ילדה בן הארבע והדברים שעוברים עליה כאם לבדה, הצורה בה מטיילים בתקציב שהוא חמישית משלנו, מעורר השראה ועם זאת השארנו אותה לעולמה ונשארנו אנו בעולמנו, השארנו לה גם עצים לאח. עולמות של ישראלים צעירים עם אוטו שנקנה בהודו ודורש איורים פסיכודליים כדי שיוכל באמת לייצג את האווירה של העולמות. עולם בתי חב"ד שעם השנים רק התרחק ממני עוד ועוד כך שעכשיו אני נעה בין שלוות נפש לבין גירוד עוקצני בזווית העין בשעת המפגש. שואלת את עצמי למה אנחנו, היהודים, צריכים את הבית הזה, הסניף המקומי שלנו, בכל פינת חמד בעולמות.

ותמיד התהיה הזו איך עולמות מתחברים ונשארים, רוקדים ביחד הלאה ואיך הם חולפים זה על פני זה מבלי לעצור, כוכבי שביט, אנחנו בנוף שלהם והם בשלנו. שומעים אותם תוהים איך זה לטייל עם כאלו ילדים קטנים, אולי אני אבוא גם עם שלי אבל רק כשיהיו גדולים יותר, כדי שיזכרו יותר מהטיול (נראה אותך מתאפק עד אז). מעטים חוצים את הקווים סתם לקשקש להכיר, הרוב נשארים דמויות רחוב שנראות דומות זו לזו ולעולמות האלו שכבר אינם שלנו. מעוררים בך את המבט הזה שעובר מהפנים לסנדלים ובחזרה למעלה ומהנהן לעצמו: "ישראלי".

דורית רביניאן כתבה את זה טוב ממני: "וכמו בכל פעם כשאני נתקלת כאן בעוברי אורח ישראלים, גם עכשיו אני תוהה רגע על התעלומה הזאת – אם זאת ההליכה או שפת הגוף, מהו הדבר הזה שיש בנו שהוא כל כך מובחן, בולט לעין, משוחרר וכל כך אקספרסיבי, נמרץ ובטוח בעצמו כל כך, חיוני, מהו אותו הטמפרמנט הזה שאנחנו מגיבים אליו אינסטינקטיבית, מזהים באמצעותו זה את זה, עוד לפני ששמענו את העברית, די בהבעות פנים ובמחוות הידיים, די אפילו במבט". (גדר חיה 154, ותודה לדנה שהשאירה לי את הספר בבית הורוד)