100 ימים בהודו
מי שנוהג באוטו יודע שהוא עושה את זה הרבה פעמים על אוטומט, אפילו בדרך לא מוכרת נכנסים למן מצב של ציפה, הדרך עוברת לידך אבל לא נקלטת במלואה, לפעמים מגיעים ולא זוכרים דבר מהנסיעה. כך חיינו עמוסי השגרה המבורכת חולפים עלינו ביעף, לידינו מרחק נגיעה. מי שנוסע באופנוע בתל אביב לעומת זאת (אני זוכרת תקופה כזו לפני נגיד 18 שנים.. ככה.. מי סופר) נמצא כל הזמן בעירנות שיא, הוא כל כך ער לכל דבר שהוא גם ער בשביל אלו שנוסעים מסביבו. ככה הוא הטיול, לא נותן לחיים לעבור לידך, הוא טובל בהם הוא דרוך אליהם הוא נוגע בצבעים, בטעמים, בריחות של כל דבר. הוא מהנה עד מאוד, הוא מעורר, הוא מתיש בצורה הטובה של המילה, בעיקר, אבל לא רק.
במאה ימי טיול התבגרנו במיליון דברים ולמדנו ולמדנו ולמדנו ועדיין לומדים. לומדים להתמודד עם שינויים ופחדים (איך עושים קקי בשירותים הודים בתחנה מרכזית.. על רגל אחת ובלי שהמכנסיים יפריעו) לומדים לצלול עמוק למים (תרתי משמע, הילדים שלנו שתמיד התרחקו מגלים עכשיו קשה להפריד אותם ממקווה בכל סדר גודל). לומדים לחלוק, לומדים לאפשר ש"זה יהיה רק שלי, בסדר?" לומדים לעבור ולהישאר, לעזור ולהיעזר. להגיד המון מילים בכל מיני שפות. להבין שכולם בני אדם, גדולים קטנים, הודים, ישראלים, לבדים וביחדים. ממשיכים לייצר חלומות על החיים עצמם של 'אחרי הטיול' המתקרב בצעדי ענק.
במאה ימים בהודו ביקרנו בקרוב ל-20 יעדים (תכלס זה בערך פי ארבע ממה שתכננו): פטנם (גואה), האמפי (קארנאטקה), גוקארנה (קרנאטקה), חוף קודלי (קארנאטקה), פאלולים (גואה), מנגלור (קארנאטקה), מחוז קורג (קארנאטקה), קושאלאנגאר, ביילקופה, מייסור, מדוראי, מונאר, קוצ'ין, אלפי, וארקלה, ואטהקאנאל, דלהי.
במאה ימי טיול הוצאנו 438500 רופי שהם 26310 ₪, 263 ₪ ליום למשפחה. בערך 8000 ₪ לחודש בערך 2000$ לחודש (לא כולל טיסה אחת פנימית מבנגלור לדלהי וטיסה למדלהי נפאל, כן כולל קניות וחיתולים ומשלוח חבילה לארץ ועוד כל מיני בזבוזים). זה יותר ממה שחשבנו שנוציא בהודו אבל עדיין פחות מהתקציב החודשי שהקצבנו לעצמנו לטיול.
במאה ימי טיול קראנו בערך 10 ספרים כל אחד (מהמבוגרים), חלקם מאוד טובים.
במאה ימי טיול הילדים למדו את סיפורי הראמאינה (מלחמתו של ראמה ברוואנה), סיפורי קרישנה, סיפור התהוותם והתאהבותם של שיווא ופארוואטי, סיפור הולדתו של גאנש, המיתולוגיה של וישנו וסיפורי דורגה (אלת המלחמה הידועה גם בכינויה קאלי).
במאה ימי טיול נגענו בהודו וגם לא נגענו בה, ניסינו להזכר בה כמו שהיתה פעם וניסינו לחוות אותה חדש חדש מהעיניים של הילדים והכל התערבב ויצא שהודו היא כמו פעם אבל בכלל לא כמו פעם וכרגיל בהודו אתה לא יודע אם זה אתה שמשתקף לעצמך או שזו הארץ עצמה. כנראה שזו אני, אני השונה הגדולה' ההרפתקנית פחות, הנכבדת מציוד וילודה. למשל- שהודו לא "מפחידה" כמו שהיתה במובנים של עוני, בריאות וזוהמה. היינו בטוחים שהודו תנער אותנו בכרגיל שלה, אבל היא לא, ואולי אנחנו כבר לא מתנערים כל כך בקלות, לא פתוחים לזה, עוברים חולפים חווים דברים יד שניה. למשל- שפעם כולם נראו מעשנים, עכשיו כולם פשוט עם שפם. שלהסתובב בהודו בצעירותי היה פשוט להיות במצב של טירדה על סף המינית והלאה מכך כל יום. התחככויות כאילו בלתי מכוונות ומבטים, מבטים, מבטים חודרי בגדים ועור. עכשיו עם הילדים הם כאילו מגן חי, אף אחד לא מתייחס אלי כלל, המיקוד הוא שונה, אני לא בפוקוס, אני מחוץ לתחומי המגע. תענוג לי, לילדים קצת פחות (הרחבה בהמשך). ברכבות מצד אחד אין כבר את כל קבצני העולם שעוברים עליך להוציא לך את הנשמה, מצד שני אין גם את כל המשפחות שהיו פותחות שולחן עם המון אוכל ומכבדות את כל מי שמסביבן, כלומר יש את המשפחות, אבל אין ממש אוכל ודווקא בניתי על זה. והמון המון הודים הם עכשיו אנחנו כאלו, מעמד ביניים עובדי היי טק יוצאים מהעיר הגדולה לטיולי סופש. פגשנו אותם בהמוניהם, לעיתים בזוגות לעיתים בחבורות צעירים יותר, שיקוף כלשהו, המדינה מתקדמת או שאנחנו הולכים אחורה, הכל אפשרי (בהודו).
והילדים: כמה אורי דומה לאבא שלו וכמה חייבים ללטף את התלתלים שלו, כמעט שאין כאלו דברים בהודו. ושחר האם הוא בן או בת, תספורתו המתנפנפת וחיוכו שובה הלב ושמונתלפים הצמידים המצטלצלים על ידיו תמיד מבלבלים את ההודים, וגולת הכותרת תמר שכולם חייבים לגעת בה ולצבוט בה בלחי כי זה חלק מהאמונה הדתית בהודו לקרב אליך את המתיקות הזו ואם אתה גוער בהם ואתה אכן עושה זאת וצועק ומנפנף בידיך הם נעלבים ושואלים "אבל למה?" וגם אם אתה מסביר ש100 אנשים ביום באים לצבוט אותה ו-100 כפול 100 ימים זה הרבה (נגיד 10000 לא מבייש מקדש קטן בקראלה), ומצביטת הלחי מקרבים לנשיקה, לאסוף מהחמידות הזו קצת לעצמם, זה לא תמיד מובן, הם נעלבים יותר משאתה כועס. מה שכן, תמר זכתה לקבל חטיפים, בננות, תפוחים, תפוזים, קוקוסים, ממתקים, מקום ישיבה במטרו ועוד, סוג של אלה מקומית.
והטיול ממשיך ואנחנו ממשיכים איתו יוצרים את השביל או הולכים בשביל החכם מן ההולך בו, לא תמיד ברור. "לפעמים אני חושבת שכבר הכל מאחורי ולפעמים אני חושבת שרק הכל מאחורי. ושוב מבלי לדעת איך לאן מדוע רק אולי שבא הזמן לנוע ללכת" שלומי שבן new age woman).
