ומספרים.. מעבר לשיירת ההרים המתקמרת בנפאל הרחוקה
ומספרים...
נפאל נפאל, מה חשבנו לעצמנו בעצם כשבאנו לכאן אחרי הודו.. בטח נשאר בנו הטעם הטוב של המומואים הרחוביים שהיו בקצה ה-Thamel אי אז ב-2004, בטח נזכרנו בטרקים בין בתי תה ישנוניים וגבהים לא אנושיים, בטח זכרנו שנפאל היתה מעין מנוחה מהודו, כמו הודו אבל נקיה יותר, בטוחה יותר למאכל, רכה יותר. בטח ככה זכרנו. אבל שכחנו (כלומר אני שכחתי, ניר בכלל לא עוסק בלזכור אז לא שוכח) שעונת האביב היא עונת העננים ושאם מצליחים לראות את ההימלאיה זה יום חג.
לאאא אנחנו לגמרי לא מתחרטים שהגענו לכאן כי נפאל כשלעצמה, גם אם זוכרים וגם אם שוכחים, היא מדינה מעולה. היא קצת בחוסר יציבות לאחר רעידת האדמה.. החשמל לא יציב, כלומר- רוב הזמן אין ואתה נהיה מכור להצצה אל המנורה הכתומה בשקעי החשמל (חזר החשמל!!). המים לא יציבים (פותחים את הברז בבוקר ומקווים לטוב.. גם בניאגרה), מזג האויר לא יציב והאוכל לא יציב- בקיצור, גורם לך למערכת עיכול לא יציבה במיוחד באינטרוולים שמשאירים את הודו יקירתנו הרבה מאחורה.
אז כן, הגענו לנפאל עם המחשבה שהיא הודו משודרגת וקיבלנו הודו משונמכת, מדינת עולם רביעי מתסכלת (מדינת כאפות) שמה שאמור לשפר לך את המצב רוח תוך כדי שהייה בה עטוף בעננים של לחות או זיהום. לא שאנחנו מתלוננים.. לא בכלל לא מתעצבנים.. רק זה הנפאלים פפפפ זה נורא מעצבן שאתם יודעים בדיוק מתי יש הפסקות חשמל או איך צריך להתנהל איתן ועדיין אין מים בבוקר בברזים כי מישהו שכח לבדוק אם המשאבה עובדת וממלאה את המיכלים על הגג. אשכרה מרגישים כאילו נפל עליכם כרעם ביום בהיר זה שאתם מנהלים גסטהאוס, כאילו אנחנו האורחים הראשונים. כן, לא מעוצבנים רק קשה לנו עם זה שאנחנו רוצים לקנות מכל טוב החנויות שלכם אבל אתם מתחילים את המיקוח עם סכומים מופרזים כל כך שזה ישר מוציא את החשק ואנחנו יוצאים במן פרצוף של וואט דה פאק, ההיסוס הזה לפני אמירת המחיר בו אנחנו רואים שאתם מכפילים בשתיים את המחיר המומלץ, פייר היה יותר כיף בהודו. ומה הקטע עם להוסיף מס במעמד החשבון?! איזו שיטת מלוכלכת ומבאסת- אתה מגיע לשלם את מה שגם ככה נראה לך יקר ובלתי מקיח והופס זה בעצם עוד יותר יקר ?!! חשבתי שסגרנו על נחמדות?!! אז כן, מתלוננים, קשה פה בעולם הרביעי ושכחו להדליק את הנוף.
עדיין לא ידוע אם מחר או עוד שבוע בנפאל הרחוקה
רצינו לעשות טיולים קצרים כלומר טרקונים (בכל זאת יש לנו ילד שאוהב לקטר יותר מאשר לטרק וילדה כבדבדה על הגב), בררנו גם על לשהות על שפת אגם ולנוח, בררנו על פה ובררנו על שם, כל דבר כרוך בנסיעות יקרות, פורטרים יקרים ואם אין ראות זה קצת מוציא את החשק להוציא את הכסף, להוציא את האף. כאילו, הכל נחמד ויפה אבל לא עד הסוף. כמו סיפור טוב בלי פואנטה, כמו רק להתמזמז, זה נחמד אבל.
כל יום קמנו מחדש לגלות שכל מה שאנחנו בעצם רוצים זה לראות את ההרים הגדויילים האלו, מקום מישכנו של השלג (בסנסקריט = 'הימלאיה'). בקטמנדו היה פיח ואובך שכלל לא בייש את העיר מקום שלישי בעולם בזיהום אוויר ולא ראינו אפילו קצה קצהו של הר. עברנו לפוקהארה וגם שם איבוך שהלך והסמיך כתוצאה משריפת יערות, מבוקרות יותר או פחות, בהודו בואכה אגן הניקוז הגנגאי. אז אין טעם לטרקונים אם לא רואים קצת קרחונים, ואין טעם לפראגליידינג ואין טעם לטפס לפגודה או לשקיעה או לזריחה, בקושי יש טעם לנשום.. ומאוד לא פשוט לחכות. הימים נמתחו כמו כביסה שנשכחה על חבל וכל יום קמנו וראינו פחות, ובין לזרוק אבנים בנהר לשיוף חרבות חדשות, להשתוללות בפארק לביקור בחווה אנתרופוסופית וחליבת פרות, מדפדפים בתחזיות ומחכים לגשם. אבל אין.
All I can say is that my life is pretty plain I like watchin' the puddles gather rain And all I can do is just pour some tea for two And speak my point of view but it's not sane, it's not sane
I just want someone to say to me I'll always be there when you wake You know I'd like to keep my cheeks dry today So stay with me and I'll have it made
And I don't understand why I sleep all day And I start to complain that there's no rain And all I can do is read a book to stay awake And it rips my life away, but it's a great escape, escape, escape, escape
תעוף ציפור האבן אל התכלת הזכה
ואז הגיעה סופה והעיפה את כל העננים והגשם בא ושטף כל כאב וכל זיהום אויר ופיח וירד ברד בגושים של כדורי פינג פונג ומראה מלא הוד וכבוד הופיע ומילא אותנו. והילדים שכל הזמן הבטחנו להם "הימלאיה הימלאיה" עמדו מלאי יראה, אולי קדושה, ובקושי הצליחו להכיל את המראה המהפנט של הרכס העצום הלבן הזה. גוש הרים אדירים.
נפאל כמו שחוויתי אותה הפעם היא אלומת בלוני הליום באתר בניה, היא מציעה את מרכולתה השופעת נופים וצבעוניות ופעילויות אקסטרים והיא עוטפת את זה בבלבול וכאוס, אבק ועננות נמוכה, היא מעוררת ומעייפת, קלה וקשה. היינו במן מצב כזה של כמעט אנחנו שם מבלי ששחררנו אותה, תלויים על בלון, אנרגיה פוטנציאלית כזו שמפעפעת בך לא נותנת מנוחה אבל גם לא משתחררת. הבלונים מושכים למעלה ואתה כבד מלמטה, מזה שיש דברים שאתה מאוד רוצה לעשות אבל לא בטוח שזה מתאים לכולם, למצבם הנוכחי, למצבם המתמשך, למזג האויר הבלתי ניתן לצפיה. בקיצור, תלוי
בהרבה דברים
ובאוויר.
כשלרגע מרפים מהבלונים מתגלים הפרטים הקטנים הקרובים אלינו כל כך שאנחנו לא שמים אליהם לב. כשלושה שבועות כל יום בבוקר הולכים לאכול במסעדה קטנה עם אנשים מחייכים שמביאים לנו את כל מבוקשנו באהבה וגם קערית נוספת של רימון מפולט, סתם כי בקשנו פעם וכבר זוכרים מה כל אחד אוהב באוכל שלו סבלנים עם השינויים, כי חייבים לגוון. יושבים מול האגם השקט שהמים שלו אפרפרים כמו השמים ושקטים כל כך שהכל נראה עליו בהילוך איטי וזה קצת מחלחל אליך, השקט, וכמה אנחנו ברי מזל לקום לארוחת בוקר על האגם, כמעט אין משהו שמפריד בנינו למים, עומדת שם שלווה כזאת וכמה דייגים. הכרנו אנשים רבים, מטיילים ומקומיים ,ואמרנו להם שלום בכל פעם כשעברנו לידם, זה נעים. ראינו אותם ממלאים מזרונים – זה היה מרתק. ראינו אותן אורגות בדים שמהם מייצריים תיקים, אורגות בנפרד רצועות לשימושים שונים. ראינו את האיש שמצייר טאנקה טיבטית בצבעי זהב ואיך הציור מתקדם. ראינו בהשתאות את מוכרי הדגים פורסים את מרכולתם על היוטה באמצע הכביש, משווקים דגים, מנקים קשקשים, פותחים, מפלטים, מוציאים מוח ומערכת עיכול וזה עשה לילדים תיאבון.. כן.. לא ברור.
ניהלנו אינספור שיחות רחוב, טיילת ואגם שהתחילו עם חיוך מלא שיניים (או רובן) והמשיכו עם הניחוש הפראי הנזרק לאויר כאילו הוא מזכה את הזוכה הישר בפרס הראשון בלוטו הנפאלי: - "שלושה ילדים?" -"כן!" (חיוך.. כן כולם שלי)
-(הנהון כל הכבוד חיוך וסימוני עידוד עם היד)
ואז ממשיכים במשחק הניחושים הגדול: "שני בנים? בת אחת?"
-"כן!" (פרצוף של "ניחוש מוצלח! למרות שלי זה נראה נורא ברור" לפעמים היו כאלו שלא ניחשו טוב, נו, זה נסלח) והסיכום: "very nice" :)
ממשיכים לשיחה הבאה
ככה 10 כאלה ביום לערך..
המצאנו תוכנית לימודים חדשה מבוססת על משימות קטנות וקצרות ואנחנו עדיין לומדים אותה ביחד עם הילדים, מה משימה מוצלחת ומה פחות, איפה לומדים ואיפה מתרגזים בעיקר. המשימות הן לפעמים לקרוא, לפעמים לכתוב, לפעמים לתכנן את יעד הטיול הבא, לפעמים לומדים לצייר נוף בצבעי מים, לפעמים להיות נחמדים כל היום, לפעמים לעשות תרגילי חשבון או תפזורת מילים, כותבים כל יום שתי שורות על מהו שקרה ונראה לנו משמעותי. בקטנה. בהתמדה.
התחלנו גם מבוא לכלכלה ללא כלכלנים: הילדים קיבלו דמי כיס ובחרו מה לקנות לעצמם. אורי יזם הקמת דוכן למכירת חרבותיו לציבור הרחב, שחר הצטרף והם הצליחו להרוויח כמה מאות רופי שהצטרפו להם לדמי כיס.
חגגנו את תחילת האביב, ההתחדשות של הכל והצבעוניות, אמנם היה אפרורי מבחוץ אבל זה היה רקע נפלא לחגיגת הצבעים של ההולי, לאוירת הפורים, ובכלל נפאל איפה שאתה לא הולך הכל מלא כל כך בצבעים שבא לך להכניס הכל לארגז גדול ולשלוח לעצמך לארץ (בעיקר אם אתה חולה ציוד טיולים... מחלה ידועה במשפחתנו). גילינו שהיה פעם מאוד פופולרי שראש השנה יהיה בראשית האביב, גם אצלנו א' בניסן, גם השנה הנפאלית מתחילה אי שם במקביל לאפריל (התחילה עכשיו שנת 2073 לידיעתכם) גם בלוח הלועזי 1 באפריל היה בעבר תחילת השנה ואז איזה מישהו חמד לו לצון והזיז את זה והחליף לינואר ומאז אחד באפריל הוא אחד באפריל.. (דברים שאתה לומד בפייסבוק כשאתה מניק, סליחה כשאת מניקה) וגם הנורוז – החג הזורטסטרי שנחגג כראש השנה האיראני ביום השיוויון האביבי. גם הוא חג שמקורותיו פגאנים.
כתוצאה מכך שעכשיו זה "החגים" באיראן פגשנו הרבה איראנים שהגיעו לנפאל לטייל. בפורים זללנו בקלאוות מטהארן עם חבורה צוהלת של מטרקים מפרס הרחוקה, הלא היא מולדתו של האחשוורוש. ראינו שהם כמונו ואנחנו כמוהם שמחנו שמחה גדולה והתעצבנו על העולם הטיפש.
וכשתעוף, תעוף, תעוף תעוף
חוגגים ארבעה חודשים למסע ויש הרבה זמן למחשבות כי הימים אפרפרים ומלאי פרפרים, פרפרי התרגשות, פרפרי תעתוע, פרפרים אמיתיים בכל פינה (אשכרה תפסנו כמה והסתכלנו מקרוב וגם אממ נו.. תמר משמשה אותם למוות.. אופסי). אז ארבעה חודשים וזה. ופיקניק זה לא, אבל אנחנו לא מקטרים ולא מתעצבנים ררר, אוספים רגעים של אושר ויש מלאנתלאפים מהם. אוספים אותם לזר בלונים גדול. איך הילדים הם חלק בלתי נפרד מהטיול מהמה שקורה הבנת העולם שלהם מהממת, איך תמר ממתיקה לנו את החיים ומפתיעה אותנו בגדוליות שלה, בתבונה שלה. בכמה דברים חדשים ומעניינים אנחנו נתקלים כמה טוב זה לצאת ולפגוש את העולם על צורותיו. איך זה כיף לחשוב על האחר-כך שאולי נהיה בו מנוסים, אולי לא נשכח שהיינו ככה מעל לדברים המקודשים של היומיום- העבודה, בית הספר, המסגרות, ששחינו באוויר הדליל של החיים עצמם, שקפצנו מהצוק ולגופנו מצנח בלבד והטלטלות העיפו אותנו לשחקים וגם למטה והיה מפחיד. ואולי נזכור איך לעשות את זה מידי פעם שוב ושוב בקטנה ובגדולה.
אז הפילים המפוסלים יוכלו סוף סוף לנוע
מהר משתכננו הגיע הזמן שוב לנוע, ללכת. רצינו חודשיים של שהות ארוכה ונינוחה עם נוף פותח צ'אקרות, אך כיוון שהנוף התגלה לפנינו ליום וחצי ולא עשה סימנים של עוד, כיוון שצפינו בלהט בסרט מולאן ובקונג פו פנדה על כל חלקיו, כיוון שכבר התחלנו לקרוא הלאה על היעדים הבאים והתקצר לנו פתיל הסבלנות, כיוון שהתחלנו להתאמן בטאי צ'י חרבות - לא נותרה ברירה. קנינו כרטיס לסין.
