סין של כל החושים

הגענו לסין שדומה ולא דומה לשום דבר. פעם שלישית שלי, פעם שניה של ניר, פעם ראשונה לילדים. בנפאל ובהודו הרגשתי שאני מתאמצת להיזכר, להתאים מקומות ותאריכים לעשות לעצמי לפני-אחרי, אז-עכשיו, מה-נשתנה. בסין פשוט נתתי לדברים להיות כמו שהם, עכשיו, בהווה ולזיכרונות לעלות באופן טבעי, כשהם באים, על גלי רגשות, להניח להם, לא למשוך אותם בכוח מתוך מגרות הזיכרון החורקות משל מהו-המקום-הזה-נראה-לי-מוכר, בדיוק-שם-היינו-זה-לא-שם-זה-שם-תראה-את-הבית-כזה. להגיד להם היי-כן-יופי-שבאתם ולא תאמינו זה אפילו עובד... רוב הזמן.

אבל

קשה להיות דף חלק לחלוטין ("אמא, מה זה לחלוטין?" – "לגמרי", ומה זה לגמרי?). מוצאת את עצמי משתמשת במידע הקודם שלי כדי לטייל עכשיו עם הילדים, כי כל פיסת מידע שאינה בסינית מקדמת אותי צעד גדול לאנושות. כך יוצא שאנחנו קונים לנו בקבוקי תה קטנים סיניים כדי למלא בהם קפה אינסטנט שיהיה לנו להתעוררות. כמו אז. אבל עכשיו כבר לא כל כך רואים תרמוסים חמים בחדרים כמו פעם, יש קומקומים חשמליים בחדר ומתקני מי עדן בכל הגסטהאוס, בסדא. כך יוצא שאנחנו קונים כרטיסי רכבת לגווילין, עושים שם לילה וממשיכים למחרת במונית ליאנגשו. כמו אז. על הרכבת אנחנו מגלים שיש לה תחנה ביאנגשו.. אההמ.

כך יוצא שאנחנו מחפשים מסעדות לעשות בהם "צ'גה" (=כזה, כלומר: כזה וכזה וכזה ותקפיץ לי הכל ביחד) אבל למסעדות יש תפריטים ותמונות צריך לעשות צ'גה על התמונה ולא על הירקות שבחוץ. כך יוצא שכשאני רואה סטארבאקס אני מייד אצה רצה לקנות לי קפה קר במחיר שערורייתי כמו אז ומגלה שיש סניף בכל פינה ועוד סניפי קפה כזה או אחר וכולם שערורייתיים ולא מאוד טעימים, מזל שקנינו לנו 3 ב-1. כמו אז. ככה בסין הזכרונות שלך יכולי להוביל אותך צעד קדימה צעד אחורה. ולאתמיד ידוע באיזה כיוון זה יוצא.

וכל פעם אני מתאהבת בה מחדש

משום מה היא מדהימה אותי וקשה לי להניח את האצבע על מה. האם היא מפעימה בנופיה, באנשיה, בייחודיותה שכאילו לא מתקשרת עם העולם הגדול, כי היא בעצם היא העולם הגדול. אולי סין עושה לי יותר מכל ארץ אחרת את ההרגשה שכל מה שחשבתי על העולם מתגמד לנקודה פיצפונה על המפה, הדברים נראים אחרת מכאן ודברים שהחשבת לגדולים ומרכזיים הם קטנים ומזעריים ושהכל הכל יחסי. אלברט איינשטיין זה כאן (סליחה גרמניה), כאילו גיליתי עכשיו שכדור הארץ מסתובב סביב השמש ולא להפך. קופרניקוס זה כאן. (סליחה פולניה).

יש בה איזה משהו, כן יש בה איזה משהו.. לא טוב שהוא, לא רע שהוא בכל זאת יש בה משהו ניר אומר שבסין אין את הנשמה של הודו. לא נודף ממנה אותו חום. היא אחרת, פחות מבקעת קרביים, פחות נוגעת בך. כמו עץ לעומת מתכת כמו טנור בס לעומת סופרן גבוה, כמו מהראש לעומת מהלב. היא גורמת לך להיות יותר מתוכנן ופחות זורם, כדי להגיע לבפנים שלה צריך להתכוונן באמת, אחרת נשארים על שבילי הבטון הסלולים של דיסנילנד. בסין אתה שב להסתכל החוצה, בהודו אתה מסתכל פנימה... אי אפשר שלא להיות בה צופה, לחשוב מחשבות גדולות להגיע לתובנות מרעישות או משקיטות או סתמיות (רוב הזמן) שמתנגשות להן עם מחשבות המשפחה, בהן עסקתי עד עכשיו, כך יוצא שיש הרבה מה להגיד על סין ועל הסינים וזה לא נגמר כמו שסין לא נגמרת. היא נפלאה בעיני הסין הזאתי, היא מפעפעת לי בכל החושים.

תובנות חוש הריח

לסין ריח מיוחד ובלתי מוכר, שילוב של סלסלות הבמבוק לאידוי הבאו-דזה עם ריח הבצק הלבן המאודה בהן עם ריח חטיפי הבשר בצורת נחירי חזיר, עם ריח הטחב והמים המלחחים את המדרכות וקירות התמך. זה עוטף אותך כבר בשדה התעופה עת נחיתה ומציף בזיכרונות ומייצר חדשים וממשיך הלאה משם כשנוסעים בגשם הקל והמרענן לאכסניה. אה-הא אכסניה! קונספט כזה מעניין עם מיטות דורם ואזורים משותפים וסנוקר וכדורגל שולחני, התגעגענו. ויש גם חדר משפחתי(!) הריח הזה הוא ריח שהרחתי רק בסין, הוא לא מצליח לצאת מהארץ הזו אפילו לא במסעדות סיניות אמיתיות בניכר. הוא פשוט שייך לכאן. הריח ממשיך כשיוצאים להכיר את העיר מחדש- בפינות רחוב, בפתחי חנויות, בשווקים - ריח של ירק טרי בתוך מרק אטריות אורז, ריח של תירס על גחלים וצ'ילי בשמן. ריחות ריחות בכל מקום. נעלם כמעט כליל ריח השירותים שהיה מנת חלקנו עד עתה בטיול, אפילו בשירותים ציבוריים בסין כבר יש ריח אחר ולפעמים גם נוף. לא להאמין.

תובנות חוש הטעם

בסין האוכל מוצג לראווה וכל ילד יודע איך נראה חזיר שלם, מפורק ובצלחת (רמז: הרבה פעמים אין הבדלים משמעותיים). כנ"ל לגבי סוגי עופות, טלאים, ארנבות, שבלולים, נחשים ודגים. אני מרגישה שאצלנו בתרבותנו המתורבתת יש הפרדה ברורה בין מקור החי לצלחת ובסין.. כאילו.. לא מתנצלים אוכלים את החיה כמו שהיא נראית, ככה רגל עם פרווה על שיפוד.

האוכל הסיני שאינו מהונדס וממותן לחיכם של התיירים הוא בלתי ניתן לאכילה. בכל יום הוספנו תיבלון כזה או אחר לרשימת הסימניות הסיניות שאנחנו מבקשים שלא יוסיפו לנו לאוכל. בראש הרשימה כמובן המונוסדיום גלוטמט הבלתי נתפס הזה שפשוט הופך איכשהו את האוכל לאלומיניום. פחחח. מילא הנזקים הגופניים אבל איך לעזעאזל אוכלים את זה. אחר כך הגיע תורו של איזשהו תבלין קטן ואגוזי שעושה לך מן אילחוש חריף קריר בפה ומצטרף פעמים רבות ל"עוף סיצ'ואן" gungba chicken המפורסם. את זה לפחות ניתן לנפות בעצמך מהאוכל אם זה מתפלק להם. וכמובן החריף הסיני הבלתי מתפשר שהוא צ'ילי שרוף בשמן או בסויה או בשניהם ואין בו עידון ואין בו התנצלות, תרבותית או גופנית, הוא מגיע וחורך ומטלטל את קיבתך בואך מערכת הנשימה. אני וניר דווקא בעדו אבל להרחיק את זה בבקשה מהילדים. בו-יאו-לה not spicy at all.

כשאוכלים נודלס פעמיים שלוש ביום כל ילד נהיה מומחה בתפעול צ'ופסטיקס תוך 3..2..1 ליתר ביטחון יש לנו מזלג בכל תיק בשביל אטריות חמקמקות במיוחד.

ארוחות בוקר.. בואו נדבר על זה רגע. גם בהודו ניסינו לאכול כמו המקומיים וגם בסין. אני מודה אנחנו מקובעים וקשה לנו עם ארוחה שנראית לנו כמו ארוחת צהרים לפני 11 וחצי. קשה, לא מתעכל טוב. יש סיכוי שהילדים יותר זורמים ויכולים בכיף לחיות על שלוש ארוחות מרק עוף-נודלס ביום, אבל אנחנו משתדלים להכיל עליהם את חוק הגיוון ולאכול מערבית בבוקר. אז אחרי כמה נסיונות באו-דזה-עם-מחית-בשר-כלשהי-זה-מה-שמצאנו הבנו שאממ.. אנחנו עושים את עצמנו אוכלים את זה אבל בסוף זה נשאר שם. חזרנו לחפש לעצמנו מקום שמגיש סוג של ביצים, לחם, פירות, ירקות ונקניקיות עוף חזירים לילדינו תאווי השומן. אתגרי. אבל לא בלתי אפשרי. לעיתים מוצאים רק פרודוקטים, ממותקים מידי, שניתן לקיים מהם חיים. לחם-עוגתי, יוגורט מסוכר. יש לציין שאחרי כמעט חודש בסין טרם חזרנו את כל הדרך לפיצה-פסטה-צ'יפס עם קטשופ. אנחנו נאמנים למוזלי יוגורט פירות ו...טוסט נקניק-גבינה. בריאות זה אנחנו.

מהרהרים תכופות בארוחות הלפני גן-בית ספר שנצטרך להתרגל אליהן בארץ.

לא נתקלתי בסינים שמנים במיוחד, כאלו שחולצתם מתפקעת, שכרסם בין שיניהם במובן הלא הריוני של המילה. האם זה בגלל תרבות הנפש בריאה בגוף בריא המקודשת. האם זה בגלל שאוכלים יותר אורז מקמח חיטה. האם זו הגנטיקה המלוכסנת. האם זה החריף. זה אגב לא אומר שום דבר.. יכול להיות שהם כולאים את השמנים שלהם באיזה קולחוז לשמנים, או שאני פשוט לא רואה אותם- מסננת, או שהם לא בריאים ממשהו אחר.. הסינים.

תובנות חוש כלשהו אימהי מגדרי ילודתי והשילוב ביניהם

בסין יש הרבה נשים שנוהגות באוטובוס, במוניות, בריקשות, זה טבעי לגמרי, חלק מהנוף הקומוניסטי הרגיל. נשים סבליות, נשים עובדות בבניין, נשים בכל מקום. תהיתי בקול רם על עיוותי החברה שלנו שצריכה לעשות תיקונים ושיריונים בשביל שנשים יקודמו, יהיו חלק מכל עבודה שהיא כולל נבחרות ציבור. האם מהשיריונים יצמח התיקון שיש לעשות בראש או שמא צריך לתקן בראש את דפוסי המחשבה שלנו המחלקים את העולם לאפשרויות פתוחות וסגורות לפי מין, ואז יחתתו את השיריונים לאיתים?

מ-2010 ממשלת סין התחילה להקל בנושא הבאת הילדים לעולם, עד 2015 אפשרו להביא ילד נוסף במשפחות שנולדה בהם בת ראשונה. לפני חצי שנה כבר אפשרו להביא שני ילדים לכל המשפחות, לחלקן, מן הסתם זה עדיין מוזר אחרי כמעט שני דורות של מדיניות הילד היחיד. על ילד שלישי אתה משלם פה הרבה כסף. ואנחנו מסתובבים פה, בהפגנתיות, עם כבדת ילדים מרשימה שמחלצת מכל רואינו, ויש הרבה סינים בכל מקום, קריאות עידוד והתלהבות "חן חאו" (טוב מאוד, כל הכבוד) זקירת הבוהן הלאומית, מהללים את כוח הילודה שלנו, או את כוחנו אל מול המערכת השלטונית, או את כוחנו הגנטי הבלתי מתפשר, או את עושרנו הרב (למרות שבניגוד למקומות קודמים בטיול אנחנו לא מרגישים כאן כמו שק כסף מהלך), או את כוחם הכללי של חייזרים שנחתו עתה מעולם אחר בסין.

עם כל מדיניות הילד היחיד וזה עדיין רואים פה הרבה ילדים ולא רק אנחנו רואים אותם גם המדינה רואה אותם וזה יפהפה לראות איך בכל מקום יש התייחסות לילדים, שלא לומר הנגשה. כיורים בגובה נמוך יותר ואסלות ומישתנות נמוכות בכל שירות ציבורי, לעיתים גם בהוסטלים. אופניים בכל הגדלים, אופניים זוגיים, אופניים הורה וילד משולבים, אופניים משולשים, אופניים מנסרות. שולחנות קטנים וכסאות ילדים במסעדות. חדרי משחקים בכל מקום.

הילדים מאוד נוכחים בארץ הזאת ולכן עוד יותר תענוג להסתובב פה עם החבר'ה הצעירים שלנו וכל ילד מופעל על ידי משפחתו לבוא ולתקשר עם הזרים המיוחדים שהם אנחנו, לך תגיד שלום גם למתולתלים האלו יש ילדים.. אולי הם יודעים סינית. ברחוב רואים אנשים עם עגלות, עם מנשאים. אמהות, אבות, סבים וסבתות כולם מחזיקים ילדים. הילדים חיים את חייהם בחוץ, בשכונה, בכפר, משתתפים בכל פעילויות הגדולים, אוכלים את ארוחותיהם ועושים שיעוריהם בפתחי החנויות של המשפחה, על הרחבה שמול הבית. מחזיקים את הקלפים במשחקי הקלפים, מחליפים אבני מאג'ונג, נתלים על הסבתות בבישול במטבח, ישנים מאחורי דוכן פירות בשוק או מאחורי אמא שלהם שעובדת בעמדת קבלת קהל. מטיילים עם סבא ברחוב על הידיים יוצאים עם סבתא לקניות בטוסטוס. דרוש כפר שלם או ארץ אחת ענקית בכדי לגדל ילד.

תובנות חוש ההתעוררות

אצל הסינים יש מים חמים בברזים 24/7 יש אפילו זרם, והמים מגיעים מצינורות שנמצאים בקיר ונדחפים אליך למעלה לקומה בה אתה נמצא ללא הבדל דת מין וגזע, כמו שאנחנו מכירים או לא מכירים בדרכים נסתרות מהברז הראשי של העיר למקלחת. אני מפנקת עצמי במקלחות בוקר וערב חמות ומרפות ושוכחת את מי שהייתי ארבעה וחצי חודשים עד עתה- מוזלמנית של מקלחות.

קפה 3 ב-1 כבר אמרתי? אמרתי. אחד בבוקר, אחד בצהרים, hit me baby one more time ואני מתפקדת סבבה.

תובנות חוש השמע

בשבע וחצי בערב נדלק המגבר הקטן במגרש הספורט של הכפר או בגינה הציבורית, או ברחבה שמול הקניון, או בפארק העם ועשרות נשים (לפעמים גם גברים) רוקדות ריקודי שורות לצלילי שירים שנשמעים כמו שילוב של '30 שירים לפעוטות' והאירוויזיון. תנועות קטנות שחוזרות על עצמן כמו הפסקה פעילה, כמו דיסקו כיתה ד', רק של כל הגילאים. זוהי שעת הכושר וכולם עושים בה ביחד – נחלת הכלל היא ומטרה מקודשת.

בבוקר מוסיקה סינית עדינה מתנגנת מתחללת מזכירה עצים פורחים באביב ופעפוע מים, מבוגרי הרחוב מתאמנים בטאי צ'י. הילדים מצטלצלים לבית הספר. שקט מתרחש.

תובנות חוש הצדק כל כניסה לאיזשהו אתר בסין עולה מינימום כמו הטאג' מאהל.. ועוד תוסיפו על הנסיעה הלא זולה, כל בריכונת או מיקדשון או גבעה - הם אתרים. החברים הסינים שלך תמיד יוכלו להשיג לך את הכניסה בפחות. בשביל זה אתה צריך חברים סינים. זו לא בעיה. מה עוד? ילדים מתחת ל-1.20 מ' נכנסים בחינם לרוב המקומות, כולל רכבות ואוטובוסים, אם אתה מוכן שהם ישבו עליך, ישכבו עליך וכדומה, אם את לא מוכנה- הם יקבלו הנחה יפה על כרטיס משלהם. מדדנו את אורי,גדולנו, לפני סין – 119 ס"מ.

תובנות חוש הגלובליות לא רחוק מצ'נגדו נמצאת זיגונג שמתפארת במרבץ פארק היורה מהגדולים בעולם. ניגשנו נרגשים (מרחק כ-300 ק"מ הכיוון והזמנו לילה כדי להספיק לקום מוקדם לפגוש דינוזאורים). ובכן זה אכן מרשים פאליאונטולוגית ושלדית אבל להגיד על חדר אחד ענק מלא שלדים ולידו בית קברות לדינוזאורים וסרט ב-לופ שהם מוזיאון הדינוזאורים השלישי בגודלו בעולם. אמממ .. סין סין באמריקקה זה לא היה קורה. ועדיין לפעמים כל כך מזכיר את אמריקה כאן ואני תוהה לי בקול רם -האם סין היא הגירסה האמריקאית של הדברים שהיא מייצרת למערב או האם היא היא המקור של כל הג'אנק האמריקאי הזה? ביצה ותרנגולת. אני מסתכלת על הסינים, צופה בהם, מנסה להרגיש אותם, האם הם מרגישים טוב בלהיות סינים, כי מידי פעם מתגנבת לי הגאווה של להיות סינית בלי שאני סינית בכלל. האם הם גאים בהשתייכותם למדינה הזו הגדולה, האימפריה הגדולה האמיתית של העכשיו. האם הם מרגישים גאוות יחידה כמו שקוראים לזה, מה שהרגשתי פעם בתור ישראלית.. האם הם מרגישים את הנפילה האיטית?

​ חוש ההבנה יש משהו בסינים שאי אפשר להבין. הם פשוט לא מבינים שלא מבינים אותם. ואז שעות לאחר שתחזרי ותגידי קא בו-דונג (לא מבינה) והם יחזרו אחריך וינסו להגיד עוד כל מיני דברים לא מובנים כשנופלת ההבנה למקומה הם כותבים לך את זה בסינית כי אולי ככה.

תובנות חוש הזמן

בדרום מערב סין מתעוררים מאוחר והעיר נפתחת רק בעשר כי פיזית נמצאים בעולם באזור זמן שהוא גריניץ +6 אבל משתמשים בשעון ביייג'ין החל על כל היבשת הזו בשיוויון (גריניץ' + 7). אנחנו שבאנו מנפאל רגילים לקום ולהדליק את השמש בשש וחצי מתעוררים ללא עזרה מיוחדת לקראת שמונה וכל יום מתפלאים מחדש איך זה קרה.

והזמן נוסע כי זה מה שהוא צריך לעשות ובסין לא מפסידים אף פעם זמן, זו הוראה עוד מימי המלך. הדברים נעים פה קדימה והדברים גם נשארים במקום. ואני מרגישה שסין מתאימה לי בהרבה דברים, היא רצה קדימה- יש מכוניות יש מטוסים יש תודעת שירות יש מזגנים בחדרים יש מים חמים (לא שאכפת לי תקופות מסויימות לרחוץ בבאקט. תקופות. מוגדרות. קצרות. חמימות במיוחד). אבל יש גם תחושה של לשמור על כמה דברים או אפילו ללכת אחורה, מטפחים פה גינות ירק גדולות לצד הבתים, מחזיקים פה את הילדים קרוב אל הלב עד שהם גדולים (ממש פיזית מחזיקים, גוף אל גוף משפחות שלמות שמחזיקות).

וגם אני רואה עלינו איך אנחנו מצד אחד שועטים קדימה מטכנלגים את עצמנו נהיים עבדים של החידושים ומהצד השני מנסים לחזור לאחור בכל מיני דברים, לעשות דברים כמו אז, לאו דווקא כמו לפני עשור בסין, אלא בטעם של פעם: לטפח הורות איטית יותר מותאמת משפחה, תזונה איטית יותר מותאמת מקום, להשתחרר מדפוסי חשיבה מחודשים-מיושנים שהפכו אותנו לעבדים של הזמן. סין משלבת, לפחות בעיני, את הקדימה והאחורה הזה שאנחנו מג'נגלים בו. אולי הזמן פה מעגלי כמו שאומרים בtrue detective (מתיו מקונהוי, כפרה עליו, מאחד מחשבות עם interstellar) ולכן חוזרים כל הזמן לאותה נקודה ורק נדמה שמתקדמים לינארית. או שאולי זה גם וגם: חיים בספירלה, חוזרים לאותה נקודה אך מרוממת יותר. צעד קדימה שניים למעלה סקובידו.

תמונות מסין

למי שהגיע עד כא ורוצה קצת ללכת אחורה.. בכל זאת.

....ככה זה נשמע בסינית (מוקדש לאפרתש)