Haven't the Jewish people suffered enough?
נחתנו בצ'נגדו והתלבטנו איך להמשיך ליעד הבא עלינו לטובה - גווילין. אפשר לטוס שעה ומשהו והופס אתם שם, אבל גם עולה איזה 100 ומשהו דולר לכרטיס, גם לא מסתדר לי כל הזמן לטוס לטוס, רגילה לעשות הכל על הארץ, להרגיש את הדברים ברגליים, את האדמה בין הידיים. אז אפשר רכבת. או קי, מתה על הרכבות בסין, מסודרות, נקיות, מהירות, מביאות אותך מנקודה א' ל-ב', אין בעיה, אני על זה. צ'נגדו לגווילין... (רק) 26 שעות ברכבת (!). כבר עברנו דברים מאתגרים בטיול, אבל 26 שעות... זה אומר שאחרי שקמים בבוקר, ומי יודע איזה לילה היה, יש עוד 10 שעות !!! מי יהיה ערב לשפיותי במקרה זה?
לא אפשרי. אבל לטוס?? זה לשלם כפול כסף (!) רגע רגע תנו לי במסובך יושבת על לוח הרכבת, מחפשת תחנת ביניים לעצירה ליום אחד, אני על זה כפול עשרת אלפים! מצאתי מצאתי!!! גויאנג (Guiyang) יושבת מרחק רכבת לילה שפויה מצ'נגדו. אפשר להשאר שם לילה ולהמשיך למחרת לגווילין. אה! רגע! עוד יותר טוב, עוברים לתחנת רכבת בצד הצפוני של העיר וממשיכים ברכבת מהירה לגווילין שלוקחת. אתם יושבים? כן זו רכבת ישיבה! שעתיים! האח! יש! אפרת: 1 סין: 0
קראתי איפשהו שמומלץ לעשות כל יום משהו שמפחדים מפניו (מסתבר שזה מעולה לבריאות) אז בואו לא נגזים עם ההתגברויות כן, אבל אני משתדלת פה ושם להתעמת עם פחד כזה או אחר. למשל – על מה התגברתי בהודו? אמממ נסעתי להודו עם ילדים.. ובנפאל – קפצתי פרגליידינג בפוקארה והיה מזג אויר כזה שמקפיץ את המצנח אבל גם בלעדיו, הייתי מחזיקה ממש חזק את .. מה שיכולתי להחזיק שם... שתי רצועות מסכנות וסלפי סטיק (!!!??) ובסין – הלכתי לבדי לקנות כרטיסי רכבת (!)
פעם, כשטיילתי פה לבד והייתי צעירה ויפה, כל קניית כרטיסי רכבת הוכרזה כניצחון האפרת על חוסר ההבנה ההדדי, העולמי, הבינלאומי, האינטרגלאקטי, הפעם חוץ מלהסביר שאני רוצה כרטיס ל.. איזשהו מקום ביום כזה וכזה במחלקה הזו בסליפר של הלמטה או הלמעלה, אני צריכה להסביר בנוסף: ארבעה כרטיסים, שניים מהם ילדים תחת 1.20 (מקבלים הנחה) ושכולם יהיו ביחד (!). רגליי התקררו מעצם המחשבה וביקשתי להזמין, בתשלום עמלה כלשהי, מאיש הקבלה הנחמד בהוסטלנו. א-מ-מה לאחר שישבתי איתו כחצי שעה, הסביר לי שאני לא יכולה לבחור מושבים ספציפיים. לא עצרתי אפילו לשאול אותו איך ממשיכים מכאן, אספתי עצמי ויצאתי לתחנת הרכבת הקרובה למקום מגוריי, באוטובוס, שאני מקווה שנוסע לכיוון הנכון.
נסעתי, הראתי על המפה את תחנת הרכבת, אמרו לי בתנועות ידיים משהו שפרשתי כ:"את לא על האוטובוס הנכון" אז האצטדיון הענק שמולי זה כנראה לא תחנת הרכבת הצפונית של צ'נגדו. אוקי מחשבת מסלול מחדש. ירדתי, נהג האוטובוס צייר לי להמשיך עם אוטובוס 73 שבדיוק נכנס לתחנה, עליתי, הראתי בפתק, הצביעה הנהגת על האיצטדיון הענק ואמרה בשפה לא מובנת "האצטדיון הענק הוא תחנת הרכבת".
שמחה וצוהלת ירדתי ונכנסתי במעבר התת קרקעי לעבר האצטדיון הענקי שהסתבר שהוא לא אחר מאשר תחנת הרכבת הצפונית של צ'נגדו. הולכת לפי שלטים באנגלית בהם כתוב במפורש train מגיעה למטרו. מוצאת את המקום לעלות שוב מתוך האדמה. שוב אני במקום הלא נכון. איפה מוכרים כרטיסים?? בבניין שליד האיצטדיון. והנה אני, באחד מיני 27 אשנבים, אחת מיני 500 סינים. כמובן שהצטיידתי בפתק שאומר הכל בסינית: בבקשה 4 כרטיסים, שניים מהם ילדים מתחת לגובה מטר ועשרים. לגויאנג לתאריך ה-16 לאפריל וכולה וכולה.
ידה ידה הגעתי לראש התור. יש! הפקידה מבינה כמה מילים באנגלית, מספיק בשביל להבין שאני לא מבינה כלום בסינית (גם לא אם כותבים לי). אל תגידי meyo רק אל תגידי meyo (אין), אין לי פתק חדש לייצר לך. רוצה ילדים בחינם?, לא! אני צריכה בשבילם מיטות, אז אין באותו תא יש את שני הספסלים התחתונים בתא הסמוך. טוב יאללא אני זורמת, נסתדר או נחליף עם מישהו, החברים פה בתור כבר רוצים לקצוץ אותי ולהוסיף למרק נודלס, הדפיסי לי. יש! גם הזמינה לי את הרכבת הבאה. תחושת אופוריה אינסופית אופפת אותי ניצחתי שוב. אפרת: 2 סין:0 פירואטים באוויר.
אז אתם יודעים איך אנחנו, מאורגנים כאלו, מכינים תיק נסיעה עם מאכלים, בגדים וטף, מיישנים את מי שצריך לישון בזמנים מתוכננים ומתחשבים, מנהלים צ'ק אאוט מחושב, לוקחים מונית שמצליחה להכיל את כולנו על תיקיינו, שעה ורבע לפני הזמן... מגיעים בהפתעה שעה לפני הזמן. מתנהלים בשיירה ארוכה ומכובדת לכניסה לתחנה תוך הדיפה עדינה של שלל המצלמים והמלטפי תלתלים שסביבנו. נכנסים בתחושת שמחה של שדה תעופה לאולם הענק של תחנת רכבת צ'נגדו מזרח (כן, זה נכון, לא טעינו) קצת יותר גדול מנתב"ג. ואז בעודנו מסיעים תיקים ורודפים אחרי ילדינו, תופסת אותי פקידת הכרטיסים בכניסה ומראה לי שעל הכרטיס של הרכבת שלי כתוב 15 לאפריל. וה-15 לאפריל היה אתמול (!) מה?????????? איך לא בדקתי ????????? בניגוד לסופרלטיבים שנשפכו פה עד עתה לא ארחיב בתיאור מפח הנפש העצבני וזה שגררתי עצמי שוב למשרד הכרטיסים ברכבת בפרצוף מתחנן וזה שלא היו כבר כרטיסים לרכבת של אותו יום וגם לא לזו של למחרת. וזה שכמובן אין החזר כספי, כי אתמול היה אתמול וזה תופס גם בסין מסתבר. והמפגש המשמח המחודש עם הצוות בהוסטל לעוד שני לילות וזה שלמדנו שהכל לטובה בעיקר, כי בטיול בעיר למחרת, מצאנו כמה חנויות צעצועים עם לגו ב-4 שח (חיקוי סיני כלשהו) שהפך את הטיול למאושר שבטיולים
נכתב ברכבת לילה לגויאנג ב-18 לאפריל.
