יאנגשו - ללכת על המים
אני אוהבת שדברים מתחברים, אנשים מההווה עם העבר, שירים עם החיים, פיצוחי חברים, מכורה לרצפים. כך שהמעבר דרך סין התלבש היטב על תוכנית הקישור בין הודו ונפאל לדרום מזרח אסיה, גם גיאוגרפית (יחסית) גם אולי רעיונית. אולי היו עוד אפשרויות, 'דרך בורמה' אולי, אבל את סין אנחנו מכירים וקסם לנו ולילדים להגיע. מראש תכננו פשוט להיות באזור הדרום בואכה ויאטנם, אזור קסום במיוחד של הרי גיר מכוסים צמחיה כמו מטפסת, המפוזרים נונשלנט על כל השטח בכל קצות שדה הראיה. ארץ פיות.
מצאנו את עצמנו חיים בכפר על הנהר, אחד מיני רבים, אפשר לקרוא לו כפר לא אותנטי כי לפני איזה 8 שנים אנשים קיבלו כסף והפכו את הבתים שלהם מבתים של לבני בוץ לבתים שתי קומות מטוייחים ואפשר לקרוא לו כן אותנטי כי זו עכשיו סין, זו לא איזו הצגה לתיירים (היה לנו הרבה דיונים בנושא אותנטיות מהי). וכאן החלטנו לשהות שבועיים.
ממזמן בטיול אנחנו כבר יודעים- המשפחה צריכה לבלות תקופות ארוכות ככל האפשר של קינון, או ביות אם תרצו, במקום אחד שאינו עירוני, שיש בו גישה לטבע, עדיפות למקום עם מקווה מים שניתן לרחוץ בו או לפחות לזרוק אליו אבנים. במקום מגוריינו צריכה להיות גישה רגלית לאוכל מערבי לארוחת בוקר או לשוק בו אפשר לקנות מצרכים להכנה כזו ומקומות אחרים לאכילה של אוכל מגוון אחר, עדיף מקומי וזול. מצאנו את עצמנו בכפר אישאנמן 5 ק"מ ממרכז יאנגשו על גדות נהר היולונג חיים את הנוסחה המנצחת שבחרנו לעצמנו + תשלומים מופרזים על מוניות וכניסה לכמה אתרים. כשמתיישבים לזמן מסויים יורד קצת לחץ ה-to do ומתפנה זמן למחשבות.
תוכנית המשימות היומיות הקטנות הוכיחה את עצמה כיעילה ומקובלת על רוב הצדדים העוסקים בה. לאורי היה נוח עם זה שגם שחר לומד, שהוא לא מפסיד בינתיים משהו אחר וגם עם זה שלמרות חולמנות אינסופית הוא לא מבזבז את כל היום ב"שיעורים". למשימת הלימוד היומית פעפעה משימת כתיבה שהתקבעה על הימים הזוגיים, כתיבת יומן ותיקון טעויות כתיב. גם מזכרת בלתי נשכחת, גם שולחים לארץ לסבים, לחברים, גם מתאמנים בכתיבה ולומדים להביע בכתב. בינתיים זה ממש עובד לא רע. ביום הראשון שלנו פה באזור, קפצנו לראות איך נראית היאנגשו שזכרנו כ"האב" תרמילאים עצל על גדות נהר ה-לי. עם אכסניות תיירים וחנויות ציוד טיולים וכמה מסעדות ובתי קפה מנומנמים. גילינו על אותה התפאורה מדרחוב שוקק סינים, מסעדות וחנויות יוקר, פעלתנות ותאורת שיא סטייל דיסנילנד.
בנסיון לטעום עם הילדים את החוויה המסחררת נפלנו, כרגיל, למלכודת האני רוצה לקנות גם את זה וגם את זה וגם את זה, חול טובעני שמעידה אל תוכו תגמר בדרך כלל בפרצופי יום השואה במקרה הטוב, תסכול וצרחות שהמבצע מאבד את עצמו ואת הקשר למקור הבכי לאחר שעה מתישה לכל הצדדים והדעות במקרה הרע. למודי נסיון הלכנו עקב בצד אגודל בשולי המלכודת והצענו לערוך רשימת מה אני רוצה לקנות. בסוף אותו רחוב משגע פילים הם כבר זכרו רק את חרבות הסמוראים ושאר הרצונות התנקו. אמרנו להם שנחשוב על זה לאחר שנסיים עם המשימות של הגדולים: למצוא לנו מקום לגור עד סוף הויזה ולמצוא מישהו שיעשה בשבילנו ויזה לויאטנם. הבנים הקפידו לשאול אם אנחנו עדיין חושבים על החרבות שלהם בכל חמש דקות בערך ולמשך יומיים. כשהתמקמנו נפל דבר, החי על חרבו חייב במשימת חרב לפני ההכתרה. שחר זכה בלימודי ההיסטוריה של החרב ואורי למד חלק מהכאתה של טאי צ'י עם חרב ובסיום שבוע ומשהו של אימונים הוגשו החרבות לסמוראים הצעירים. והחרבות הישנות הועברו בירושה לתמר. גם היא ברוטוס וכו'.
לאחר שסיימנו את משימותינו המנהלתיות התפננו למשימה החשובה מכולן שאנחנו שוכחים כל הזמן והיא כל הזמן מזכירה את עצמה, עולה מציצה מהנהר הזורם, מוציאה ראש, לוקחת אוויר, "לא שכחתם כן?" לא לא שכחנו, כלומר כן שכחנו, מקפידים לשכוח ולהזכר חליפות. הקטע הזה של פשוט להיות בלי לעשות כלום מבלי לחוש בצורך המדרבן לעשות דברים. באביב כמו בכל אביב תוקפת אותי מחלת עונות המעבר שלי בגירסת ההתנעה שלה (בניגוד לתופעת הכיבוי שלה בסתיו). הימים מתארכים מתחממים ושפע האירועים והמקומות יושב עלי ללא רחם: לעשות את זה ולעשות את זה ולהספיק את זה ולהגיע לזה ולהשתתף בזה ולחגוג את ההוא ולציין חג מועד ונופל וקם. חירפון פריחתי מתפשט בי והמשפחה כולה נכנסת לסחרחרת הרפטינג האירועית שאני שטה לתוכה, ירדן הררי שכזה ורק בקיץ מתייצבת על אנרגיית החום, סף פעילות משביע רצון. ובסתיו צוללת לאני לא מספיקה כלום שמתיצב בחורף על קר או גשום מידי מכדי לעשות וגם אין מה.
זה לא אומר שלא עושים כלום, למרות שלקום ולהסתכל על הנוף ואיך הוא השתנה מהלילה זה בהחלט פסגת הלשחרר את העניין הזה ואפילו הצלחנו להגיע אליה באיזה יום או שניים. אבל משתדלים, תוך כדי עשייה, לא לשכוח להקשיב ולראות את הדברים הקטנים, לקדש גם את חוסר התנועה.
קמים בבוקר, כבר בונוס. מתמתחים פותחים וילון, מנחשים מה יהיה מזג האויר לפי העננים והתאורה. לפעמים עננים נמוכים ואפרפרים מסתובבים כמו כדורים פורחים בין ההרונים הירוקים. לפעמים הירוק ירוק מאוד, לפעמים האפור אפור מאוד. קצת גשום. את השמש אי אפשר לראות כלל. לפעמים העננים גבוהים. לפעמים קמים לגשם שוטף מונסוני, הירוק של ההרים מתנוצץ, הנהר עולה ועולה והופך מירוק עמוק לחום בהיר, מציף את השבילים. לפעמים השמש מחממת את חממת העננים וכל כך לח שאפילו היתושים מתקשים בתעופה. לפעמים צלול, כמו כשיורד גשם.
כל יום מחזיק בחובו אפשרויות טיול ובחינה אינסופית של השטח הנתון. פוטנציאלים בלתי ממומשים נחים לפיתחנו ואנחנו אמורים להתמודד איתם. ההגיון שבאנו איתו מהארץ אומר- יום שמשי וצלול יוצאים לטיול, יום גשום נשארים בבית, או קרוב. לאחר כמה ימים שניסינו להתאים בין המזג אויר לאנרגיית ההתנעה, לתוכניות ולמה שקורה בסוף, החלטנו, אם במודע או בלא, לזנוח כמה דברים – 1. את ההגיון הזה (הצטיידנו בשכמיות גשם מה שיבוא יבוא). 2. זנחנו את מטרת סוף הדרך, אם נוסעים באופניים לאנשהו אז נוסעים ולאו דווקא מגיעים. נוסעים ונהנים. בימים צלולים אנחנו נחים ומציירים, נושמים את הלא חייבים. תרפיה מאוד משמעותית לחלקנו.
ארוחת בוקר אנחנו אוכלים בגסטהאוס ההולנדי הסמוך (גדר אל גדר) למקום מגורינו ומפגיזים בצלחת פירות ענקית בכל יום ביומו. הגסטהאוס הוא תאווה לעיניים, מקום מיוחד תומך משפחות שממלא לנו חורים בזמן בצורה נעימה ומלטפת (הרחבות בפוסט הטיפים – סין לגזור ושמור). בנוי מבתי כפר כמו שהיו פעם משופצים באותה רוח מנוהלים על ידי משפחה הולנדית חביבה (האם זה יותר אותנטי מבית המשפחה הסיני שאנחנו גרים בו.. ? בהמשך לדיון האותנטי..).
לאחר הבוקר יוצאים לרכיבת אופניים לאורך היולונג, פוגשים במבוקים במצב צמח, במבוקים במצב רפסודה, במבוקים במצב צף, במבוקים במצב שוקע,, במבוקים בחום, במבוקים בירוק. הפנדה שבתוכנו מתרווח ונאנח בהנאה.
אכן מסתבר בכל אחד מאיתנו דב פנדה שחור לבן מתגלגל מהבטן לגב. אצל תמר זה הכי מובהק ועדיין לא התכסה בחיות אחרות, הפנדאיות שלה בולטת במיוחד. היא מתקדמת בגלגולים או בריצה שנראית כמו גלגולים. היא רואה פרצופי פנדות בכל הר וגבע, היא נהנית מדמפלינגס מבוצקים במיוחד. היא מצמיחה את ניביה התחתונים דבר שהופך אותה לדובית עקשנית, לא רוצה להתקלח לא רוצה להחליף חיתול לא רוצה לעלות לאופניים ולא למנשא (terrible two here we come) היא מעבירה כמה שעות ביום בשנת יופי וממציאה תנועות טאי צ'י וקונג פו שידועות רק לה. היא קוראת לזה "דה דה" טאי צ'י פנדה. ואנחנו שהפנדה חבוי בנו קצת יותר עמוק עובדים על מירוק העניין, ליטוש המאסטר הפנימי מתוך הפרווה, הולדתו של לוחם הדרקון (ספויילר לקונג פו פנדה 3): לומדים איך לגרום לעצמנו ולילדים להיות קודם כל הכי טובים במי שהם. בדיוק. משמעותו של המורה האמיתי.
את נסיעות האופניים אנחנו מלווים בפסקול הקבוע מהסרט לשבור את הקרח frozen אחרת תמר לא מסכימה להשאר ישובה. בין לבין אנחנו שומעים את אורי צועק מהאופניים השניים משפטים בסינית: קא בו דונג, בו יאו לה. הסינים בטח מתפלאים למה מישהו שעובר לידם על ופניים צועק עליהם: "לא מבין, לא רוצה חריף!"
בהמשך היום תמר מ-דה-דה לשנ"צ, הבנים הולכים לנודלס שבין הכפר לנהר, אני עושה כלום כלשהו במעמד השומרת-מינקת-שומעת צפרדעים-מתכננת המשכים-כותבת פוסטים. מנצלים זמן תמר ישנה למשימות שיעורים ולמשימות חרב, למשחקי לגו ולסרטים שתמר לא אוהבת. אחר הצהרים יוצאים שוב לתור את הסביבה, למזלי הסינים לא הפנימו את המנהג הגרוזיני לבנות מקדש או מונומנט בראש כל הר ולכן.. אין מה לטפס פה על הרים, גם לא כי הם שם. הסיבולת-לב-ריאה שלי נאנחת בהקלה, למעט טיפוס אל גבעת הירח המדהימה לסיכום שהותנו (טוב, צריך להראות שעשינו משהו.. אז בחרנו לטפס איזה 800 מדרגות עם ילדה שמוכנה להיות במנשא רק אם היא מחזיקה תמונות נעות של פנדה 3.. ). הקפדנו גם לפקוד פעמיים מערה עם בריכות רותחות אש ורבצנו בהם כמו פנסיונרים באל חמה. חוץ מזה.. טיילנו פה ובעיקר שם ועשינו כמה אטרקציות בשביל הילדים. סטו.
ארוחת ערב מזמינים מהמארחת שלנו לי-נה. עוף עם פטריות, עוף עם ברוקולי, מרק נודלס ומנות צמחוניות ומהנות כמו דלעת מוקפצת, חצילים בשום וג'ינג'ר ומה שקרוי בפינו לעד- VEG= שלל חסות ועלים מוקפצים בשום וסויה. חריף לאוהבי הז'אנר.
אני מתנקה פה מאותה הגנה טיולית שהתבצרתי בתוכה מפאת "עוזרים" טובי לב שאוהבים אותי כלכלית. לוקח לי זמן להבין שלי-נה ומשפחתה לא מחפשים איך לעשות עלינו עוד כסף, הם פשוט מנסים להקל עלינו ולשמור עלינו כמה שיותר. נותנים לנו מחירים מוזלים לכל מקום ואתר ולהשכרת אופניים, רצים אחרינו עם מטריות כשיורד גשם, עושים בשבילנו קניות בשוק המרוחק, נותנים לנו תוספות לארוחת הערב. משיגים לנו הנחה קבועה בגסטהאוס ההולנדי. אז אני מקלפת קליפתי הישנה שומרת אותה בפינה.
הגעגועים באים עם הרפיון במתח הנסיעה, עם סירה של 150 ימי טיול וחמישה חודשים בדרכים. מחשבות על המשפחה, החברים בבית, הלגו, המיטה, דובה הכלבה. בפייסבוק כולם מתקלפים לבגדי ים ואנחנו מתעטפים בשכמיות גשם, בפייסבוק כולם מסובין ומתרחבים וסועדים ואצלנו מתיישבים לנודלס צהרים בפינה ליד הנהר, תמיד אותו הנודלס עם חתיכות הבשר החרוכות, הבוטנים, הבצל, המשהו המטוגן, בהסבת שמאל. בפייסבוק כולם נפטרים מסרטן כלשהו, מגלים גידולים, אצלנו (אצלי) היסטריה והתרפות מול הרגע של העכשיו שטומן בתוכו את כל אפשרויות החיים והמוות. מנסה ככל יכולתי ללכת על המים.
ואיך יהיו החיים כשנחזור במה נמלא אותם, מחשבות, מחשבות, האם יהיו גם המעשים שחיכו חופשת לידה ארוכה במיוחד? האם נאמץ מנהגי טיול אל ליבנו או שישתכחו. אנחנו מכינים רשימות. מנסים למצוא מקומות בחיינו בהם נוכל לשמר את החופש המשפחתי, אולי גם הזוגי והאישי (שעדין לא קיבלו לגמרי מענה בטיול) ללא תלות במערכות שאנחנו בוחרים להשתעבד להן. שעבוד חלקי מבחירה. לאחר שיצאנו מעבדות לחירות והתבאסנו בזיכרון העבודה המשחררת והעולם המטורף שהיה ועודנו אני מבינה- גם בשביל ללכת על המים צריך מצופים.
