וייטנאם בוקר טוב לך
חייבת כנראה לשחרר את זה מעצמי אז יאללא. כשעברנו לויאטנם חטפה האישה הקטנה שבתוכי התקף חרדה. זה קצת כמו התקף לב, לא, סתם, אני לא יודעת בעצם. זה קצת כמו התמוטטות עצבים, טוב אין לי מושג, זה קצת כמו להיות בלופ של מחשבות שאתה ממציא לעצמך ומשוכנע שאתה לגמרי צודק. במקרה של האישה שלי, היא בטוחה שיש לה משהו סופני ואז היא זזה בנוירוטיות מעוררת הערכה ממש כך שהתגובות הגופניות שלי לידיעה מאיימות להביא אותי אל קיצי וכל זה כמובן, כאן בהאנוי, בירת ויטנאם, עם שלושה ילדים צעירים שהקטנה מהם עוד לגמרי תלויה בי וזה. בקיצור מסיבה זה לא. אלא אם אתם מחשיבים את הדיסקו שהלך לי בגוף במשך חודש כמסיבה. ועכשיו כשהוצאתי את זה אני מקווה שכולכם עדיין בעדי למרות שאני חרדתית, מבולבלת, מטורפת, יש מגדירים - חולת נפש ולא מפוקסת ואפשר לחזור ולדבר על ויטנאם בלי הרגשת 'האישה בורחת מבשורה' שפיתחתי לעצמי.
אבל אל דאגה.
היא עוד תשוב.
האישה.
היא כל הזמן שבה
כנראה בורחת במעגלים
אז הגענו להאנוי באוטובוס מסין.
כן, ככה פשוט, לקחנו את עצמנו ילדינו, מזוודותינו, תיקינו והעגלה שמשתמשים בה רק במעברי גבול שתסחוב קצת מהתיקים והופ אנחנו במדינה אחרת. זה תמיד מפתיע מחדש, המעברים האלו, כי סתם שמו שער באמצע שומקום בין הרים בצל, מישהו שם חותם לך על איזה פנקס ומאחורי השער אותו נוף אבל בעצם הכל משתנה. הכביש אחר בויאטנם, נוסע בעיקולים שבין ההרים ולא חותך אותם במנהרות. על פנינו חולפות אינספור משאיות עם חזירים שמנמנים בשלוש קומות, הג'ונגלים מתפרעים בין שדות האורז, או שמא אלו שדות האורז שרועים, מתנפנפים ברוח הקלילה בין הג'ונגלים. הבתים פתאום צבעוניים, אמנם מוזרים כאלו, רוחבם כרוחב חדר ולכל האורך כך למעלה, כל אחד לפי יכולתו, מקושטים בסופם בסיומות סטייל פגודות, או סטייל אירופה של המאה ה-19. צבעוני בכל מקרה לא ראינו מאז הודו. הכיתוב באנגלית עם פסיקים מצחיקים כתוספת, כל מילה היא הברה אחת ויש אינספור קומבינציות של מילים ואותיות. שכמיות הגשם הן היפות ביותר במזרח מקושטות בפאטרנים עליזים ואפילו יש לילדים, באמצע בין שכמיות שקית הזבל ההודית ושכמיות קדמת הגוף הנלבשות כמו מעיל הפוך והמטריות המוארכות לאחור היעודיות במיוחד לאופנוענים בסין. החזרה למשהו שהוא קצת יותר מבולגן, במובן החיוני והחינני של המילה (עד שמנסים לחצות כביש זה חינני) הופכת את ויטנאם רשמית להודו של סין, או כמו שקראו לה הצרפתים, אלו שעשו עמנו חסד והשאירו פה את הבגטים שלהם בכל פינת רחוב – הודו-סין.
ואז שתינו קפה והבנו מה היה חסר לנו בחמשת החודשים האחרונים.
קפה פילטר ויאטנמי. חיינו במזרח השתנו לעד.
כשיצאנו מהאנוי דברים החלו להרגע בהדרגה, אמנם הג'ונגלים הוייטנאמים לא מרפים ממך בתחושת העוד מעט יעלה פה מסוק צבאי וירסס את כולם ונהרות של דם ופצצות נפלם.. איפה הייתי? אבל הוייטנאמים עצמם נותנים תחושה שהכל היה ונגמר ואנחנו המדינה הכי סבבה עם עצמה בעולם (דגלים אדומים עם כוכב צהוב בטירוף שלנו בכל פינה, חמישה על כל ספינה, עשרה על כל בית וכו'). אז יש בונקרים ואני מידי פעם מתחבאה עדיין בבונקר של עצמי בעיקר מעצמי, אבל משתחררת, יוצאת, עולה על ספינה ליום שלם, חוזרת אל הים. שיפוליו של האוקיאנוס השקט מברכים אותנו בחופים צלולים. נפתחת כמעה אל האוכל הויטנאמי, נותנת לו הזדמנות. מי ידע שהאגרולים, אהבת נפשי, הם בכלל שיא הקולינריה הויטנאמית. ושהמאכל הרשמי בבוקר הוא חביתה בבגט עם שלל עלים טעימים (הידד לכוסברה).
לוקח לי כמה ימים להחזיר לעצמי את הראש מטלטולי הספינה בהאלונג ביי והנה אנחנו כבר ממשיכים דרומה לטאם קוק. המסעות באוטובוסים מאפסים אותי, משקיטים אותי, אם כבר בשיגעון אז שאהיה בתנועה. וכשהגענו לטאם קוק נחתה עלינו שלווה של עיירה מנומנמת בתחילת דרכה כפנינת תיירות. עיירה שהקצב שלה הוא כקצב סירות המשוטים הנעות בנהר לעת שקיעה. לאט. אנחנו מטילים שם ודממה על המים. עוברים את הפגודות יושבים על איזה אגם סמוי מן העין ושומעים רק את הרוח בעצים. עושים עיקוף גדול דרך שדות האורז הנוצצים בירוק עז, והכל כאילו עוצר מלכת, שקט בחוץ ושקט בפנים.
הוייטנאמים עם לאה (אולי בגלל זה נקראו וייט-נמים, לעומת שכניהם הלאים, שגם הם, כך סיפרו לי, לא מצטיינים בעירות יתר). לצידי הכבישים תוכלו למצוא אופנועים מחנים ועל ידם ערסל בו שקוע, כנראה, נהג האופנוע. לצידי חנויות תראו אותם מנמנמים בכסאות בכלל לא נוחים ללא מפריע, באוטבוסים נרדמים זה על זה, למזלנו הנהגים הקפידו לא לעשות זאת. הם נחמדים ורובם, למעט כמה נהגי מוניות שהיה לנו תקל איתם, נמצאו ישרים הגונים, החזירו לנו כסף, חסכו לנו מפה ומשם ואף הפליאו להזמין אותנו חינם לכך ולכך "i free you one juice" היה אחד האהובים עלינו.
ארץ מכירה זרים מאינספור כיבושים היא וייטנאם. כמו מלפפונים חמוצים שהגיע זמנם לעצמאות ולהאכל כך וייטנאם עתה קריספית במידה. ולמרות ההיכרות עם הזרים - התיירות חדשה לה ויש בזה יופי, לקבל אותנו כאורחים רצויים ולא ככובשים, למרות שאנחנו הישראלים רגילים בכיבוש, באדנות, בהתחשבות אגרסיבית בעבר ונטירת זיכרון. הויאטנמים עייפים מידי מכדי לא לשכוח ולא לסלוח, העבר לא חשוב בעיניהם, רק אני עם השריטות שלי מסתכלת על אנשים, משערת את גילם, תוהה איפה הם היו כשהיתה כאן מלחמה, מה הם זוכרים מזה. בראש שירים אפוקליפטים ובלב אני מבקשת שאולי נהיה קצת כמו הויאטנמים- אחרי המבול עם היכולת לשכוח ולהפסיק התחשבנויות אינסופיות. ושיהיה שלום עולמי ושלום עם עצמי כי כמה אפשר לפחד מהעתיד.
Two hundred and fifty-six
Viet Cong captured
Ripped open by metal explosion
Caught in barbed wire
Fireball, bullet shock
Bayonet, electricity
Shrapnel, throbbing meat
Electronic data processing
Black uniforms
Bare feet, carbines
Mail order rifles
Shoot the muscles
Two hundred and fifty-six
Viet Cong captured
Two hundred and fifty-six
Viet Cong captured
Prisoners in Niggertown
It's a dirty little war
Three-Five-Zero-Zero
Take weapons up and begin to kill
Watch the long, long armies drifting home
אין ספק שקצת התעייפנו כולנו וזה הגיע דווקא בוייטנאם, בה מעולם לא בקרנו. חמישה חודשי טיול זה לא עניין של מה בכך, מייכל הסקרנות התמלא, היכולת להכיל את כל הנוף והיופי מאותגרת, הרצון לטעום עוד ועוד מחכה למנוחה
אבל אל דאגה שינסנו מתניים ו
הזמנו טיסה לתאילנד. כן. מה מה רק הזמנו את הטיסה עוד לא עלינו עליה, תרגעו. המשכנו להוי אן באוטובוס לילה. תמר ישנה עלי, כלומר על הציצים שהם כבר ישות נפרדת ממני, אנחנו בעצם שישה במשפחה. הנסיעה נמשכה ונמשכה אל תוך הצהרים ובסופה כשכבר לא יכולנו יותר לשבת או חצי לשכב, הגענו לעיר חמדמדת שכזו, בתים נמוכים, שדות וים והרבה הרבה המלצות למסעדות (ברור שהלכנו לאכול בהודית).
התפנקנו במלון עם בריכה. זו לא פעם ראשונה שיש בריכה במלון שלנו ותמיד כשהיא ככה, נגישה לנו, אני פתאום קולטת שהילדים הם יצורים ימיים בבעצם שלהם, דולפינים. כל מה שהם צריכים בשביל לצמוח זה כמה שעות רטובות כל יום. אחרי שחיה, צלילה, קפיצה, ציפה כל היום שלנו נראה שונה. הלימודים קלים להם יותר, ההתייחסות לאחים שלהם משופרת (או שסתם נדמה לי). הביטחון שלהם צומח, התנועתיות שלהם באויר קלילה. שחר, למשל, נטש בהוי אן את המצופים ופשוט התחיל לשחות, ללא חשש, בכל חלקי הבריכה, לצלול אל הקרקעית, מיוזמתו. מסקנה - כל בית צריך בריכה.
בהוי אן חגגתי את ה-39 להיווסדי בנצנוצי נרות על כל הנהר החוצה את העיר בליל ירח מלא וחשבתי לי על ה'תמשיכו להנות' שמסרו לי בכל דרך אפשרית. יצא מזה פוסט הבהרה על מה זה להנות בטיול :) הנה הוא פה.. בקישור נפרד.
אחרי שאכלנו הודי יווני אמריקאי והרבה וייטנאמי, אחרי שביקרנו בכפרי הירקות והדייגים והנגרים, בכמה מקדשים בכמה חנויות עם לגו והצטיידנו במזכרות צבעוניות שאינן לגו, המשכנו מהוי אן החמימה לדאלאת הקרירית הנמצאת מדרום אבל לגובה. גשם ירד, היה אפילו קר וללא תחושה שבגדים יתייבשו מתישהו אם ירטבו. הלכנו לחואן, מוסד ישראלי ידוע לאירוח בסגנון צבאי (עשרים ילדים בחדר מיטות קומותיים מוצ'ילות מעופפות סביב בגדים וסנדלי שורש משמשים בעירבוביה). נחתנו שם ביום שישי לקידוש, נראה לי הראשון לטיול זה. אורי היה בעננים ודבר עם כל מי שענה לו, שחר היה בשוק. תמר התעלמה מכולם באלגנטיות של קיפוד שרואה 50 ישראלים ומתייחס אליהם כאל אחד שעושה הרבה רעש. הבנו פתאום שלאורי יש הרבה יותר במשותף איתם מאשר לנו (חוץ ממה עשית בצבא) ותכלס הוא יותר קרוב אליהם בגיל. אני מעולה במתמטיקה אתם לא צריכים לבדוק אותי.
למרות הגשם של ההתחלה השמש האירה לנו פנים, למרות הישראלים המקסימים אצל חואן עברנו לגור בשכונה נינוחה במרכז דאלאת. פגשנו משפחה מטיילת נוספת אחרי חודשיים של התבודדות בעולמנו. ביחד טיילנו, גלגלנו רולים ויאטנמים אמיתיים רול פוד :), שתינו קפה ועוד קפה ביודענו שבקרוב יחדל כל הטוב הזה, כולל מזג האויר הנעים והבגדים הארוכים. בקיצור המשכנו להנות. דאלאת שקועה בין הרים ובין חממות, זה עשה לנו חשק של אם לגור בויאטנם - אז שם. נופים הרריים כחולים ירוקים, מפלים וקפה שבמקור מעוכל על ידי סמורים (לא חשנו בהבדל מהקפה הויאטנמי הרגיל, אנחנו לא כאלה אנינים).
אין לתאר אושר גדול של מציאת משפחה לטייל איתה ולא רק לידה, כאלו שאנחנו מרגישים לידם בניחותא, יכולים לחלוק את צרותינו, רואים הם את שלנו ואנחנו את שלהם. בדרך כלל המרחב הזה מלא באנשים שלא רואים דבר מלבד עצמם, כמו במועדון טיולים ענק נעים לצליל מאוד מיוחד, שאיש אינו שומע מלבדם למרות אחוות המסע הפרוסה כביכול כמטריה מעל תחת אותם שמים. גרנו באותה שכונה ובאותה שכונה החלטנו יחדיו ללכת להשתגע (ולהשתכן) בבית המשוגע, פלא ארכיטקטוני משגע שאפשר ללכת בו לאיבוד ועושה לך הרגשה של ברצלונה בפאתי המזרח. קומונת קרייזי האוס דאלאת.
החושים שנרגעו בדאלאת הוטענו מחדש לקראת סייגון - הו צ'י מין סיטי, אליה הגענו ליום לפני טיסת ההמשך לתאילנד אחרונת המסע. האישה חזרה (מיס סייגון?) ושוב היה לי קשה לצאת אל החום והרעש מהחדר, להתעניין בכלל במה שקורה שם, לטעום את העיר. המעבר התחיל לתת את אותותיו, חוסר הודאות חלחל במסננת המודעות ופחד על פחד על פחד קוצים של פחד, שורטים את הלילה. ממה יש כבר לפחד? לא יודעת בדיוק להגיד, זה נשמע מטופש אבל אני רוצה לחיות עד מאה ושלושים פחות מזה לא בא לי, והגוף מתחיל לאותת שהוא לא הולך לשתף פעולה עם הגחמה הזאת.. .. כנראה.. הסיכויים לא לטובתי. מתישהו תהיה איזו בשורה לא כייפית שאצטרך ללמוד להתמודד איתה אולי ובינתיים רק הפחד נשאר. הפחד והקוצים שלו.