תמשיכו להנות
אני חולקת את יומולדתי השנה, בעצם כל שנה אבל השנה במיוחד, עם, אולי האיש הכי חשוב בויאטנם - הו צ'י מין. הוא חגג 126 ואני 39 (כן, אין קשר, ניסיתי בגימטריה וזה ועדיין אין קשר), אבל וייטנאם כולה התקשטה במיוחד והיו הרבה טקסים ברחובות והרגשתי חשובה. לגיל 39 אני מחכה כבר איזה 30 שנה כדי לראות אם הוא באמת מגעיל כמו שכתב יהונתן גפן או מה.
הוא לא מגעיל כמו שהוא כתב, יש לו איכויות אחרות שאפשר להתווכח על חיוביותן.
"וכמה שאתה מהפכן,
ולמרות שיש לך זקן,
אתה מבין שצ'ה גבארה כבר לא תהיה,
אתה מתחיל לסלוח לאמא שלה ולאבא שלך וכולם,
ולהבין את הזקנים האלה
שקופצים כמו עזים
על שפת הים,.." (יהונתן גפן - גיל 39 הגיל המגעיל)
אז התעוררתי בבוקר והיה בוקר, שלפעמים זה מפתיע לטובה :) והיתה ארוחת הקינוחים המסורתית שלנו עם הרבה שוקולד בצורת פירמידות וברכות והפתעות והפייסבוק שמיידע את כולם שיש לי יומולדת זה ממש מגניב, מקבלים איחולים ומודים עליהם קבל כל מי שקפצה לו נוטיפיקיישן. ויומולדת הוא מן זמן כזה של סיכומים או חשבונות נפש, למי שמאמין במתמטיקה, מאחלים לך עוד שנים שמתחילות ב-19 במאי והרבה בריאות (שזה העיקר, ובגיל 39, לא נעים להודות, אתה כבר יודע את זה). ומאחלים תמשיכו להנות ואת מגשימה את החלום וזה. ברור. אז רציתי לספר לכם שאתם בטח יודעים את זה אבל להגשים חלום זה לא תמיד מסיבת פול מון כמו שזה נראה בתמונות של הפייסבוק. אז כשמקבלים 74 "תמשיכו להנות" ביום אחד זה ככה אפעס מגרד לך את הנקודה, בטח אם בדיוק הנאה ואתה לא מדברים. אל דאגה, זהו לא פוסט החלום ושיברו תהיו רגועים, עדיין אולי לא יהיה קל לקרוא ובהחלט לא מומלץ לחולי לב, לנשים בהריון ולרדיקלים חופשיים, אבל יאללא מה אכפת לכם לקרוא קצת על החיים עצמם.
במודע יצאנו למסע שמורכבותו ואורכו הופכים אותו למשהו אחר לגמרי מחופשה ונופשה, בה, כידוע, נהנים מכל רגע וממשיכים להנות עד דלא ידע שחוזרים ונשפכים בסלון הבית לכמה ימי התאוששות. לא אומרת שלא נהנים, אל תכניסו פה מילים לפה. יש במסע שלנו המון הנאה, הנה תשמעו- כיוון שאנחנו טיפוסים שאוהבים שינויים, שאנחנו מתמלאים מנופים ומהתרגשויות של מקומות חדשים ואקזוטים, ממפגשים עם אנשים בדרכים, אנחנו חווים את זה בטיול בתדירות גבוהה מבארץ וזה להיט, באמת שאין דברים כאלו. כיוון שאנחנו אוהבים לשהות עם ילדינו המשעשעים ולראות את העולם דרך עיניהם המשתאות וחולות-הלגו והמתוקים, כיוון שחווינו בעבר את ההרגשה שחבל לנו לשלוח אותם לגן כי נפסיד את כל הקטעים (כן, כן, היתה הרגשה כזו. עברה), אז אנחנו ממש נהנים. יש רגעים של אושר בצורה המזוקקת ביותר שלו. אבל וזה אבל גדול, אם אתה לא מאיר עליהם, אתה לא שם לב אליהם וזה חולף לידך מבלי שאמרת: יא איזה רגע מאושר היה פה עכשיו.
אז מה שאני אומרת בעצם זה שהמסע הזה לימד אותנו לעשות את זה יותר טוב, ולא רק זה, הוא לימד אותנו ממה אנחנו נהנים וממה חשבנו שאנחנו נהנים אבל אנחנו בעצם לא ממש. ובקיצר אתם יכולים לעשות את זה בכל מקום, בכל זמן, צריך פשוט להיות יותר ערים (עוד סיבה שיצאנו בשבילה למסע).
בדיעבד, רק לא מזמן התחלתי ממש לאסוף את ההנאות, להתייחס אליהן. היתה תקופה ארוכה שהטיול והתפעול היו מרכז העיניינים וההנאות באו והלכו ולא היו בשביל להשאר. לא תפסנו בקצה החוט שלהן, משכנו וקשרנו לפרק כף היד, אז הן פרחו להן ועפו למעלה למעלה עד לעננים. לעיתים התגנב הפחד שאולי זה כבר לא מהנה. לטייל. כאילו דחפתי את עצמי לתוך ההרפתקה הזו בכוח של "אני חייבת כי כבר החלטתי ואין דרך חזרה", כמו קפיצה מסיפון אניה למים הקרירים, עד שאני מגייסת את האומץ אני צורחת פוגעת במים בחבטה ו.. או.קי... אולי זה יהיה מהנה בפעם השניה.
אז עצרתי רגע ובדקתי מה העיניינים? מה עם הלהמשיך להנות?
גיליתי שאני נהנת ממש (עם דגש בממש) מלקום מתי שקמים, גם אם זה בשש וחצי בבוקר עם ילדה שמתהפכת לי לציצי. נהנת לטעום אוכל אסיאתי שעוד לא ניסיתי, או שכן ניסיתי, ולגלות כמה הוא טעים מחדש או מישן ואז לאכול כל יום עד שנמאס, אבל תכלס לא נמאס אף פעם. נהנת לעשות עם הילדים משימות אמנות וחשבון ולראות אותם מתלהבים, ממציאים בעצמם, אומרים שהפעם היה קל, אומרים שהיה כיף. נהנת מזמנים של שקט שהילדים עסוקים במשהו ואנחנו יכולים פתאום להשען אחד על השני ולקחת נשימה משותפת. נהנת לקבל מתנות קטנות: פרחים, קפיסי עצים, חבלים, חוטי ברזל ומה שהם מוצאים על האדמה ורוצים להקדיש. נהנת לטפס להר ולהגיע מזיעה, להטביע את כאבי הגב שלי במעין רותח. ללכת לאיזה מקום ולראות נוף של פעם בחיים, איתני טבע שמראים את כוחם.. מספיק מרחוק. להתעסק בשאלות מהותיות של איך ואיפה לחיות, לדבר עם אנשים אחרים שמטיילים לספר להם או לחלוק איתם כמה זה מגניב וקשה לטייל עם הילדים. נהנת להיות בים, בבריכה, בנחל ובכל מקום שיש מים צלולים ושקטים שאפשר לצוף עליהם, לשכשך. נהנת כשיש מזג אויר מושלם, נהנת כשיורד גשם, כשיש סופת ברקים ורעמים, כשיש סערה ואין לי כביסה בחוץ. נהנת ללכת לבד לקניות לבחור את הדברים שיזכירו לנו את הטיול. נהנת לשתות קפה קר, פעמיים ביום, בעיקר בוייטנאם.
הנאה שהיא חוויה ומורכבת מכל כך הרבה דברים שלפעמים אתה מרגיש שצריך לזקק מתוכם את ההנאה עצמה ולפעמים אתה מרגיש שלא צריך, לא צריך לזקק ולא צריך להסביר. זר לא יבין זאת. כי ההנאה פה מעורבבת עם הללמוד, להתפתח, להקשיב לעצמנו, להבין אילו אתגרים עומדים בפנינו, להתאים את החיים אליהם. להאבק, לדייק, להתעקש ולשחרר. לחיות את החיים עם שורשים שאתה גורר עם עצמך ומעגן באדמה כל פעם מחדש.
בקיצור ממשיכים לחיות בעירנות וזה מה שהייתי מאחלת לעצמי להמשיך בו. מגיל 39 ואילך. להיות ערה (ערה?), לא להיות שבויה במסגרות או במה שאחרים אומרים שטוב. להיות פתוחה לרעיונות חדשניים שמשלבים את החיים עצמם. שאם אני הולכת ואם אני חוזרת שיגמר יומי בטוב. לצאת תמיד אל הדרך. להיות מאושרת, להיות איתי בכל מקום.