קופנגן - אי מקלט
טיסה, חצי טיסה מבט אחד מהיר היינו בהו צ'י מין סיטי ואנחנו בבנגקוק לקונקשן מקפיא עצמות. אומרת לויאטנם "סלאמת, כל טוב" הופ אני בקופנגן שיער רטוב. אחרי חצי שנה בדרכים רצינו רגע לעצור שיהיה זמן לעשות חושבים, או אם לא חושבים, לפחות לעשות משהו אחר שאינו רק לטייל, לתכנן, לזוז, לארוז, לפרוק, לראות, לבקר, לנסוע-לחזור. או אם לא משהו אחר, אז לא לעשות. קופנגן היה לנו לאי מקלט וחוף מבטחים. תשאלו למה היינו צריכים לנוח? נו תשאלו.
חיינו בחצי שנה האחרונה הם חיים משפחתיים של 100% לעיתים 124%. טיול עם ילדים צעירים מכתיב שמבוגר תמיד איתם, מכאן שעד עתה יצא לי ולניר להיות שנינו ביחד בנפרד מהילדים ערב אחד בחצי השנה האחרונה. אנחנו משחררים זה את זה להנפש פה ושם אבל זה בעיקר נופל על סידורים ובחלק קטן על משהו-שהייתי-רוצה-לעשות-עם-עצמי-לבד.
אז כמעט וחסל סדר סידורים כשאתה בבית אחד להרבה זמן. יש פה ושם משהו לארגן ומשהו לברר ולקחת אוטו ולהחזיר אוטו, לעשות קניות. אבל הנה היה לנו קצת זמן ליוגה ואפילו ניסינו למצוא זמן גם להיות זה עם זו, בערב, אחרי אחרון הנרדמים, או בים, מרחק 10 מטרים מהבית, הילדים עסקים בשלהם ואנחנו בגלים.
חדרנו מבצרנו לאורך הטיול נע בין 18 ל-30 מ"ר כולל שירוקלחת בשלל קונסטלציות כשהחביבה והרווחת היא טוש מעל אסלה. שתי מיטות בכל רוחב שהוא שמתחברות זו לזו מהוות את מצע השינה שלנו ואת רוב שטחו של החדר ולכן גם מצע המשחקים, הקריאה, הלימודים... חגיגה שכזו. בקופנגן היה לנו בית עם שתי מיטות זוגיות וכפול מהשטח הזה רצפה ריקה למשחקים ומרפסת שרואים ממנה רק ים, קצת חול, וקצת עצי קוקוס..
אוכלים במסעדות שלוש ארוחות ביום שזה נהדר, חלום חיי בעצם, כי אני וניר לא מבשלים, לא שוטפים כלים ולא אכפת לנו איזה פוגרום מתגלה כשאנחנו קמים מהשולחן (למרות שלפעמים אנחנו ממש מתנצלים.. ). האוכל בדרך כלל ממש טרי ולא מהקופסה-מקפיא-אתמול-שלשום, אבל- צריך לצאת לאכול, שזו לפעמים התארגנות ולפעמים נסיעה, וא כשמגיעים צריך להחליט על אוכל ועל איפה אוכלים ועל כמה מוציאים ולא טעים לי וחריף לי ועכשיו אני רוצה משהו מתוק ועכשיו אני לא רעב וכתבתי כבר פוסט שלם על זה. ואז בקופנגן היה לנו בית עם מקרר וכירה וכמה כלים וקרש חיתוך אז לא יצאנו לארוחות בוקר- מוזלי, פירות וביצה לבחירתך, לחם על האש וקפה, יבוא אישי מויאטנם ואנחנו מסודרים. צהרים בטייק אווי לחדר, תמר בינתיים מתייפה תוך שינה וארוחת ערב באיפשהו. מנוחה.
במשך חצי שנה היינו קמים מתי שמתעוררים כי לא צריך להגיע לשומקום, חוץ מכשעוברים מקום. איך לעזאזל חוזרים לחיים עם שעון מעורר, שאלת השאלות. כשכן צריך להגיע לאנשהו - קמים, אורזים שוב את כל המזוודות והתיקים והילדים והדברים שאנחנו סתם סוחבים כי עוד לא זרקנו כי חבל (עגלה שתמר כבר לא מוכנה להכנס אליה חודשיים, לדוגמה). מעמיסים, עוברים ממונית לאוטובוס לסירה לאוטובוס למונית. סידור שקורה בממוצע פעם בשבוע-יים.
היינו מבלים הרבה זמן ברשת בשביל למצוא את היעד הבא ואת מקום הלינה הבא שהוא הכי טוב בשביל המשפחה, כי הסיכוי להגיע סתם ככה, כמו פעם כשהיינו צעירים וחתיך, לאיזה מקום להניח תיקים ולחפש גסטהאוס ככה על הרחוב – לא בשבילנו, שואף למינוס אינסוף. אז הגישושים בבוקינג, השוואות עם טריפאדוויזור, בקשת המלצות בקבוצות הפייסבוק זה המון זמן, זו עבודה במשרה מלאה, זה גם מייאש כי אין לך מושג אמיתי מה בחרת וזה מעין שלח לחמך וקווה לטוב. כלומר זה לא מבטיח לך שלא תגיע למקום בו החדר שבחרת נמצא בקומה חמישית בלי מעלית והמזרונים הם ההמצאה הסינית האחרונה בתחום האורתופדיה – קוביית עץ לבוד עטופה בד סאטן, בתפירה המעניקה לה חזות מזרן קינג קויל. חזות.
אז סוף סוף מנוחה גם מזה. חודש וחצי לא גלשנו לחפש את היעד הבא.
גם בקופנגן המשכנו לגדול עם הילדים, גם כשעוצרים המסע הזה ממשיך, היום אנחנו חושבים הרבה יותר על פתרונות של כל מיני מצבים, המאבקים מולם נהיים שיח מול בוגרים גם אם הוא מלווה בצד אחד שמדבר וצד אחד שבוכה ובוכה ובוכה עד שהוא מסכים להתפשר על גלידה, או בוכה וצורחת ובוכה עד שמסיימים לחפוף ודוחפים פיטמה. עומדים בפני אתגרים לימודיים שלא עמדנו בהם קודם (התאם את הומסקוליותך לילדך מידי יום ביומו בהתאם למזג האישי והכללי וכהנה). עוברים גיבושון משפחה וגיבושון אחאות שסופו עדיין לא ידוע אבל מצטייר כטוב, רק שהדרך, קופצנית ומטלטלת כמו כבישים בהודו, רוחנית כמו פאראגליידינג בנפאל, מסתורית כמו סימניות סיניות. מה שכן, אנחנו אוהבים אותם יותר. את הילדים. אי אפשר שלא. הזמן המעצבן שלהם קטן משמעותית באחוזונים כשאנחנו איתם 24/7. אז עכשיו יש ילדים נוספים לשחק איתם לתקשר איתם להיות אצלם ואצלנו להתמודד עם קבלה ודחייה, להרגיש. נולדות כל מיני פעילויות מגניבות, דייג, איסוף אוצרות ים, ג'ויג'יטסו, שעמום. "אמא משעמם". "אחלה, אני שמחה שהגעת לזה, זמן מעולה למחשבות ודמיון".
ושק החבטות, השרירים התפוסים, ההנאות והיופי הזה שהוא אני, גם הוא עדיין כאן אחרי חצי שנה, על האי הבודד קופנגן, אותו אחד אם אנחנו בתנועה ואם אנחנו בעצירה. אבל מול הים על גאותו ושפלו הבלתי מסתנכרנים לוגית, על צבעיו המכחילים המוריקים תלוי בתאורה, על סופות הברקים שמעליו וחסדי השקיעות הורודות בין הגגות, אפשר להרגיע, לחוש בהנאה שבאיטיות, שבשעמום, שבמנוחה ולאהוב את עצמך מחדש, כמו אז. מידי פעם.
כל המקומות שבהם היית
עולמות שראית וגילית
כל השאלות שבדרך שאלת
לפעמים לא העזת לגלות
אורות מהבהבים
בשתי שניות
חולפים חיי אל מול עיני
קולות מזמן אחר
הלב אומר להתעורר מהר
כל הדרכים נפתחות לפניך
מתגלות מול עיניך בחייך
כל התהיות נעלמות ברגע
ועכשיו ברור מה חשוב ומה פחות
אורות מהבהבים...
כל הזכרונות, הדמעות שבכית
שניקו את פניך מהתום
כל החוויות שהעצימו את ימיך
שהדירו שינה מעיניך בלילות
אורות מהבהבים...