מה היית מביא איתך מאי בודד
יש דברים שהם טעם נרכש, יש דברים שמתמכרים אליהם לאט אבל מתמכרים אליהם בטוח. גם למנוחה צריך לדעת איך לגשת, אם מגיעים אליה מהר מידי תרגישו את חריקות הבלמים בכל הגוף, צריך לגלוש אליה כמו אל בריכה קרירה ביום קיץ חם, כמו אל מים, בזהירות. בהתחלה רק קצות האצבעות, בחשדנות מכובדת. לאט לתת למים להרגיל כל חלקת גוף טובה לחביקה הזו המלטפת של המים. בעיקר יש להזהר סביב החזה והצוואר שהמים לא ירגישו שהם עולים על גדותייכם ומקשים על הנשימה, אבל אם אתם עדינים עם עצמכם ולוקחים את הזמן כי לא צריך להוכיח לאף אחד שאתם שאקלים שקופצים מהר למים אז תשומת הלב תהיה בדיוק במקום הנכון ותדעו להתקדם עד לגובה הנכון לכם
ואז
לצוף
האי הבודד קופנגן, מכל אלפי איי תאילנד הגענו אליך. בעצם זה האי הראשון שלי בתאילנד, יחידי ניצב בים ציפיותיי, תמונות רוחי שהשבתי למגירות, סתם כי בשביל מה, השוואות לא עושות את זה יפה יותר ממה שזה. יפה בקופנגן והשמים מדברים איתך בשלל שפות. החודש חודש יוני הוא, זמן לסופות דרמטיות התחבטויות של מזג אויר. אז יש שמים שנופלים לתוך המים ופתאום הכל כהה כהה פתאום אני רואה יותר, האור משתנה, הרוח מגיעה ומשייפת אותך ואחר כך הגשם מתרסק על האי ומנקה אויר של מלח. אחרי כמה דקות השקט חוזר והלילה יורד ובשמיים בורקים ברקים מזגזגים את הרקיע לא נותר אלא לצאת החוצה, להתחשמל.
בזכרונותיי סופות קופנגן מעלות שמחה של ילדה שמקבלת את הגשם בין גלי הים, אושר של אויר טרי, פחד של ילד שנטרקה עליו הדלת והוא נשאר נעול בחוץ בגשם עם אצבע כחולה וכאובה, דופק לנו על החלון. הרעמים וגעש הגלים. החול והים.
אז לקח לנו כמה זמן ללמוד לנוח (כמה פוסטים רשמתי כבר את המשפט הזה? אינסוף בערך) כל יום עוד כמה אחוזים הוטענו. והריק הפך למלא והמשעמם הפך להמצאתי משהו או היתה לי מחשבה. והכמיהה לקשרים במקומות מסויימים הפכה לקשרים אמיצים במקומות אחרים, למדנו לזרום עם מה שמתאים וטוב לנו בלב.
פותחים עיניים היד מושטת להסיט מעט את הוילון, ופוף כל הכחול הזה נכנס לך לחדר, רחש מים על סלע וחול נקלט בתודעה. האיכות הזו של הים שהוא סוחף אותך לאיטך לתוכו למציאות קיומו, גם אם אתה בנאדם של הרים. המים רדודים ביוני, גם בזמן גאות כשאנחנו נכנסים לטבילה היומית הם בריכת ילדים חמימה בחופנו. צפים בין סרטנים אצות קיפודים ועלים. כל יום, ללא חוקיות, הגאות מפתיעה בזמן אחר ובירח מלא עולה הים, כאילו מכריז על המסיבה של הצד המזרחי של האי במגאפון הגלים.
קפה פילטר שקורר לי בפריזר עם חלב ממותק מקופסת שימורים סוג של סטיה, אבל מצליח להכניס אותי לאווירת העירות-פינוק הנכונה. באותו תפקיד פעם ביום, מוצא אחר כבוד מהמקרר הקוקוס הטרי. ניר שולף את המאצ'טה, מכסח לו את הקודקוד שותל לי קש במניירה של מטריית קוקטיילים ואני בעולם משלי לשלוש דקות קרירות, רוויה אינסופית, עד שמגיעים לטעום לי, בשביל מה המציאו את השני קשים?!
החיים שלנו סלט פאפאיה זה התותים של כאן. בוטנים ושום צ'ילי וכל הרוטב הטוב הזה, קוביות קרח, משלים את רשימת ההתמכרויות הקולניריות שלנו לאי זה. אין מה לאמר כל יום אנחנו אוכלים בבית התאילנדי וזה טעים כל כך. זו אמנם לא ההתאהבות באוכל תאילנדי של הפעם הראשונה לפני עשור, כשקארי ירוק עם חצילונים ובזיליקום נראה היה לי כמו הפלא השמיני ללקק את האצבעות, זו אהבה מיושבת ממוסדת יומיומית שעושה לך תחושה שאתה חי בגן עדן, בעיקר כי ניר מביא הכל ארוז לארוחת הצהרים הנפרשת מול הים על המרפסת. מול העוברים והשווים שהולכים ליוגה, חוזרים מיוגה, הולכים לחוף הערומים, חוזרים מחוף הערומים, מחפשים מקום לגור כי רק-הגענו-ואמרו-לנו-שמגניב-פה-אה-גם-אתם-פה-תקופה-ויש-לכם-ילדים-איזה-יופי בואו שבו לאבטיח פוצחים בשיחת חבל-שאין-שם-קוקוס הרגילה.
כשרוצים קצת להעמיק נוסעים לצד המזרחי, מה שיותר ירוק יותר עמוק ושמה שמה בין ההרים, חוף קטן, לטאות כוח ענקיות ושתי סירות. ים פלטה. חוף בודד. אני מרימה רגליים הים והשמיים נפגשים מאחוריהם, העננים מדגדגים את האצבעות, קצף גלים עדין בעקביי. כל כך פשוט, חמש דקות התארגנות, הכל כל כך זול שלא צריך להביא איתך צידה לדרך, ארוחת צהרים או כל דבר אחר. מעמיסים ילדים על בגדי ימם ומגבות, רק צריך לעצור בדרך להגיד שלום לפילים.
שקט באי הבודד קופנגן כך שלפעמים בלי להתכוון שומעים את הפרפרים משיקים כנפיים ויודעים שעכשיו אביב או שככה זה עם הפרפרים פה, זו העונה שלהם והם בכל מקום ואפשר לדוג אותם. שקט באי ואפשר לעמוד על החוף המושפל בין תלוליות הסרטנים ולחכות עם חכה שהרי היא מחכה, ביחד איתך, לאיזה דג שיתפתה אליה. אורי עומד וממדט ארוכות וחושב מחשבות. ואפילו דג אחד יצא לו מזה ומכנסי דייגים גם. שקט פה רק ה-gecko מזמר בתוך הקיר. (לפעמים גם בשתיים בלילה) מזכיר לנו שהוא היה פה קודם ואין לו שום כוונה להעלם מהאי. כל כך משכנעים הם הזוחלים האלו שגם אנחנו התחלנו לדבר בשפתם ולשורר בכולם, בעיקר תמר: "היפו בבית ההוא".
באי הבודד קופנגן הפכנו יחפנים, הסנדלים נשכחו באוטו במקרה הטוב או באיזשהו מקום שאנחנו לא זוכרים במקרה הפחות טוב. והיתה היוגה שהיתה שם במרחק הליכה מפורגן ומיוחפן מהבית. מפה לשם התייחפנו לכל מקום, היה מיותר לסחוב סנדלים. והיוגה הו היוגה.. שפת היוגה המתגלגלת התנגנה לי מבפנים עד שהצעתי, חצי בצחוק, ללמד גם אני, את בנות האי הצעירות. ומה שחצי בצחוק פה הופך מהר למציאות והיו כמה שיעורים מהנים בהם בחנתי עם עצמי ואיתן את גופנו כבייתנו. היכיתי שורשים וייצבתי עצמי מחדש בתחושת אני הבית, למרות ששאלות על בית נשארו תלויות באויר. בית כמבנה, בית כמהות, בית כמיקום גיאוגרפי, בית כשייכות משפחתית, בית כשייכות לאומית עולמית, בית על האי הבודד.
באי הבודד קופנגן חששתי מאוד מהיתושים, נפחדתי מה'דנגי' המכה באורחי האי וכששאלתי אמרו טוב, החיים זה מסוכן וזה מה שיש. תשובות שלא קל לי להתחבר אליהן. בכל מקרה מפה לשם תמר מעלה חום ואני מחכה לראות מה יוצא לה מזה. בסוף היא הקיאה לא מעט ולא אכלה כמה ימים, מזל שיש ציצי. ותוך כדי גם שחר הקיא ואחריו אורי (אז דנגי זה לא). אצלנו קוראים לזה "הכנה להודו" רק שבהודו הם כבר היו ולא היינו חולים שם ככה בכלל, להפך. והכל ביחד עם זה שאורי לוקח אנטיביוטיקה מבפנים ומבחוץ כדי למגר אמפטיגו עצבני שנדבק אליו, בקיצור 'אקשן' היה לנו באי הבודד קופנגן, סיימנו שם מחוזקים ומחוסנים ועם הרגשת יאללא לג'ונגל, עזבו אותנו באמא שלכם מההודו הזאת שנפלה עלינו בתאילנד.
אל האי הבודד קופנגן הגענו עם שאלת השאלות - האם קיבלנו תשובות (?)(!). ולא ידענו לענות. פגשנו חברים ותיקי קופנגן וחברים שרק באו לקצרה וחברים שיוצאים ונכנסים וחברים שחוזרים לארץ וחברים שלא רוצים לחזור אבל כנראה יחזרו וחברים שלא חשבו לחזור אבל זה מה שקורה וחברים שלא יחזרו, ממשיכים לנסוע. לחלקם התשובה שקופנגן מתאימה זמנית או לתמיד, לחלקם התשובה שישראל היא כבר לא. אנחנו לא הרגשנו שזה ה-בית, או ה-אי ולא ברור אם 'זה לא את זה אני', 'זה לא המקום אלא הזמן', או שפשוט עוד לא מספיק התיאשנו (וחבל?). נשמנו ים, נשמנו חופש ואנחנו עם כרטיס טיסתנו הנקוב לאמצע אוגוסט. כמו כל תאריכי התזוזה בטיול, נבחר גם הוא באקראי ככה סתם מעלעול בלוח השנה והימור על אנרגיות טובות, התאמה קוסמית ומחיר (somewhere ages and ages hence). התאריך מתקרב ואנחנו מתרגשים לקראתו ברבדים שונים.
מהאי הבודד קופנגן הבאנו לחיינו את הרצון לגור ליד חוף ולהתגעגע לנחל, כמה תאוריות על קריסות והתנגשויות כלכליות בינלאומיות שגרמו לנו לשנות אסטרטגיה בתיק ההשקעות, הבנה שפחדים לעיתים יושבים אצלנו גנטית או מערכתית על כל מיני עיניינים משפחתיים מפעם שעברו אלינו בירושה וכששמים אותם באור זה מבהיר משהו. הבאנו את ההבנה שאולי אנחנו לא מתחברים בקלות ומתקהלים בקלות לקהילה אבל שאנחנו כנראה עושים משהו טוב בתחום ההורות, משהו, קטן וטוב. ושכשאנחנו מוצאים שפה משותפת עם משפחה זה מה זה כיף.
למזלנו אלו לא דברים שעושים אובר ווייט אחרת היינו מסתבכים לקראת הטיסה, איפה היינו דוחפים את כל מה שהבאנו מהאי הבודד קופנגן.. איזה לחץ.. סתם אין לחץ וזה בדיוק העניין. אנחנו מכינים את עצמנו לדיקומפרשן, חלקי לפחות, וכבר מתחילים בערבוב חמצן וגזים טבעיים אחרים, השוואת לחצים. ואני מנג'סת כל הזמן, בזמנים מתאימים וגם כאלה שלא, איך אנחנו לא שוכחים את הדברים של הטיול, איך אנחנו משמרים עצמנו מלהכנס למירוץ האנסופי. ואתם?
