פוסט (פרה) דיקומפרשן - הנה הוא בא הסוף

אוספת מאחורי הדברים שעברנו, את חלקם צוררת לחבילות זכרונות ואת חלקם מזקקת לאימרות, עקרונות, משאלות וקושרת לי לעצמות. מלפניי- החזרה אל הארץ, שהיא כמו לנסות לעצור במגלשת מים. לחכות, להנות, ההתגברות של הפחד, חלקלקות המעטפת, הרצון שזה כבר יקרה וגם שלא בעת ובעונה אחת, שיפועו של המדרון ההולך וגדל פרבולית

ועכשיו

שלב הקמיקזה.

תאילנד המקסימה, אנחנו ממשיכים לשחות בה ולטעום ממנה כמו סוכריה מתוקה עטופה בצלופן, היא מוגשת לנו על טס נחושת קטן בסוף המסע, לרענן את שלל התחושות והחוויות, לסכם. לאורך רחובותיה חנויות כביסה, מסאז', כביסה, מסאז', כביסה, מסאז', דוכן שייקים. ואנחנו עוברים מהכביסה למסז' לקפה הקר לשווקי האוכל המפוצצים שיפודים, קרפים, סלטי פאפאיה ועלי תה בורמזים, קארי ירוק, קארי צהוב, קארי אדום, מסמן, כל אחד עובר קולף קוטף קולע לו ארוחת ערב. החייכנות כבר קורעת לנו את הלסת, או כמו שאומרים- מזל שיש אוזניים. סאוודיקקקה, קאפונקקקקההה, או קי קההה, ט'נקיו קהההה, סי יו לייטר קהה, אילה לי קה.

ובג'ונגל הצפון תאילנדי הכל רוחש וגועש, לאן של תסתכל הכל זז שפיריות, פרפרים, זבובים ויתושים, שפע של נמלים בכל הצבעים והגדלים. חלזונות וחשופיות במשפחות, מתלחלחים על מדרכי הטחב. נחשים שאיבדו את דרכם בשדות האורז מגיחים לביקור, קרפדות וצפרדעים קופצות בתוך הדשא. בלילה כשכולם ישנים הרעש מחריש אוזניים, כאילו מתפרס לך על כל שדה השמיעה קונצרט של קרקורים וצפצופים שריקות מוזיאון חי של חרקי המזרח. קולותיה של חירותנו שאיתה רקמנו חלומות על קרני לבנה והלכנו הלכנו.

​הג'ונגל הצפון תאילנדי הוא הסוף של הסוף, למעט (טירוף) קניות וכמה חוויות חוץ-צמחוניות שהשארנו לעצמנו, זהו בעצם תחילתו של סיום המסע הנוכחי. או כמו שאומרים אצלנו and now for something completely different...

אז שוב יהיה מעבר ושוב הגוף כבר מגיב עוד לפני שהראש מוכן להודות בזה, סוג של פער. לקראתנו טיסה ארוכה, אלוהים יודע איך מטוס מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן בשחקים ואיך אנחנו נחזיק "אם אתה עובר ת'לילה, אז סימן שכבר עברת, את מרחק הלב מן המחר, וחיית קצת למעלה, וחיית קצת למטה, העיקר חיית כי בסוף תנחת" (שמתי ציטוט של שלמה ארצי, המצב קשה. בקיצור, מתכוננים, כל אחד וההכנות שלו, אורי מקפיד ללכת לשירותים כל שתי דקות, אני חופרת קניות, ניר אורז אותן, שחר מעלה חום - הוא על שסתום שחרור הלחץ בסיר המשפחתי ותמר -תמר, רציתי לכתוב שהיא בסדר אבל הרגע גילינו תולעת מטרידה.

בקיצור, הזמנו גסטהאוס נחמד, קבלנו המלצות אז זה הולך להיות אחד טוב, אפילו כבר הודיעו לנו שמילאו את המיניבר כל טוב. שמתקנים את המזגן, שהאמבטיה משופצת, אנחנו כמעט הראשונים שלה. חדר טריפל, מזרונים ברמת קושי מידיום וול. אמרו נחמד שם, ארץ מעניינת, לא משעמם.

אמרו שיש שם טחינה וגבינות, לא יקר כמו במזרח, אולי נצליח להעביר את תמר לתזונה שאינה רק צהובה (הילדה חיה על תירס, העין של הביצה עין וצ'יפס רחמנא לצלן). אפשר להפסיק עם המים המינרלים ולשתות מהברז. אפשר לזרוק נייר טואלט לאסלה. אולי נכניס את החבר'ה למסגרות, שמענו שזה מפנה קצת זמן להתפתחות אישית, אולי נוכל למצוא משהו להתפרנס ממנו ואז יהיה לנו קצת כסף וקצת נדודים קבועים.

אומרים שיקר שם, אז אנחנו מתכננים להיות הרבה זמן באותו מקום, לגור בבית עם מטבח וזה, לבשל לעצמנו, פחות לצאת למסעדות, חידוש מרענן שיאפשר לנו להיות שם תקופה. יש לנו הרבה חברים שנמצאים שם כבר די הרבה זמן, אז יהיה נחמד ואולי פחות נלך לאיבוד בין לבין כי יש waze.

פערים פערים אנחנו נעים בין עצמנו לעצמנו אחרים, עם ציפיות ומציאות, עם האמת המכה בפנים. בסדר, בסדר לעיתים המציאות מלטפת, לא מצפה ממנה לליטופים במקרה הזה. עוד בתאילנד אני מנסה לרכך את הנחיתה ויודעת שיש סיכוי שפשוט אנחת ואהיה בשוק גמור ואצטרך הרבה עיטוף, הרבה זמן עיכול, הרבה זמן בית לארגן את עצמי מחדש.

בג'ונגל הצפון תאילנדי אנחנו מרככים את הכנותינו ל'הנה בא הסוף' עם עוד משפחות ישראליות במסע. עם בנות ובני משפחת פון טראמפ של דנה ואלעד נפגשנו כשנחתנו בהודו ואחר כך בנפאל והנה סגירת מעגל נפגשים ונדבקים לגראנד פינאלה על קארי ופאד תאי. משפחות תומכות אנו, בקושי של הסוף, בעייפות ובגעגועים המשולבים בחששות, בנסיון להחזיק את כל מה שהשגנו לנו, את העצמנו שבנינו והמשפחתנו שהרכבנו, אנחנו מחזיקים (או יותר נכון מחזיקות אנו האמהות) זו בזו כמו מקלות להדליית שיחי עגבניות כבדים אולי דלעות.

מדברות על הפערים של ההתבגרויות שלנו. אנחנו צומחים כל הזמן, גדלים לתוך עצמנו וגם יוצאים מגבולותינו והחלקים השונים שלנו מנסים להתאזן ולגדול ביחד, ובתקופות התבגרות אינטנסיביות זה לא תמיד הולך ויוצר פערי מידע, חורים בזמן, בורות שלתוכם אנחנו נופלים. גם הילדים.. רצים קדימה עם הראש, שוכחים מאחורה את הגוף, או שאלה אנחנו ששוכחים להעסיק להם את הגוף וחופרים להם בראש. אחר כך, בגיל העשרה, הגוף רץ קדימה, הראש והרגש מנסים להדביק את השינויים.. ועכשיו לקראת ה-40 הגוף עושה את הקרחצים שלו, הראש והרגש מתנגדים לא מוכנים, קוראים לו לבוא לבוא ומי לא בא?.

הפער בין הציפיה למה שרציתי לעשות בטיול ומה שבפועל יצא לי. הפער בין איך שחיינו כמעט שנה ואיך החיים שננחת אליהם יראו. הפער בין מה חופשה (מה שחושבים שעשינו) לבין מסע משפחתי (מה שבפועל עבר עלינו). הפער בין המהירויות של החיים, בתאילנד קרענו את הכביש רק עם אופנוע ב-35 קמ"ש והורדנו ל-20 כי זה הרגיש מהר מידי ולאן בעצם יש לנו למהר. בישראל כשנסעתי 100 הרגשתי שאני זוחלת.

הפער בין להיות נאמן לעצמך ולרגשות שלך לבין להיות רגיש לכל מה שהאנשים סביבך חושבים ומרגישים ולהתחשב (מה שכמעט לא היינו צריכים לעשות במשך הרבה זמן). הפער בין בית שאנחנו ממצים אחרי שבועיים לבית קבע.

והפערים דוחקים בנו להשלים.

אחרי שכבר ננחת נגיד ונצליח בזה, נגיד שנצלח את זה, נגיד שהרעיונות שנכתבו ביומן, החלומות יתפסו קצה חוט ותתחיל להיווצר הריקמה החדשה של החיים, אחרי שהלחצים ישתוו, המהירויות ירוצו, הזמנים יתאפננו איך נזכור את מה שהיה? איך נחיה קצת לאט במהר? איך נזכור את חירותנו שלמדה אותנו לחייך למראה הרפתקה שחלפה לה ולקום ושוב ללכת הלאה? אולי נקום כל בוקר ובמקום להתגלגל מהמיטה קודם נשב נתחבק וננשום. אולי במקום לתת חשיבות להכתבות מן החוץ נהיה קשובים לבקשות של הבפנים, כל יום מחדש. אולי נזכור לא להלחיץ את המערכת להשתתף בכל דבר ואירוע שעולה למודע אלא למנן את ההנאות, לחיות לאט, לתת מקום לכלום המבורך והלא מחייב. נשב על המרפסת (שכל בית צריך. ובערסל) נספור ציפורים נודדות.

מה טוב לנדוד אך טוב יותר

לנדוד.

טוב, הגעתי למסקנה שאני לא יודעת איך עושים את זה. אפילו שכבר נחתתי כמה פעמים בעבר, אני ממש לא יודעת. אין לי את הכוחות, ברור שאת יכולה, כי סוף כל סוף...

הנה הוא בא אני רואה אותו

הנה

הסוף.

תמונות מצ'אנג מאי תמונות מפאי צ'אנג מאי ופאי - לגזור ולשמור (בקרוב)