אבל אני אוהב להיות בבית
יש אנשים שמטפסים על הרים יש אנשים שצונחים מגבהים יש אנשים שרוכבים על סוסים ויש כאלה שגומאים מרחקים אבל אני אוהב להיות בבית עם התה והלימון והספרים הישנים כן, אני אוהב להיות בבית עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים אוהב להיות בבית יש אנשים שצדים נמרים יש אנשים שדולים פנינים יש אנשים שבונים מגדלים ויש כאלה שצמים חודשים אבל אני... יש אנשים שתמיד מחפשים יש אנשים שתמיד מגלים יש אנשים שהולכים בגדול לא מוותרים ורוצים את הכל בשיר אוהב להיות בבית רואים נטייה ברורה של האמן - להיות בבית
כשחזרנו לארץ, שחר (בן 6! היום!) ניגש לאוסף הלגו שלו, התכסה בקוביות הפלסטיק הדוקרניות, שלא לומר התכרבל בהן והכריז שהוא לא עוזב את הבית לעוד חמש שנים לפחות. לכבודו שמנו בפלייליסט של האוטו את השיר הנל ואנו מזמזמימים אותו בהנאה בכל יציאה לטיול, בתקוה שהצלחנו באותות ובמופתים לשכנע אותו להצטרף אלינו. לפעמים הוא בא בעיקר אם מבטיחים לו נקניקיות עם ריבה. או אם זה מתאים לו לאג'נדה של אותו יום. או אם יש שם על מה לטפס.
לפעמים אני חושבת ששחר הוא הנייר לקמוס של המשפחה, כמו גובה הכנרת והמצב רוח הלאומי. הוא הזרבוביתנו של הקומקום והוא שורק לנו כשרותח ומבעבע מבפנים, לפעמים כשההתרגשות ממש עולה הוא חוטף חום, או טורח להקיא. ממקומו הקבוע עם היד על הלב (שלי) הוא מרגיש את הדופק ומשחרר את הלחץ שמצטבר. אולי הוא מתאווה ליציבות וביטחון ושנפסיק כבר לבלבל אותו עם כל הג'וקים האלו שיש לנו בראש. טיולים ארוכים, טיולים קצרים, כן חשוב ללכת לגן, לא חשוב ללכת לגן. אנחנו מחליטים עליו, הוא מחליט עליו. מה שנקרא תתאפסו על עצמכם תפסיקו לטלטל את הספינה.
אבל אנחנו, אין דרך קלה לנסח את זה, מרגישים הכי בית עם התיק על הגב, עם הרוח בשיער, על איזה הר או ליד השקדיה פורחת. לפעמים רק אם מטלטלים אותנו אנחנו ערים (ונמרים :) ושחר מטלטל אותנו ומלטש אותנו כך שנהיה הכי מדויקים בהורות, הכי אוהבים בתוך הרצונות שלא הולכים ביחד, הכי זורמים בתוך כיס ההתנגדות שלו. ואז אפשר לראות אותו זורח איתנו, גם כשאנחנו תמיד מחפשים ותמיד מגלים ולא מוותרים ורוצים את הכל.
