ושובנצאה אל הדרך

פעם חשבתי שתהיה לי חנות לציוד טיולים יד שניה שאקרא לה וְשוּבְנֵצֵאָה. זה לא קרה, כמו עוד דברים שדמיינתי שאני רוצה לעשות או שיש לי, אך אינם משתלבים עם חיים שהם במהותם, גם אם לא תמיד ברציפות, יציאה חוזרת ונשנית למסעות. במסעי הנוכחי, המסע אל האפרת, למדתי שהמהות שלי היא מהות של מסע (אולי כולנו כאלו בעצם, אולי לא). הבפנים והבחוץ שלי מדברים את השפה הזו, למעשה, הם תמיד דיברו כך, משחר ילדותי. כל פעם דיבר אלי מסע אחר ואני הקשבתי ויצאתי אליו ובחירות שעשיתי תמיד שיקללו תנועתיות גיאוגרפית. במבט לאחור, על אף שהם נראים שונים מאוד זה מזה, אני מסתכלת על המסעות ומוצאת בהם הרבה חוטים של 'אני' ששזרתי שם והם ממשיכים איתי אל המסעות הפנימיים והעתידיים ואם לא נתייחס להכל במימדים של מרחב וזמן 'אני' פשוט מארג רבמימדי של מסעות. מוזר לכתוב מההתחלה לסוף משהו שטובע בתוך עצמו. שיש לו יותר מימדים משלי יש מילים, הנסיון לכתוב את זה כמשהו לינארי שבא מהעבר והולך אל העתיד, משטיח את זה, אז אני אנסה לתת לזה יותר חוסר סדר בשביל הנפח. היכונו לכאוס הרגיל והטוב של נפשי ואל תפריעו, אני בדיוק מתחילה להבין קצת מה קורה שם. איפה היינו? במסע. אז. עצרו את הסוסים. אנחנו לא אורזים כרגע. המוצי'לה כבודה במקומה מונחת, למרות שמסכנים הילדים, הם חיים בכוננות מתמדת לזה שההורים שלהם פתאום יפציעו עם איזה רעיון מוזר לא ללכת לבית ספר כי יש שלג, או יער פורח או מעין חם שחייבים לבדוק (בשבת פשוט עמוס שם מידי ויש עוד 6 ימים אחרים בשבוע שפנוי). טיול תמיד בתכנון, בעיקר כשהלחץ למגורי קבע עולה, אז עולה גם הלחץ לתכנן טיול, מן תרפיה כזו. אבל בעצם, אני כבר במסע מאוד מסעי מהאביב של שנה שעברה, ובעוד האביב הנוכחי מתחיל ללבלב לנו בגינה, אני מדייקת את אחיזת 'חוטי האני' במסע זה ומוציאה אותו לאור, לחיים חדשים. כי הגיע הזמן. אמרנו שלא מדברים עם זמן.

טיול אני זוכרת את הרצון שלי להדריך טיולים מגיל חד ספרתי, הכמיהה להכיר את כל הדברים שבחוץ, כי כשמכירים (צמחים, כוכבים, דרכים, שבילים, תולדות) אז מתחברים המון דברים והרגשת השלם מתעצמת. הידע הזה, של העולם הגדול היה בעיני הידע הנפלא ביותר, המסקרן ביותר, המחבר ביותר. המרחב היה לי מוכר והרגשתי בטוחה בתוכו, כמו מוסיקאי שמכיר צלילים ותווים, אני מזהה כיוונים ומתמצאת (חוץ מבירושלים). הטופוגרפיה היא משחק לידיי ולעיני ואני מעבירה אותה בין מימדים בקלות, אני אפרת ואני מכורה למפות (וכמה שיותר צבעוניות יותר טוב). מרגע שעמדתי ברשות עצמי החיים הפכו לימי טיול רצופים, מדורות ליליות והליכות ונקעים. למדתי דרך הרגליים את הידע הנפלא ביותר בעולם. החופשות היו חזרה לציביליזציה ונסיון להתרגל לרעש כל פעם מחדש, דקומפרישן על בסיס שבועי. החופש היה באוויר שנפתח בין המקומות המתורבתים והמיושבים ובקווים המחברים ביניהם. חיפשתי תמיד לחיות במקום שבו אני יכולה פשוט לקום וללכת (השביל הזה מתחיל מכאן, מהדלת) בעקבות שביל דמיוני או מסומן, דרוך או less traveled by למקום כלשהו אחר. מה שמגניב הוא שכמעט תמיד הייתי במקום כזה

וכשלא המצאתי.

להיות בטיול זה לקחת את עצמך מהנוף הברירת מחדלי שלך, עם המעט שצריך בשביל לשרוד ועוד קצת כדי שיהיה ממש נעים, ועוד קצת קצת כי אולי יהיה קר ואולי מישהו יהיה רעב. ורק עוד כמה דברים. בקיצור, גם אם לוקחים הרבה הרבה זה תמיד מעביר אותך את שלב הצמצום הרכושי הענוג, חשבון הנפש. ובתוך כל זה הטיול מאפשר לך להפגש עם עצמך ולהפגש עם אחרוּת פחות מוכרת, להכיר אותך כנוף על קמרייך וקערייך ומישורייך וכל פלאייך. לראות עולם, להאמין במגוון בִּמקום לשאת את דגל האחידות. הלצאת הזה מזַמֵן את המפגשים שיצבעו את חייך בצבעים חדשים, ובתרגול עדין, שיקרה מאליו עם הזמן, יתאמן לו (מלשון אמונה?) אותו שריר קטן בלב שמרגיש בבית בכל מקום בעולם. זה כמובן נכון עד גיל מסוים שאחריו כבר אי אפשר להשאר בני אדם בלי מקלחת בוקר חמה ומזרון נורמלי לישון עליו. תכלס.

מגע הטיול הוא רק חלק מכל מסע, אולי הוא החלק הכיווני, ראש החץ, הצד השמאלי של המוח. מסביב לטיול יש את הכל. כשאני בטיול אני במגע בלתי אמצעי עם ההכל הזה, ככה זה מרגיש לי אם אני מספיק שמה את הלב. אפשר לקרוא לזה טבע, אם ממש מתעקשים לקרוא בשם. אפשר לקרוא לזה אלוהים, לא חייבים, אני אף פעם לא קראתי לזה אלוהים אבל היום זה נראה לי מתאים. יותר מכל זה המארג הגדול של כל הדברים. איך הכל קשור ואיך הכל מתחבר ואיך מרגישים כשיחפים ואיך כשהילדים שלך מטפסים על עצים, מחזיקים חזק לא להגיד להם לרדת מהמה זה הגובה הזה?! השתגעת! ואיך מרגישים כששוכבים בעשב ובפרחים, האדמה תומכת מתחת בהקלה בגוף שמחלק את כובדו במאוזן.

בואו נצא החוצה, מנטרה קבועה במחוזותיי, גם ביני לביני, גם ביני לבין ילדיי ובכלל כשאני במגע עם המארג האנושי, אני מציעה (לא תמיד במילים ממש, מילים הן הרבה פעמים מקור לאי הבנות) לעצמי ולהם לצאת לשאוף קצת רוח ולדבר אליה, להסיר מחסומים. הלוואי והייתי מצליחה בכך כל פעם, להסיר את המשאות שאני שמה ביני לבין אחרים על רשת המארג, מכבידה אותה עד שאני נזכרת לנקות את זה משם, את הציפיות והרצונות והנתינה המחכה למענה. הלוואי והייתי מצליחה לעשות זאת באותה הקלות בה אני מסירה את נעליי והולכת יחפה ונזכרת.

נשיות ואמהות

מצחיק שהחלטתי להפסיק להדריך בשביל להתפנות להוליד ילדים משלי ולפצוח במסע אחר, אם כי דומה ומקביל, בו איכויות מן הרווקוּת הטיולִית נשזרו וריצפו את תודעתי המשתנה. להתרחק לרגע מהעולם בו האמהוּת שלי היתה זמנית ולינארית אל עולם שכולו שחייה במקווה (מלשון לקוות?) הלא נודע. מתחיל בזרע הביולוגי המוזר הבועט בתוכך, כמו רעיון מ-עו-לה, ונולד ובלתי נפרד עד איבוד שליטה מוחלט (יש למה לחכות). האמא שבי והאישה שבי גדלו ביחד בקן של 'הביאי את עצמך, את כולך'. אישה היא דבר שראוי לחגוג אותו, אמא היא דבר שיש לשים מקדימה, להקשיב לקול הפנימי שלה, להביא את איכויותיה. מה שנקרא חולשות הן איכויות שיש לתת להן מקום והכלה, יש בהן יותר מן הנראה לעין. השינוי הוא הקבוע שלנו ואנחנו איתו ואיתנו בעליות ובירידות, לפעמים רכבת הרים, לפעמים קרוסלת ברבורים. החיים. עולמי שקשק בהכרה ובידיעה קדומה של שלם. מתוך היוגה הנשית התחלתי לרווח את גבולות התפיסה לגבי נשים ונערות והבנתי כמה חשובה השליחות לשחרורן של בנות ממחשבות החברה של 'ככה צריך' וממחשבותיהן שלהן על עצמן. מכאן שחרורם של א.נשים בכלל, גברים, נשים וטף מתפיסות מגבילות, מתכנותים.

האמהות הביאה אותי שוב למפגש עם ילדים (מן הסתם), מפגש ממנו לא יכולתי לברוח, למזלי / לצערי, או לבחור שעכשיו לא מתאים ואני צריכה לקחת חופש. המפגש הזה הוליד מחדש מסע אל עצמי ואל החופש החדש שצריך להיווצר במוח שהתחווט אחרת, מוח של אמא. מסע שבו התנגשו השקפות שאספתי לאורך הדרך או שנולדתי לתוכן וגבולות גבולות הלכו ונבקעו ונשאלו והוטלו בספק ונפתחו לשלום. אני עדיין לומדת מיליון ואחד דברים על הורוּת, מסע שאעשה עד סוף חיי. בין השיעורים במערכת לומדת שקושי הוא דבר שמותר ושהתרופה הכי טובה אליו היא להיות ביחד, כי לא תמיד יש או צריך פתרון אחר. לומדת להבין את הצרכים של הילדים מתוך מה שמהדהד אצלי בהתנגשויות, מתוך ריפוי של הפחדים שלי ושל ההשקפות הלא מתאימות שלי. שלי הכל שלי. לומדת לבוא בידיים ריקות ולב מלא כמעט ובלי משאות שמכבידים על המארג ביני לבינם, לחבק, להכיל כמו חדר, לאפשר להם לצאת ולבוא עם הרצונות והצרכים שלהם לתוך הריק הזה, להפגש איתם שם על הגשר, אתגר שאין כמוהו. אני נכשלת בו כל פעם מחדש. לומדת גם להכשל בחוסר אלגנטיות משווע. אלגנטיות זה לחלשים. הילדים גדלים עכשיו, שדה הראיה שלי מתפנה ואני מתחילה לדבר את השפה הזו גם עם אנשים אחרים שאני פוגשת על הדרך, אוספת את עצמי לעצמי, מנקה את החלל המשותף, מבקשת 'סליחה' על כובד הדברים שאני מביאה איתי בבלתי נמנע ובבלתי מודע ו'תודה' על הסבלנות, כי אני לא מאומנת בזה ממש ומשתדלת לאפשר מפגש למרות ולמרות. אז אחרי שהתנגשנו לא מעט הילדים ואני, למדתי גם על ההקשבה (המשכנו כמובן להתנגש אבל זה יותר מלא בנצנצים עכשיו) וההקשבה גילתה לי התרגשויות בכל פעם שנתקלתי במסגרת או שיטת חינוך שדיברה אל עמקי נשמתי ושברה את השקפות עולמי הקודמות. מסע חדש החל, מסע מוּטֵה חינוך. חינוך מילה גדולה ושאלה גדולה, עד עכשיו הרגשתי שאני שואלת איך אני עושה את זה (את החינוך) לילדיי הפרטיים, ועכשיו אני שואלת איך הכי כדאי לעשות את זה לכל הילדים בעולם? טוב, בארץ. ושובנצאה החלטתי לצאת לטיול בעקבות השאלה הזו וזה הטיול של המסע הנוכחי. יש לו כיוונים, גבולות גיזרה ונון צדיקים ברורים ורשימה, רשימה זה הכי חשוב בטיולים. בטיול אני מחפשת את בית הספר המתאים (כן, בית ספר, על למה לא בבית - פוסט אחר), מקום שידבר את השפה של האני מאמין החינוכי שלי (בבניה). ובמסע שמסביב לטיול אני מחפשת את עצמי ואת מקומי בעולם, במארג. מי אני, מאיפה באתי ולאן אני הולכת איזה בנאדם אני ואיזו מורה אני יכולה להיות (גם בבניה).

כשהתחלתי לרקום סביבי את האני מאמין החינוכי שלי, או תקראו לזה רציונל הטיול, ראיתי חוטי דמיון צבעוניים מושכים ועוברים לאורך הזמן בתוכו ומחוצה לו והם כולם מתפלנטרים זה עם זה בפרטי ובחינוכי שלי בציבורי ובאישי. הם רוקמים את החלומות שלי שמחכים להתגשם עם האמונות שלי שמאריקות אותי לאדמה, הם משתרכים מאיפה שבאתי ועד הלאן אני הולכת. ואני בתוך המארג. עכשיו. פורמת קשרים מהעבר ומפרקת אריגים ישנים, השקפות עולם שהיו נטועות חזק באדמה, אני מושכת מהעומק, מרטיבה את הבוץ שמקשה אותן, בוץ של שנים, של דורות. אני ממיסה, מתירה בתהליך איטי ובלתי מתחשב הפועם בקצבו של הלב. המארג החדש ממנו אני נבנית מתגלה גם הוא בזמנו לאיטו. ולעיתים ניצוצות של הבנה בהפתעה, שכל מה שהיה הוא שיהיה, שכל מה שעוצמתי לי בעצם בונה אותי של היום וגם את חלומותיי לעתיד. הטיול, האמהות, הללמוד לגעת בטבע וללמוד לגעת בלבבות של אנשים ולהביא אותם לעולמם שלהם בעזרת טיול, מגע, מתודות אימהיות (מהפכני), שירים, סרטים, ספרים הוא משהו שתמיד עסקתי בו ומשם יש לי המון רעיונות להמשך. ואם יש משהו שאני מעולה בו - זה רעיונות.

לאן התגלגל המסע? או תראו מה מצאתי ולא ידעתי הלימודים הגבוהים של היום, וגם של לפני עשור, נתפסים בעיני כהמשך דרכה של חברה מתנוונת, לא מותאמת, לא רלוונטית לעתיד המשתנה. האלטרנטיבות, שמלמדות באמת את מה שצריך העולם (מאמצת את המושג שנתקלתי בו בפוסט של ארנון שומר היקר -> מוסדות לטכנולוגיות של איחוד מחדש [4] והנה מאמר בנושא והתרגום וקצת מעבר בבלוג של ארנון [5]) עדיין לא מספיק חזקות ומאוחדות בשביל להיות נגישות ומאפשרות. אבל זה בדרך, אני מרגישה את זה בא. בכל מקרה, עד שיקומו לימודים גבוהים נמוכים, אני מאמינה שבהרבה תחומי תעסוקה וחיים צריך לקפוץ למים ופשוט ללכת למקום שבו רוצים לעבוד ולהיות וללמוד תוך כדי תנועה ולא ללכת לקלקל את עצמך בתאוריות לפני כן. ובכל זאת, אני פתאום מוצאת את עצמי בלימודי תעודת הוראה בסמינר הקיבוצים, איך זה קרה? אני עובדת כבר שנים בהגשמת חלומות כשהסתכלתי קדימה אל החלום הבא הבנתי שתעודת הוראה יכולה לעזור, או לא להזיק. יכול להיות שכשאגיע לחלום הזה כבר לא יצטרכו תעודות הוראה (סיכוי אפסי אבל חייבת לתת קצת קרדיט לא.נשים שעושים שינוי). אז בחרתי בתוכנית שבה מלמדים הכי קרוב לאיך שהייתי רוצה ללמוד ואולי ללמד וגם קיבלו אותי שבועיים אחרי תחילת הלימודים עם גיליון ציוני תואר ראשון על קלף פפירוס, סליחה, זה בגיאולוגיה – חצוב בסלע דולומיט מטמורפי. וגם, מסתבר, שבדיוק עכשיו יש לי קצת זמן לתעודת הוראה (משתלב מצוין עם טיול) ואין לי ממש זמן לשחות באיזשהו בית ספר (שעוד לא מצאתי). ובכן, אם לא עליתם על זה עד עכשיו, זוהי עבודת סיכום סימסטר א'.

מה עוד קרה למסע? אני בהנהגת הורים של בית הספר של אורי ושחר. אין לי מה להגיד על זה :) כלומר יש לי יותר מידי מילים על זה. לדפוק את הראש בקיר זה הרבה יותר קל ולעיתים נעים אבל אממממ כמו שאני משתדלת להתייחס לכל הקשיים שנערמים ביני לבין אנשים אחרים כרגע- זו התנסות לימודית מדהימה (!). יש כמובן כמה הורים שהייתי מצמידה להם פסיכיאטר, בכלל הורים, רק שתדעו, שאתם הבעיה העיקרית של כל המערכת הזו (פוסט אחר. פוסט אחר).

אז מתי מגיעים?

זה עוד רחוק? (דרדסאבא)

עוד כמה זמן נשאר? - קח תסתכל ב-waze ותעזוב אותנו בשקט. עוד 38 דקות עוד 37 דקות עוד 36 דקות. -"שחר!!!!!!!!!!" בתהליכי למידה עצמית את מדמיינת לך נוף כלשהו שתראי מהחלון כשהיעד אליו את מכוונת יתקרב ורושמת לעצמך שכשתראי את ההר הזה או העץ הההוא אז את כנראה מתקרבת. אבל היום יש waze, אני אדע שאגיע כשיהיה כתוב לי שעוד 1 דקה. או כשאמצא בית ספר שיעשה לי חשק לקנות כרטיס טיסה אחורה בזמן לילדוּת שלי, ופתאום לקנות כרטיס טיסה להודו יראה לי לא הכרחי, אז אדע שזה זה. או כמו שאומרים לך מה תרגישי כשיתחילו צירים. את תדעי כבר.

(התמונה מחברת לשיר עצמו ולחיים עצמם)

נספחים:

מסעות - בית ספר לחלומות או, חלומות - בית ספר למסעות. שי לנוסעים המתמידים.

רשימת מקורות.

מסעות - בית ספר לחלומות פעם בעוד הרבה זמן אנהל מקום שהיום קוראים לו בית ספר אבל כבר לא יקראו לו ככה כשזה יקרה, יקראו לו מסעות. במסעות יתעסקו בכל הדברים שבעולם תוך מציאת הדרך בה כל אחד הולך והנוף שכל אחד רואה, והנוף שכל אחד הוא. בהתחלה למשל, יעסקו יותר במסעות פנימיים של מי אני ואיפה אני בעולם ויקדשו הליכה יחפה וטיפוס על עצים, חיבור לטבע כמו שמקדשים קריאה וכתיבה ומתמטיקה. עם ההבשלה, כל אחד בזמנו הוא ובזמנה היא, יעברו לעיסוק ב'מסעות מעַבר' מן הפנימי אל החיצוני אל הקבוצה. ולאחר מכן בשלב התיכוני (תיכון זה אמצע לא?) יאחדו את הכל עם הפנים לחברה ולעולם. במסעות יצאו לטיול ארוך באביב כשהכל מתחדש, לצורך כך לא ישהו הנוסעים והשבים במקום הכינוס הקבוע בערך מפסח ועד שבועות, אלא במקום אחר בארץ או בעולם. חופשה אמיתית, שתאפשר גם טיול משפחות הקהילה, תהיה מאוגוסט ועד סוף החגים של ראשית השנה. אנא עדכנו את משרד החינוך. במסעות יעסקו בקו הלינארי של הטיול: התכנון (על כל גווניו התקציביים, המידעיים והיישומיים), עצמו הגיאוגרפי של הטיול, עיבוד הטיול והטמעתו לאחר החזרה. המסע יהיה נוכח לאורך ציר הזמן ובמקביל גם יעסקו וילוו את המטיילים במסעם הפנימי עם עצמם, והחיצוני ביחס לאחרוּת. מסעות יהיה בית, בית שלומדים בו באמצעות הטיול והמסע והטבע ואנרגיות גבריות ונשיות, עשיה ואי-עשיה, אבהות ואמהות, השתוללות והכלה. ובבית שליד יוקם גסטהאוס לאירוח של מטיילים אחרים מהעולם, שיתן ללומדים בבית הראשון מימד נוסף של מסע להפגש בו. הילדים יתערבבו גם בזה כמובן, יחד עם שאר קהילת הבית. אולי אפילו ינהלו את המקום. מסעות ילמד אנשים לחיות חיים משמעותיים בכל הווה שבו הם נמצאים ובכל גיל ויכין אותם לקראת הרחבת גבולות החברה ושלל הדרכים המקובלות בה. אם היום רובנו ממשיכים במסלול המתווה על ידי החברה ומתאימים עצמנו לתיכנותים ולתכתיבים, ללימודים גבוהים, עבודה, התבססות, אז פעם, כשמסעות יקום, אנשים שיצאו ממנו יגרמו לחברה להשתנות כדי להתאים עצמה אליהם ולא להפך. ואז יבוא שלום. Mark my word

מתנה לנוסעים המתמידים: תמצית המקום שאני ושאליו ארצה להגיע בתור אמא ואשה שעוסקת בחינוך ב-3 דקות:

רשימת מקורות: [1] לסרי דן, התבוננות: טיפוס על עצים מתוך: חינוך בביצת הפתעה, הוצאת אנסופיה 1998 [2] לסרי דן, בעיה: נשים ואמהות מתוך: חינוך בביצת הפתעה, הוצאת אנסופיה 1998 [3] Kung Fu Panda 3 Dreamworks 2016 [4] Eisenstein, Charles - Institutes for Technologies of Reunion 2017 https://charleseisenstein.net/essays/institutes-for-technologies-of-reunion/

[5] אם נרצה - הבלוג של ארנון שומר - תרגום למאמר של צ'רלס איזנשטיין ועוד

כמו כן עוררו השראה:

אור שי, ללא גבולות הוצאת בדיוק 2017 , הורות כמעשה ניסים הוצאת בדיוק 2014 ויטלי ג'ו וד"ר איהליאקלה הו לן, אפס מוגבלות בהוצאת פראג 2012 לסרי דן, שטף הלא נודע מתוך טור באתר nrg שנת 2007

שירים: יוצא לאור - אהוד בנאי King Crimson - I talk to the wind כל הדברים היפים באמת - דניאלה ספקטור New - גל דה פז