למה אני נעה
הוא שאל למה אני נעה, למה מסע, למה שוב, למה בכלל ולא ידעתי לענות, להעביר את זה מהמקום הזה שבין הלב לבטן, מלמטה, לעבור את המהמורה הזו של עיקול הסרעפת הנתפסת בצלע. לקח לי זמן למצוא תשובות, הנחתי למולי את השאלה שוב ושוב, אני חושבת שאני עוד לא יודעת אבל שמילים מסביבי מצטברות, ככה בהבזקים של פעם ב, לערימה פואמית ולכדי הבנה, הבנה של למה אני נעה. התנועה הזו מחוץ לקו, למסלול הברור, האוטומטי שאין עליו שאלות של למה, מאפשרת לי לבחון כל פעם מחדש את הבחירות בחיי, לטלטל את הרפסודה, למשוך את השטיח תחת רגליי, לנער ממנו את הפירורים. לבחור בבחירות ישנות או חדשות כדי שירכיבו את החיים הכי נוגעים שאני יכולה לחיות. כי המציאות עוטפת אותי, ככה כמו שהיא, עם הבחירות שעשיתי ושלא עשיתי, הגיוניות יותר או פחות, עם הלב יותר או פחות, בחירות שלפעמים ישרתו אותי בהמשך ולפעמים סתם תלויות שם כי זה קל להמשיך באותו דבר שכבר אינו מתאים או כי זה משהו שאני לא מספיק אמיצה לשחרר, כי מפחיד להוריד מחסומים, או כי אני פשוט לא יודעת, לא מכירה, לא נתקלתי, לא חוויתי לא מספרים לי כלום בבית הזה. אז שוב יוצאת לנדוד. שוב "מוציאה מהחיים" שאנשים אחרים קוראים להם רגילים, שאנשים אחרים קוראים לנו משפחה מיוחדת ומגשימי חלומות, אמיצים ומוזרים והם, הם ממשיכים בחייהם הבלתי מובנים, אני אפילו לא יודעת איפה ועל מה למקם את אותה אי הבנה הנמשכת עמוק לתוך האינסוף של מנהלות ותיפקודי יומיום, מסיטי מבט ומרכיני ראש ומכפיפי גב ומאבנים ומאפירים ושמחים בחלקם ומסתפקים במועט ומעלימים עין וגם אנחנו גדלנו ככה ויצאנו בסדר נורמלים כאלה.
אני מודעת לעובדה שאני בורחת מהרגיל, וגם בוחרת בלא רגיל וזה שילוב כזה, תמהיל כזה של בחירה ובריחה של כאב ואהבה שמזיז אותי להרגיש יותר את החיים. אני יוצאת לשם בפחד שלא אמצא ובביטחון גמור שכן. אני יוצאת לשם עם הידיעה שאני לא הולכת לחופשה, שבעצם מעולם לא יצאתי לחופשה גם כשניסיתי, כי תמיד הייתי בחיפוש ותמיד כנראה אהיה שם. האם יש חופש בחיפוש, האם אמצא בי כוח למצוא מקום אחר גם כשאני יודעת שהחיים באים תמיד בעקבותיי על כל משאם ושאונם ובתנאי קיצון שאולי יאפשרו לי לנוח בהם, להתערסל ולהתעסק בלהרגיש, בלהיות, בלדבר אותם, בלחפור עד זוב. ואולי, מרוב מנהלות טכניות, יזנחו לטובת ספונטניות מולידת הרפתקאות, נטולת מחשבות עומק וזמן. זו לא חופשה, ובכוונה אינה כזו הפעם יותר מכל מסע שהיה קודם שלא היה חופשה, אבל אולי אמצא במסע הזה עוד מקום לחופש, חופש שכבר גדל בי ממזמן והיציאה הזו, כן כמו אלו שקדמו לה, תזין אותו בעוד מרחב מחייה, בעוד רעיונות מעניינים, לפעמים קשים ומעוררי חרדה אכן אבל גם בתוך הפחדים שאני לומדת לחבק אלי, אני מזהה אותי ולומדת .לצלול ולעלות במערבולות עד שאני שקטה שוב, רגועה כמו עשב בניסן (יצא דימוי יותר ירוק מרגוע אבל שיר מהמם). רוצה בעיקר שתתקרב אלי הסבלנות לדעת שלא הכל יקרה במסגרת הזמן שאני רואה ומצפה, שיש לדברים היפים באמת את הזמן שלהם, שזרעים ופקעות לאו דווקא יראו נבט בזמן שתכננתי, יבקעו בעונתם, יתפחו לי על הכתף בהכרת הערכה ותודה על שזרעתי אותם פעם בדיוק בזמן ועל שאני כזו, אפרתית. שיש דברים שצריך לחבק ולהגיד להם, למרות הכל אולי לא יקרה לעולם, אולי בגלגול הבא, מושכת לשם חוט ופותחת את הדלת כך שכשיתמצקו לכדי התחברות לחיי יוכלו להכנס.
המסע יוצא לדרכו. ניר מסתכל בחרדה שלובה ביאוש כשכל פעם נדלקת נורת אזהרה אחרת על לוח מכוונים כלשהו בצי הרכבים שלנו, עוד פעם מוסך עוד פעם בזבוז זמן ונסיעות וכבישים וריח גריז ומנטה. ואני מסתכלת בעניין ובסקרנות בנורות האזהרה על לוח המכוונים שלי, נדלקות ונכבות ירוקות ואדומות ומרגשות. ניר קונה מדחס אויר, ג'ק, מפתח מיוחד וגלגל רזרבי וכל מיני פתרונות למצבי קיצון כמו פנצ'ר במשאית (כשהגלגל שוקל כמוך), ואני אוספת את התמיכות והחיזוקים גוררי הנפש, ה"שגריר" של הלב, אנשים טובים לאמצע הדרך, מטרות נשגבות שיתגשמו בכל מקרה כנראה, גם אם יהיה פנצ'ר כזה או אחר, התנסויות שנעבור גם אם לא נעבור- כאלו מן. משחקת עם המרחב של הלא ידוע והלא ודאי, משחררת לו מקום ואז יוצרת בו תוכניות, נועצת נ"צ, מניחה שאלה.
לא יודעת אם יש לי תשובה ברורה למה אני נעה, אולי אמשיך בזה עד שתהיה, כי כשאני עומדת אני מרגישה שהתשובה מאוד ברורה. אני נעה כדי לשמור אותי שלמה.
תודה לנטע שהביאה את השיר