חיים את החלום (?!)
החלום מתגלגל לו כבר זמן מה בכל מיני צורות אבל מהותו, גרעינו, ליבת השרביט שלו נשארת כשהיתה רק מתעטפת בחומרים שונים, בגמישות כזו או אחרת, באורכים משתנים. הבפנוכו היה תמיד לטייל לתקופה ארוכה, תקופה שאת לא יודעת בדיוק מתי היא תגמר, שאת לא מתחייבת לנקודה זו או אחרת במקום או בזמן, כי היעד הוא הדרך, הנוף שלצידה והנוף המתחלף אצלנו בפנים. אני מתעצלת (אני חושבת שזה המונח המדוייק פה) לחיות את החיים מסופש לסופש, הטיולים המתנקזים לשבתות וחגים, לעונות יפות ונוחות, כשכולם-כולם יוצאים גם הם, עומסי בני אדם צובאים על חצבים, סתווניות, כרכומים, כלניות, אדומים, לבנים, סגולים, גבי מים, רודפים שטפונות, רודפים פסטיבלים כצאן למסלול זורמות המכוניות עם תיוגי התאגידים על דש ישבנן. לא אזרתי כוח לצאת מהבית, לארוז עצמי לדעת, לטובת שעתיים וחצי נסיעה הכיוון-פיקניק-מערה-מסלולון יפה, במקום שהוא רחוק ממני וקרוב ממני, ואז - חזרה "אל החיים". ובכן רציתי שאלו יהיו "החיים", שלטייל יהיה לצאת מהדלת עם תיק קטן על הגב, שיהיה לי קרוב, ממש פה ממול. שאשכח איזה יום אני, שארגיש את אורכן של עונות, את רוחב יריעת הפריחה המכסה כשמיכה ארץ שציירו לה גבולות משונים משוננים על מפה, שנחיה את החלום, שלא נתעורר, שפשוט נשאר ערים בתוך החיים.
ואז מתישהו כשחזרנו מהמסע הקודם, שגם בו חיפשנו מקום להשתרש ולקרוא לו בית, בדיעבד הבנו, לצערי, שהמקום הוא בארץ ישראל, כי ככה, זו לא תשובה החלטנו לחיות את הגם וגם ולהמשיך בחיפוש אקטיבי יותר וצחקנו שכל פעם כשיהיה לנו ילד בכיתה ב' נצא למסע ארוך. ובכן, למרות שזה היה בצחוקים, התחיל לגרד לנו בזמן ששחר ריווח לעצמו את כיתה א'. ואז חלום נכנס בחלום ומסע חיפוש תאורתי קבל מימד פיזי יותר ואז שלושה ואז שבעים מימדים. כי אם אני מחפשת את מקומי בארץ אז המסע יהיה בארץ, כי אם אני מחפשת לראות ולחוות ולהפגש בעברית ולטייל את המסלולים מחוץ לזמנים (בניגוד לבין הזמנים) אז המסע יהיה בארץ, אם אני רוצה בכל זאת לזקק כאן משהו שניתן להשתייך אליו, אז אני צריכה למצוא את זה בארץ, אם אני רוצה שהילדים שלי יבואו איתי אני צריכה לדאוג להם לבית קבוע... שזז... בארץ. ואז התחלנו לחקור את נושא הקראוון הנגרר למול המשאית כי בית קבע וזה. ולא הגענו למסקנה חותכת למרות שמשאית, על פניו, נראתה לנו יותר מרווחת לצרכינו מחומשי המשפחה. קצת היה קשה להסביר שצרכינו הם טיול שאינו סופש או חפשש ולא משהו שהוא מגורים אלטרנטיביים חצי קבועים, אלא מסע שדורש את הבית שלו בכל שבועיים במיקום אחר, על פסגה אחרת של הר ונפש. על צלעותיהם המיוערות יותר או פחות של מפגשים אנושיים וגיאוגרפים. המסעית עומס עבודה, לימודים, מחנות ופסטיבלים הציף אותנו במאי האחרון לשמו והחלטנו שכשהוא יעבור נלך לבחון אוטואים מסוג בית כדי להחליט מה ומי. ב-1.6 פורסמה המסעית בפייסבוק ב-5.6 כבר נסענו לראות אותה והיה לא נעים להתאהב כל כך מהר ובהיסחפות, אבל היה נראה שהיא נבנתה במיוחד בשבילנו. חוסר המהוקצעות שלה מפנים ומחוץ רק העלה והוסיף על מה שכבר הרגשנו. זו היא. לא עצרנו לחשוב יותר מידי על עיניינים טכניים כמו כמה היא ישנה ולאיזו מהירות היא מגיעה אם בכלל (כן כן יצאנו לסיבוב קטן ומדיף אגזוז), לא עצרנו לקחת בחשבון בלאי כזה ו/או אחר, התאפקנו לא להגיד מייד " רוצים" וסגרנו רק למחרת. היא הגיעה אלינו הביתה באמצע יוני, התייצבה במגרש עפר בנקודת ההתחלה, מהוהה עם קילופים עם אופי קשוח וקצת מרוטש, כמו שאנחנו אוהבים. ניר המשיך לעבוד על רשיון הנהיגה המשאיתי שלו ואנחנו הגענו לבקר בה. הילדים הביאו חברים ושכנים והורים ודודים לתהות על קנקנה של זאתי, כתומה ממתחת ולבנה מעל. תכננו מדפים נוספים, וילונות, קשירת ציודים מפני טלטלות הדרך, בעודנו די בטוחים שאלו אתגרים רציניים לפיצוח ונצחונות קטנים הופיעו. שמחנו עם כל פתרון יצירתי ואסתטי שהמסעית ספגה לתוכה באצילות נפש, בשתיקה סטואית.
דברנו על הפחדים... לנתק את הילדים מחברה קבועה ומהתפתחות חברתית, להפרד מהחתולים, מהחיתולים... להשתעמם ימים שלמים, להיות מוגבלים במים, חשמל, wifi דברים שאנחנו חיים בהם בשפע בלתי נתפס במציאות. ואז גילינו שלמסעית היו פחדים אחרים משלה והיא מתחילה לסדוק אותם מולנו. תוך כדי שניר בונה לנו כסאות מטבח שהם גם איחסון, עוד ועוד מדפים, מעמד לשירותים היבשים בתוך האמבטיה, מחבר בולטים לקיר טיפוס, מדפן ארגזים חיצוניים, מתקין מעקה למאותגרי סולמות, תולה וילונות שאשתו שתחיה התאימה וחמותו שתחיה תפרה להם שלופלופץ, מחזק, מיישר משפץ ובעצם גר במשאית בשעות הפנאי שלו הוא גם עבר טסט ראשון, הוציא רשיון מיוחל ויצא לנסיעות אמיצות ראשונות מהבית למחלף הקרוב.
כבר בנסיעות הראשונות הוא גילה שהיא מגבירה ל-70 בהכי חזק שלה. OK אמרנו שמאטים את קצב החיים אז הנה כך יהיה, נסיעות תהיינה נ סי עו ת. אבל אנחנו לא ממהרים לשומקום. ואז היא רעדה ואז נפח לה אויר ואז היה פנצ'ר (!) ואז גילה שבעצם רק נדפק הונטיל, ואז היא לא הניעה וחבר ממשאית ליד כל הזמן עזר עם הכבלים ומזל שהזהיר אותנו לא להניע עם רכב רגיל כי היה הולך המחשב של האוטו. ואז מד הדלק הפסיק לעבוד ואז המנורה של עומס החשמל נדלקה בכל פעם כשהדליק את מנורות הכביש. במקביל שטפנו את מיכלי המים וגילינו נזילה מתחת לכיור ועובשים שחשבנו שהם ישנים מתחת ללינולאום-דמוי-פרקט העוטף את רצפת המשאית, ואז היתה לנו תאונה עם האוטו האפור והוא היה צריך מוסך ואז הגיע המקרר והוא נכנס כל כך בדיוק שאי אפשר היה לפתוח את הדלת. אבל תוך דקות ספורות ניר כבר הוריד את ה"עודף" מדף שהגביל, קצץ מעט את הארון הסמוך, סילק בסיליקון את המערך החדש והופס, המקרר מתאים, הדלת נפתחת. שבוע אחר כך בעודנו שוטפים את מיכלי המים שעמדו והזילו בוץ ואבן אל תוך עצמם כמה חודשים, בחומרים מיוחדים, מחפשים מקום להוריק את הסבון כלים הזה ביציאה מהחניה דפקנו איזה אוטו ואז איבדנו את הביטחון קצת הרבה ואז לקחנו אותה למוסך והבנו שפשוט זה לא הרגשנו שאולי זה גדול עלינו, שאולי מישהו רומז לנו שפנטזיות זה יפה אבל אבל בחיים אין שחור ולבן יש גם וגם. אז גם יוצאים להגשים חלומות וגם עושים את זה לאט בלהתחשב בכל מיני פחדים ומתחים ובאיך מפרקים אותם, עוקפים אותם, מתמירים אותם בדרך. ההנעה שבאיטיות הבנו שצריך לעשות דברים לאט ובלי יומרה גדולה מידי כמו לא לנסוע דרך כפרים צפופים, ישובים קהילתיים שבהן כל המכוניות חונות ברחוב בשבתות, או כבישים סואנים שהנהגים בהם נוסעים מהר מידי ולכל הכיוונים בלי להבין שומדבר במשאיות. שצריך לתכנן נסיעות ורברסים בהקפדה, שנסיעה שהוויז אומרת שתיקח שעתיים וחצי לאוטו רגיל כדאי לחלק לשני ימי נסיעה :) ובמוסך תקנו את זליגת החשמל המסעית התניעה כמו נמרה ולא נגמרה ואז הגיע הזמן שלנו לזוז
