עפיפונים במונפורט
כמה מתח הצטבר בי לקראת הנסיעה הזו, שהיתה בעצם ההזזה הראשונה של המסעית אחרי שלושה שבועות. כל פעם כשניר התניע אותה סתם בשביל לדרוש בשלומה החזקתי אצבעות, למרות שכנראה, לא באמת היה צריך. בקיצור החיים עברו איזה בליפ, השערות התנשרו להן, שלפוחית השתן הגיבה כמו איזו מדאם שלא באמת אכפת לה מה קורה אבל בעצם כן מאוד, מדחיפה לי את הפיפי. זו היתה לגמרי יציאה אל עבר הלא ידוע: איפה נחנה, מה יהיה, איך תטפס המסעית את כביש הצפון, האם הכל יעבוד אחרי התזוזה, מה ינזל ומה יחזיק. את מי נפגוש והאם יהיה ידידותי. כשהגענו לשביל נוף מנות-הילה כבר ממש השתבר לו כאב בטן כזה של מתח מצטבר. ואז. עצרנו במשטח הענק מעל הירידה בשביל האדום למונפורט, האוויר היה אפור גשום באמצע סוף אוגוסט. כשפתחנו את המסעית, עוד לפני התמקמות סופית גילינו שאחד הארונות לא היה סגור כהלכה ויש לילדים מה לספר לנכדים, כמו שאומרים בפולניה ולנו עוד שיעור חשוב ללמוד - כל מסעית צריכה מגב. ולבדוק שמונה פעמים שסגרת את הארונות לפני הפלגה. מהארון העליון נפלה והתנפצה צנצנת סילאן ובקבוק רוטב דגים למוקפץ, אללא איסטור ומסעדתו שילוב מנצח של דביקות וריח קידם את פנינו ואת נחיתתנו הראשונה לעצמאות מסעיתית. מזל שהיה עץ אלון תולע שאפשר לשבת ולחנות בצילו להתנחם בקיומו האלי לשאוב מהחוזק שלו מיחידותו במרחב
כבר לא זכור לי מה היה בדיוק סדר הדברים אבל, נמצאה עוד נזילה תחת כיור המטבח (בעצם יש רק כיור אחד אז אין טעם לקרוא לו כיור המטבח) וניר לבש את כפפות הגומי שלו וענד את אקדחי הסיליקון שלו בגבורה. שוב. כשסובבנו את המסעית כדי לשפר שיפועים שכחנו את ברז כניסת האוויר של מיכל המים פתוח ושוב נזלה הרצפה ומצאנו שהמים יכולים לצאת ממקומות חדשים שכנראה לא מכירים בחוזקותיו של פוליאוריתן. עדיין. אבל זה עזר עם הריח של הסילאן-דגים. :) גילינו גם שהילדים לא רגישים לעקיצות דבורים או צרעות, לא ברור מי, אבל ברור שהן אוהבות בולונז ושהן מקיפות אותנו בעננה מזריחת ארוחת הבוקר ועד שקיעת ארוחת הערב. בעיקר אם יש נקניק או בולונז כבר אמרתי. לפעמים נראה לי שהעיסוק בלפתור עינייני מסעית מגביר את עצמו ואנחנו דווקא מחפשים את זה. דווקא מחפשים את הנוזל, התקוע, הלא-עובד-טוב, הבעיה. קמים בבוקר בודקים את הרצפה, מתקלחים בודקים את הניקוז, ערים באופן מוגבר לצלילים של מקררים, משאבות מים, התמתחויות של פלטות עץ. גם בשביל להקדים יעני תרופה למכה. גם כי לנוח ולהיות בלהיות זה קשה, תמיד יש מה לעשות, תמיד צריך לעשות את זה, תמיד הילדים לא עושים את זה ואת מה שאומרים להם. אבל אולי אפשר לתת מקום לשקט ולכלום ולהעלות אותו ברמת החשיבות. למשל - הכי לא בחשיבות לראות כל יום שקיעה, אז מה, עכשיו זו נקודה בזמן שמציינת שעכשיו זה הכי חשוב עוזבים הכל, השמש שוקעת, אם הזמן לא מפספס את זה אז גם אנחנו לא. וככה כמו להפוך גרב, כדרורי הבד ושאריות חול עפים על הרצפה בהפתעה (מי מופתע יותר הם או אני?), הדברים היפים באמת לא יצטרכו לפלס לעצמם זמן בלתי מתחשב בין הררי משימות ודברים שצריך. כי לא יהיה זמן.
קראנו-כתבנו-טיילנו בסביבה-חקרנו מעיין קטן בצד השני של ההר, ניר אימן את הילדים בחץ וקשת ובגילופי כפיות, אני חקרתי את נושא שלפוחית השתן שלי עד שהסכמתי גם ללכת לבדוק מה קורה שם - כמובן שאין כלום ולא היה כלום.
גם הרופאים אומרים שזה הכל בראש שלי וניר אומר שרק בגלל שאני מרגישה את זה, זה לא אומר שזה קיים. בעצם טום יורק אומר את זה.
בלילה
הכל שקט מסביב
רק ירח מלא עוצר בשמיים מסתכל על המסעית המוזרה ששינתה לו את הנוף של אתמול
חבורה של חבר'ה ממעיליא יושבת בעץ הבודד היותר רחוק, זה שהרועה שאינו רואה מוביל אליו את העיזים בערב, והטרקטור פורק להם קצת חציר באחר הצהרים.
מישהו בא לבקש מאיתנו גפרורים ומציץ בנחמדות סקרנית לראות מה זה הדבר הזה
אני עדיין חשדנית כלפי הטבע הפראי והאנושי והלא מגודר והלהיות בחוץ הזה בלי ישוב מסביבי כל מיני דברים יכולים לקרות
אני מחליטה ללכת לישון ולסמוך על העולם.
אורחים פורחים כמו עפיפונים בלילה השני עצר לידינו סובארו פורסטר ומתוכו הציץ בותרוס, הוא ממעיליא והשטח שלו. נדרכתי. אבל הוא רק בודק שאנחנו בסדר, שאנחנו שומרים על העץ (אלון תולע) שמשאירים נקי. עברנו את מבחן קבלת הרישוי לחנות בשטח הפתוח, לפחות עד האיש הבא שיגיד שהשטח הוא שלו..
ביום הרביעי הגיעה אלינו שוב מכונית, לבנה, דילגה על הרמפות הקטנות וחנתה בחריקונת ליד המסעית, מתוכה יצא סבא אלי, זה השטח שלו, לא זה שאנחנו עליו ממש, זה שאנחנו רואים שם ממול. הרגע חגג 80 הלך לאט לאט בניגוד גמור לאיך שהאוטו שהרגע חנה נסע. הבאנו לו את הכיסאכתר שהצדיק לראשונה את הגעתו למסע. הוא ישב לידינו, זנח שוב את הישיבה כדי להביא לילדים טופי מהאוטו שהוא שומר לנינים. אנחנו התיישבנו על המחצלת לרגליו לשמוע מור"קים של הקמת ישובים ואיך אמרתי לראש העיר ככה ואיך בניתי כאן ועזרתי שם ומכרתי לאלו. מרוב ריתוק או סתם בגלל שכאלה אנחנו, שכחנו להציע לו קפה או מים או כל מיני דברים שמארחים נורמלים אמורים לעשות. אנחנו לא מבינים אם אנחנו אורחים או מארחים עם המסעית הזו ומי אורח של מי. ביום האחרון הגיע אליה שיש לו בית במעיליא אבל זה השטח שלו, לא זה שהמסעית עומדת עליו, זה שמאחורה, השטח המגודר שעומד עליו אוטובוס. הוא גר שם לפעמים .. בשטח שנושק לשטח שלנו, כלומר של בותרוס, כלומר של שמורת נחל כזיב, כלומר של האדמה הגדולה. מגדל תרנגולות וכרם זיתים ושקט. והוא לחץ את ידינו בהנאה של איזה יופי אתם שמח להכיר. גם אנחנו שמחנו לבכיר עוד שכן. ועוד שכנים ממצפה הילה שעשו לידינו הליכות עם או בלי הכלב, חלפו בחיוכים ומבטים, חלקם כמי שמגשימים את חלומם, חלקם כסקרנים מרוחקים, חלקם הציעו כל דבר שנצטרך (מה אנחנו כבר צריכים?). אחד עבר על ידינו בהליכה מהירה וזרק עם הרוח בשערו "הנה אנשים שיצאו מהמירוץ של החיים" ואני הסתכלתי ונשמתי ותהיתי לאן כולם רצים.
ולמה לפעמים אני מצטרפת מרצון או בלי רצון לריצת הרצון. ולמה גם אם אתה לא במירוץ זה לא הסוף. אנחנו אורחים בכל מקום, אורחים של הטבע מצד אחד ושל אנשים שנותנים מטובם מצד שני ושל אנשים שהשטח שלהם ושל אנשים שעוברים ומברכים ושואלים אם אנחנו צריכים משהו, אם בא לנו לקפוץ אליהם להתקלח או לחרבן (אשכרה), פוסט על איך אנחנו עושים פיפי וקקי גם הוא יגיע). מציעים כביסה, מציעים מילוי מים, רוצים לעזור, אולי רוצים להיות חלק מהדבר, אולי רוצים שנענן מסביבם השראה. זה מאוד מגניב. רק שאנחנו חיים לנו במסעית עם כל השטויות שיש לנו ממילא בראש.. ובגוף... ובקשרים.. תוהים למה לא כל אחד יכול לקחת את ההשראה של עצמו ולהגשים חלומות ולחיות עם השטויות שלו בכל מיני צורות מעניינות.
עפיפונים את איריס ועופר אבל הכרנו יותר לעומק במחנה אבני דרך בשנה שעברה, עם איריס התעגלתי במעגל נשי תומך והבנים בנו עם עופר קשתות במבוק ושיבררו איתו ראשי חץ מצור ועוד דברים שעושים מצור. קשרינו הולכים הרבה לאחור 20 שנה לתוך חוגי סיור ובכל זאת השידוך הנוכחי המשפחתי יותר טמע בנו וחיכינו להזדמנות לבוא ולהיות לידם שוב. שמרנו בראש מצפה הילה ועלינו אליהם ללמוד להכין עפיפונים בשבת של סוף אוגוסט. אז עפיפונים זה נשמע מגניב כזה לילדים וזה אכן כך אבל בכלל לא רק.
אחרי שבנינו את העפיפונים וכולולם באו להעיף אותם בשטח הפתוח שליד המסעית התמכרנו הגדולים והקטנים ולא יכולנו להפסיק לההחזיק את הרוח.
להעיף עפיפון זה כמו לאהוב.
אתה הולך עם משהו שמרומם אותך פיזית ונפשית, כמו ליבך קשור לענן מחמד המטייל איתך לאן שתלכי
וכל זה עטוף במסתורי המה מחזיק אותי ואותו באוויר בכלל מלבד הרוח הטובה?
