דרכה של גששית
- laorefrat
- Oct 6, 2018
- 4 min read
הכאבים לאט נספגו או הודחקו, חזרו לפרופורציות שלהם ונראו יותר כמו תנודות גוף של מתח, השתעלות השינויים, רטטים של כיוונון מחדש. בקיצור, אמרתי שאם אני מצליחה להתעלם מהם הם כנראה לא חשובים והתעלמתי. נחתנו בחניה המרכזית של ההיאחזות בצבעון, מקום בו כל הקיבוץ עובר פעם-ב ומפגשים החלו להיערם זה על זה. הלב עשה התמתחויות ונפתח בו מקום מפגש.
במסע הקודם אורי היה "עושה החברים" שלנו ועזר לנו לשבור את הקרח, במסע הזה המסעית היא שוברת הקרח העיקרית שלא לומר מפלסת השלג. אנשים מגיעים לשאול שאלות, לראות מבפנים, להגיד 'אתם חיים נכון'. חיים נכון כמו מה? חיים נכון למרות ולמרות. למרות שהיא מתנדנדת נורא שלפעמים זה פשוט עושה סחרחורות. אני מסתובבת ימים שלמים, גם מחוץ למסעית, עם הרגשה של שיכורה ולא יודעת אם זה מהמסעית, מזה שישנו עם הטיה מסויימת אקראית, צידית, ראש קצת למטה מידי, או כי המתח מתפוגג בדרכים נסתרות במערכת העצבים המרוגשת שלי, או בגלל החיים עצמם שככה סוחבים אותי במגניבות מחייבת שכזו.
די למגניבות עבדתי בלהיות מגניבה עוד לפני שהגעתי לגיל שחוקי לעבוד. המיוחדות שלי היתה מקור כוחי, מקור הכוח אותו שאבתי אלי כשהיה חסר לי משלי. המקום שבו ברגעי משבר אני מרגישה ראויה לאהבה. תמיד היה לי נעים להיות ביוצאוּת דופן במחוץ לכלל
ב- boldly go where no one has gone before עד שזה כל כך נטמע בי שכבר היה בלתי ניתן להפרדה, זו הייתי אני ואני הייתי הזה.
התבגרתי מזה קצת השנה, ראיתי שהמגניבות מוצתה בצורה מסויימת, שאני כבר לא מאוד זקוקה לה, שכמה שאני אקח את הקורס הזה ואעביר אותו ואוציא בו אינספור תעודות פוסט דוקטורט ופרופסורה זה לא מוסיף לי כבר עוד נקודות. מה שנקרא: הבנתי.
בסך הכל זה מגניב להיות בקצה הסקאלה, בלחשוב כמו שאיש לא, אבל הכוונה מעכשיו היא להרגיש את האהבה וכל התבלינים הנוספים בלי הלהיות מגניבה. מצד שני זה כל כך טמוע שכבר אי אפשר לשחרר את המגניבות מהבתאדם. נדבק, לא יוצא. אולי לנשום ולרווח את הדחיסות של זה עד שבעצמה תחליט המגניבות שאין לה עניין, שאין לה מקום לתפוס, שאין לה שליטה על ההגה.
אולי צריך להשלים איתה שהיא כבר בת בית.
אולי אפשר להפסיק לחפש מקום-חברה-קהילה שם אני מיוחדת, ואפשר גם לשחרר את הילדים שלי מהמשימה המוזרה הזו שהולכת ונדבקת בהם גם מכורח היותם ילדים מוזרים מיוחדים ונפלאים שמרפדים לעצמם מקום מחוץ לסקאלת הילדים הסובבת אותם. השיעור הבא שאני מבקשת לנכוח בו יהיה לצמוח במקום שלא ארגיש בו מוזרה (בקטע טוב) או מיוחדת מעל ומעבר, אלא אהיה בקרב אנשים שמקיפים אותי כענן של השראה וחיפוש ושאילת שאלות ורגיעה בתוך העצמי. סוג אחר של כוח שאני מרגישה שאני מוכנה לו (כמעט) כוח הדוֹמים. כוח שיציף אותי מאלו שמושכים אותי ללכת איתם, לידם ולא מאלו ששונים ממני, שרגילים ממני, שאני בולטת לידם כמו נגטיב. או כמו שתמר אומרת מִקְדָמָיי ולא מאחורָיי.
ובכן,
לאט לאט זה מתגלה ונהיה לי פחות שקוף, אבל זה עדיין שם בטבעיות הנוחה הזו של טריק שתמיד עובד. ואז יצאנו למסע במסעית וזה כל כך מגניב שיואו קשה להשתחרר מהרגלים ישנים :)
בצבעון היינו מגניבים כי עברנו לגור במסעית, לפעמים זה עושה לי הרגשה שזה כרטיס כניסה לעולם אחר. בדיעבד, גרנו במסעית בערך שבוע ועוד היינו רחוקים מלהרגיש שעברנו לגור כך. אבל מזל שהיינו, מגניבים, כי התאפפנו בעננת אנשים שואלי שאלות ומחפשי חיבור ונוגעים בטבע וכאלה שבא לך לשבת בצל צילם להנות מהאוויר. המסעית, שעמדה שם במרכז העיניינים, חיברה אותנו בלי הרבה מאמץ לשכן שבונה את ביתו בכוך האלונים ממש ליד. הבאנו קפה ועוגת בננה (שנאפתה במסעית) לזולה שלו והרגשנו שוב את האורחים-מארחים שאנחנו (קצר קל במוח), על קפה ומאפה התחלנו שיחה בלתי נגמרת על הקצרים במוח שנהיים לך מכל המחשבות האלו על להיות חופשי בעולם תוך כדי זה שאתה בונה בית-מגדל ילדים-חי שגרה קיבוצית שלא לומר ישראלית ותוך כדי העולם צועק לך There's more to life than this.. גם בלי מסעית התחברנו והתארחנו ונכנסנו, כמעט בלי לשאול, אל השכנים לידם חנינו, שביתם בית חלומות של נדנדות וטיח בוץ וכמובן ספריה מעוררת השראה ואפילו נוצרו חברויות ילדים אמיצות. המסעית גם חיברה אותנו לאיש הבוסתן ואשת גן הירק, לילדים שהולכים לחוג היער וגם לאלו שלא. למתקשרת, לפיזותרפיסט, להומיאופתית, למגלף, לבנאי היורטים, ליולדות הטריות והעוד מעטיות. עבדנו בגן הירק שכל מי שרוצה עובד בו בימי שלישי אחהצ, ועל רקע עישוב סכינאי של אספסת וירוקת החמור דברנו על חינוך בכלל ובפרט ואתגרי הקיבוץ וההרחבה ויצאנו משם כל פעם עם הרבה עגבניות שרי ובזיליקום שטעמם חזק כמו שלהי הקיץ.
אני כותבת חודש אחרי, גם כי עד שהתחלתי לסכם לי כבר עבר זמן. גם כי בזמנו, בזמני, הייתי עלוטת דוק שקוף כזה של העכשיו שלא מאפשר לענות באמת על השאלה איך אני מרגישה כאן. אלא פשוט להיות שם, במדורה, הפיזית והזאתי שלא, עם אנשים שלא אכפת להם שהבאנו נקניקיות ליד הפיצות קמח מלא. עכשיו כשאני בנקודת השקפה אני נהנת לחזור ולחוש את המקום בזכרונות. ועדיין אין לי תשובה על האם זה המקום שלי-שלנו. שאלה שאני מרשה לה להשאר פתוחה. כי מותר.
אני ממשיכה ללכת בעקבות עקבות שנשארו בי, אני ממשיכה לחפש אותות שיראו לי את הדרך ואולי ישמשו כתשובות, אבל לא בטוחה שאני באמת מזהה כראוי עקבות ואותות וניסים וגם כשאני מזהה אולי הם מתאימים לסיפור שלי ולא לסיפור של מי שלצידי, אולי הסיפור שלי מנחה אותי לדרך מסויימת אולי גם מידי פעם לאובדן של הדרך. אני לומדת להכין ואז ללכת בנעליים מרגישות ומגששות ועדינות שיחדדו אותי אל המה שיש כמו שטל לימדה אותי בנדיבות ליבה. אני שואלת את הדרך, את היער, את הצמחים לרשותם, כמו שטל הזכירה לי בזמן שליקטנו פרחים לטקס מקודש מיוחד.
ונזכרת איך להקשיב לתשובות... כמו שטל :)
אל צבעון הגענו בעקבות שומרי הגן, נראה שהרבה אותות הראו לנו את הדרך לשם, חלקם דרכי וחלקם דרך ניר, והיה גם קשה להרים עוגן ולהמשיך משם, ננטענו קצת. בספריה של טל מצאנו את 'דרכו של גשש' שחיפשנו כבר זמן מה. בשבועיים ששהינו שם קראנו את הספר הנפלא הזה המספר על טום בראון מתלמד של 'המתגנב לזאב' שמספר על דרכו בדרך היער. בהתחלה חשבתי 'יואו... בא לי גם להיות טום בראון, להתגשש ולהתחבר לטבע לאורו של מורה אינדיאני זקן שילמד אותי מגיל 8 לחיות שם ככה". אבל אני לא הולכת לחזור להיות בת 8, למרות שאם אני נזכרת בגיל 8, עשיתי שם כמה החלטות הרות גורל ודרך. לי יש דרך אחרת, היא רק הדרך שלי, אין כמותה ואין אפשרות העתקה. בחרתי כבר דרך אילו שערים יופיעו המדרגות, שלבי המשחק הבאים, אני רק לא תמיד זוכרת את זה. חלק מהדרך ידוע לי כי אני יכולה להסתכל אחורה ולראות איך הדרכים שלי נראות ולעשות באינדוקציה, חלקה לא ידוע לי כי אני מעזה לצאת מהשביל המסומן גם אם אני בעצמי סימנתי אותו. חלקה ביער, חלקה במדבר, חלקה בשדות אחרים, אבל דרך היא דרך גם כשהיא אובדת, גם כשכל מה שנשאר לי זו שאלה וגעגוע. התשובות שלי נמצאות בהתרגשות שמפעמת בין הנשימות, בפרפור העדין של הלב באגלי הטל שנשתים עם שחר.
