בקצה ההר(חבה)

כבר שלושה חודשים מתנהלים עם המסעית בדרכים, גם כשאנחנו בטבע זה בדרך כלל לא רחוק ממישהו שהיינו רוצים לפגוש. גם כדי לחלוק מפגש לשמו..לשמה, וגם שיהיה בנחמדות של למלא מים, אולי גם כביסה אחת שתיים שלוש מכונות קטנות.. ומפגשים מובילים למפגשים וכשאנחנו מגיעים הקהילה מקבלת הודעה ואנחנו "אלו מהמשאית" (הם בדרך כלל לא יודעים שמשאית זה מסעית אבל אז הם מגיעים לבקר, לראות את הפלא העולמי הזה שאנו חיים בו, ואולי הם מנחשים את ה-ס' וה-ע' ואולי לא כי זה לא תמיד נראה ל-ע'). לפעמים זה החלום שלהם, לפעמים סתם סקרנות 'איך זה עובד', לפעמים זה פשוט נחמד לארח ולפעמים נכנס מישהו שעושה לך הרגשה שבשביל זה בדיוק יצאת למסע כי הצלחת להפגש, כי הלב נח בניחותא בלי מאמץ מיותר, כי בא לך להפגש שוב, כי לא דיברת רק על עצמך אלא ניתנה לך האפשרות להקשיב גם לסיפור אחר, כי החיבוק בא בטבעיות לאחר מכן ובכל פעם כשנפגשים שוב במימד הפיזי שבין שם לכאן.

בקצה ההרחבה על הגבול המשולש שבין הבתים הישנים המותאמים לחיים אחרים ופשוטים, בתים שסוחבים עליהם את אופי אלו שגרו בהם ובגלל שהיו זמניים, ואולי נשארו כאלו, הם תמיד קטנים ופשוטים וקסומים במידה זו או אחרת. לבין החדש הנראה קצת כמו כל ההרחבות בכל מקום, צבעי אדמה, גגות שטוחים, חזות של בניה בבוץ, פינות מעוגלות, קצת משרביות, פרופילים בלגים, בתכלת וכל החבילה. לבין החורש- שאריות אורן, אלונים, אלות מסטיק וחרוב, ירגזים וסבכים מצייצים לך על החלון הושט היד וגע בם, בלוטים סטייל. שם, בדיוק באותו משולש גבולות, אנחנו מתייצבים עם הבית שלנו שהופך למרכז מבקרים, משהו שהוא בין אוהל בדואי לצ'אי שופ.

תשתו צ'אי? בלי סוכר? בלי חלב? קפה שחור? נס? בלי חלב? בלי סוכר גם?? אולי קפה קר בכל זאת? כן יש לנו קרח במקרר. אז איך התגלגלתם לגור בכזה דבר? כאילו מאיפה בא לכם הרעיון? הרעיון רץ לי כבר שנים בראש.. לטייל בארץ תקופה ארוכה לא מקוטעת. בעצם רצינו לטייל לא רק בסופי שבוע וחגים אלא בכל העונות, בכל מזגי האויר הנעימים, בכל הנופים האפשריים. בלי הלארוז את עצמננו חצי יום ואז לנסוע שעתיים ואז לבקר איפשהו ולראות פרח ולחזור שעתיים ולפרוק את עצמך שלוש שעות. תמיד יש לי את תחושת התסכול הענקית הזו שהחופש הגדול הוא ביולי-אוגוסט ולא למשל בפברואר-אפריל (ואז עוד אחד באוקטובר-נובמבר בבקשה). חלק מהמסע הזה הוא גם חיפוש המקום הבא עלינו לטובה להתיישב יותר בצורת קבע. בשביל שיסכימו לבוא איתנו למסע היה ברןר לנו שצריך לדאוג למשהו קבוע שיזוז איתנו, משהו יותר גדול ממוצ'ילה, משהו שמאפשר לנו לנוע וגם להיות עם מרפסת לשקיעה ולעצים מתי שנרצה. וגם לחיות חיים פשוטים יותר, קלים יותר מרכוש ממחסנאות. ומידי כמה שנים אנחנו ממש שמחים להתרענן מהחיים של המרוץ הרגיל, של להתעורר עם שעון ולרוץ מכאן לשם, בעיקר להתרוצץ כל הזמן עם סדר יום מאוד ברור עם הלשון בחוץ ועם להזכר מי את בערך פעם בעשרה ימים. מצד אחד אולי מתישהו נגיע לזה שניתן לחיות ככה כי כבר נהיה מחווטים כך בראש, אבל עד אז צריך לצאת למסעות. זה גם מרגיש לנו שעוד מעט לא נוכל לעשות את זה כל כך בקלות כי אורי, הגדול שלנו, כבר בן 10 וגם אם יוצאים למסע.. צריך ליצור בסיס אם יותר מושרש. ככה להרגשתי. אז בעצם עזבתם הכל ויצאתם לחופש ? או איך עושים את זה... אני מתכוונת.. כלכלית? אנחנו עובדים מהדרך, אני מנהלת עמותה של גסטהאוסים-הוסטלים עצמאיים, תמיד עבדתי מהמחשב ומהאוטו, שדרגתי למשאית שמגיעה לפעמים עד ההוסטל עצמו. בהתחלה חשבנו שרק אני אעבוד ונחיה קצת על חסכונות אבל הציעו לניר להמשיך בחברה בה עבד, אז הנה גם הוא עובד יומיים בשבוע מהמסעית. מתכנת. תכלס, חיינו כרגע יותר זולים מאשר החיים שהיו לנו קודם (אם אנחנו לא חונים ליד ירכא), אנחנו בעיקר כנראה חוסכים בדלק כי אנחנו זזים מעט ואם זזים ומטיילים משתדלים לעשות את זה מקומי, אתרים ועיניינים ברדיוס 20-30 דקות נסיעה מהמסעית. ואיך הילדים עם זה? עפים על זה ומשתעממים ורבים ולומדים המון על כל מיני דברים שאפילו אין לי מושג להגיד ומכירים המון אנשים וילדים וצורות חיים ומקומות ונופים ונקודות השקפה ומתגעגעים וחווים את כל הדברים שהיו חווים בכל בית אחר רק שיותר קשה לטרוק כאן דלתות, למשל, כשמתעצבנים.

ומה עם בית ספר? הילדים נמצאים בסוג של unschooling שעוד לא פיתחנו לו סדירויות אלא רק אי-סדירויות כיאה לאי למידויות. יש לנו את החוברות המתאימות במתמטיקה ואנגלית אבל אנחנו ללא לחץ. אורי מתקדם במתמטיקה כשמשעמם לו ואין לו רעיון מה לעשות עם הידיים והרגליים. שחר לומד מתמטיקה מהאוויר של ההר ומטיפוס על עצים, בלי לבחון אותו, נראה שהוא יודע כבר את רוב לוח הכפל איכשהו. חוץ מללמוד על המקומות שאנחנו עוברים בהם אנחנו קוראים איתם הרבה ספרים ורואים הרבה סרטים ומוצאים נושאי מחקר מעניינים למצוא עליהם מידע ושואלים הרבה שאלות. עוסקים הרבה במלאכות ואמנות ובמחקרי טבע שונים. ואיך המערכת מקבלת את זה? הגשנו בקשה לחינוך בייתי שלמערכת קשה לעכל ונראה מה יהיה, עוד לא ברור. כמה זה עלה? אם אפשר לשאול... המשאית עלתה 130,000 שזה די זול לכאלה דברים בגלל שהיא משאית די ישנה וגם שהבניה של משא המגורים היה חובבני, אם כי מאוד לטעמנו. כבר השקענו ועוד נשקיע כמה אלפי שקלים בכדי לייצב אותה לתקופה ארוכה. או כמה עשרות אלפי... תלוי מי סופר. ​

איפה הייתם כבר וכמה זמן אתם מתכננים להיות בזה? אנחנו כבר שלושה חודשים - אה... רק התחלתם... - כן בחיים האמיתיים שלושה חודשים זה כלום זה עובר בשניה, בחיי מסעית זה המון, it's a life time כי כל רגע הוא רגע (לא נאמר בקול רם). היינו רוצים לשרוד את החורף ולטייל גם באביב... ולהתמקם יותר נכון לנו בקיץ הקרוב, כי אנחנו מאמינים שילדים מגיל מסוים כבר צריכים בית שנותן תחושת קבע שממנו ניתן לצאת ואליו לחזור. זה היה להם אבל אנחנו הרגשנו תמיד זמניים. ואולי ארגיש כך בכל מקום, אין לדעת (לא נאמר בקול רם ברוב השיחות). מה היעד הבא? לפי מה אתם מתכננים את זה? ובכן יש לנו עננת נון צדיקים בראש ובשלושת החודשים האחרונים כבר ביקרנו ברובה (הצפוני) ומידי פעם נולדים חדשים או שאנחנו חוזרים לישנים. בדרך כלל נוצר רצון לאזור מסויים או לישוב מסוים ואנחנו יוצרים קשר עם מארחים בסביבה ומבקשים אישורי נחיתה. אלא אם כן זה בטבע, אליו אנחנו יוצאים אחרי ששהינו קצת הרבה זמן בקרב חברת בני האדם ונראנו לעצמנו עייפים מידי ל... שיט הזה (אין לי את זה ביותר יפה) זה בא אצלנו ממש בטוב אבל לפעמים אנחנו פשוט מתעייפים ואז אנחנו יודעים שצריך כמה ימים של בלי. רק מדורה וריח של רוח. אז איפה הייתי לפעמים בשיחות עולים שמות של מקומות ואז כשהם עוד ועוד עולים הם מקבלים צבע זוהר כזה על המפה שהופך אותם לפוטנציאלים והראש מתחיל לחשב מתי טוב להגיע לשם ועם מי לדבר שם. והתכנון מוכתב מזג אויר ומסגרות חינוך מעניינות ומעיינות צלולים ואנשים משומרי הגן ואבני דרך. יו יש לכם מזגן וטלויזיה... מאיפה החשמל? הכל סולארי. ומה יהיה בחורף? חשמל סולארי עובד גם בחורף וביום עם עננים... אבל בעיקרון אנחנו לא יודעים מה יהיה בחורף, כנראה שיהיה קר. יש סיכוי שגם יהיה רטוב. ופחות אור ואז פחות חשמל.. נחיה ונראה.

אז איך זה לנסוע בתוך זה? אה. אי אפשר ממש לנסוע ב'בית' כשהמסעית נעה, וטירוף לנסוע עם כזה דבר לסופר או רחמנא לצלן להגיע לאיזה מעין. זה הבית ויש לנו אוטו. - אה! יש לכם עוד אוטו...(מבט מאוכזב) אז אתם גוררים את הבית... - לא, המסעית לגמרי יכולה לזוז, ניר נוהג את הבית למקום חדש ממנו נשתדל להזיז אותה כמה שפחות ואני והילדים באוטו. אנחנו לא עושים בינינו תחרות למי יותר אתגרי. גם לך יש רשיון למשאית? לא, רק לניר. זה מיליון שעות לימודים והשקעה של כ-6000 ש"ח. לא כרגע. וזה פחד אלוהים לנהוג על הדבר הזה.

​אז קניתם משאית ושיפצתם? בעצם קנינו אותה ממישהו שכבר חי בה שנה, והוא בנה את רוב הדברים שיש פה. אנחנו הוספנו מדפים ומדפים ומושבים שהם גם ארגזים, ואת השירותים ותיקנו ופתרנו את רוב הנזילות (ניר עשה הכל) אה. ואוו.. יש לכם קיר טיפוס .. כן גם את זה. הוספנו את ה'בולטים' בשביל שאורי יוכל לטפס למיטה שלמעלה.

אז איך אתם ישנים? נראה שחסרה כאן מיטה... למעשה שחר ותמר ישנים איתנו במיטה הלא מאוד גדולה ואורי ישן למעלה של הקומותיים, כך שבעצם המיטה התחתונה היא מיטת הפעילויות שלנו, חדר המשחקים.

אז יש לכם בעצם הכל חוץ ממקלחת? אממ יש מקלחת היא פשוט מתחבאה אפילו יש אמבטיה... אה ואוו היא מתחבאה ממש טוב מה שאין לנו זו מכונת כביסה, אנחנו מקבצנים כביסות ומידי חמישה ימים- טנק מים. ו...שירותים? התלבטנו בהתחלה בין כימי לקומפוסט, בחרנו לעשות על יבש ושחר, שהיה לו עניין עם איך יראה המבנה של הדבר שבו הוא מחרבן (הוא אשכרה כמעט מכר את המסעית בגלל מבנה האסלה) הלך לבחור לנו שירותים (שמהותם דלי מעוצב). כשאנחנו בטבע אנחנו עושים בטבע, בקצה ישוב אנחנו עושים בשירותים היבשים ונפטרים מזה בשקיות סגורות בפח... ובדרך כלל אנחנו פשוט משלבים, כי בדרך כלל אנחנו חיים בקצה ההר חבה.

הר חבה בין הרחבות לקיבוצים יש מתח כזה של מחדשים ומשמרים, של מתח בין בירוקרטיות וחוקים לחופש, בין שותפות לאתה לבד. בין קיבוצים והרחבות שהצליחו לתקשר אלו עם אלו, לכאלו שעדיין עובדים על תקשורת מקרבת לכאלו שרק בתהליכי הרחבה לכאלו. ואנחנו בין לבין, בתפר בין החדש לישן, בין המודרני לנוסטלגי, בין השיתופי לאינדיבידואלי, בין הלרצות להתיישב ללהמשיך לנדוד לעד. ואיך לומר כל הזמן אנחנו בין לבין ולא בדיוק ברור לנו מה לומר כשהפוך.

אז אנחנו לוקחים לנו זמן.

כמה זמן תהיו כאן? לא ברור אולי שבוע, אולי שבועיים זה בדרך כלל הזמן שלוקח ליעד הבא להבשיל, להשתנות, לצמוח, לקבל ודאות בעולם.

קחי לך זמן

הכאב הזה יחלוף מהר

אני מבטיח

זה רק זמן ונשכח

ואין עניין

ואת הסתיו הזה

בדמעות גדולות למרוח

ותמיד מעונן

ואיך לומר

כל הזמן את בין לבין

ולא בדיוק ברור לך

מה לומר כשהפוך

וכל דבר

מבלבל ומעורפל מכאיב

זה לא נראה לך

לקבל זאת בנימוס

אז בואי נצעק

ונלך אל המקומות

ששם טבעי הרעש

ואף אחד לא נרגע

והתשוקה - להישרף מבלי למות

זה כישרון לדעת

ואהבה.

אהבה.

ואיך לומר.. (קחי לך זמן / יציאת חירום)

תודה לכל החברים ב'יחד' ובפלך שאירחו והתארחו תמונות מכל המקומות תמונות מ-יחד תמונות מ-פלך