חותמם של הדברים כולם

הפרק הזה היה צריך להקרא 'כשהדברים מתפרקים', אבל טרם קראתי את הספר (ואין לי אותו - לתשומת לבכם אלו שברשותם). בכל מקרה, הוא מנסה להסתכל על הדברים המתפרקים כמשהו שנמצא על הדרך, כמסר מהרוח הגדולה שאצלה אין טוב או רע, יש חיים והם מתפרקים ומתחברים באותה הבעה, קור רוח ושלוות נפש. אני אישית, מתעקשת על הגדרות אחרות לחיים ולמה שהוא לא חיים אלא הפרעה. הפירוקים האלו למשל, מה לי ולזה ולמה זה פה. דווקא עכשיו. תקוע.

בסוף תקופת הצפון שלנו החלקנו לתוך מערבולת של הצעות מחיר לשיפוצי משאית (הגג דלף מכל מיני מקומות וגם הקירות תלוי בשיפוע שעמדנו וכמובן עוד כל מיני 'הכן ביתך ורכבך' לחורף). החלטות של במה מטפלים לעומק ובמה לא, איפה שמים את הראש בתוך מה שהיה פעם בית ועכשיו הוא מחסן ואוסף חתולים, בדיקות דם כי כל מיני דברים מציקים, וכמו במשאית, לא תמיד יודעים מה זה, מאיפה זה מגיע, למה זה לא היה שלושה חודשים ואז חזר. פתאום. אצל כולם זה כנראה ככה, אני אומרת לעצמי, רוצה להאמין ולפעמים להתנחם. אני לא (תמיד) מאמינה לכל היופי-חיוכים-טוב לי-מעופפת על החיים-הזה שהסביבה יורקת עלי. לפעמים כן. לפעמים זה נראה לי שלכולם טוב ולא רק זה, שכולם מחוברים רוחנית באנרגיות גבוהות, שכולם בדרך, יודעים לאהוב, לומדים לאהוב, כולם כל כולם לב גדול רחב, חווים חיבור כמו שאני בחיים לא, כמו שאני הרבה מאחור, אפילו עוד לא גיליתי עוד לא חשבתי בכיוון. כולם חברים של כולם מדברים עם כולם נמצאים אחד בשביל השניה ולא מספרים לי על זה. כולם סובלים אבל יכולים להכיל את זה. זורמים. לא. עושים. עניין. אבל אולי כולם סובלים מכל מיני דברים ולכל אחד סיבולת אחרת לסבול את עצמו לפרקים להתפרקויות. ולכולם קשה במשהו ויש להם גבולות של עצמם שהם עוברים, כאלו שאני בכלל לא הייתי צריכה לעמוד ולשאול עליהם שאלה, או אחרים, או דומים לשלי, רק שזה לא פוטוגני תמיד וזה בסדר. לא כולם יכולים לצלם כאב. או להרגיש אותו ולהגיד לעצמם אני יכולה להיות בזה, אני חיה. לפעמים אפשר לחיות בלי לתת לזה מקום, לדחוק את זה הצידה, לעשן את זה לאוויר הפתוח, למסמס את זה באלכוהול טוב ומנחם, להגיד יאללא יאללא הכל לטובה, הכל בקטנה, גם זה יעבור. וזה עובר. או שלא. לפעמים זה מגיע ולא נותן לך לנוח ואת רק תוהה אם זו את שעושה מזה משהו שלא ניתן להתעלם ממנו ובעצם אין בעיה להתעלם מזה כרגע ולתת לזה לעבור, לימוג, להתנדף, אולי זו את שמתחזקת את זה או שבאמת כדאי להתייחס לזה. לטפל בזה, לקחת אחריות. יש גבול לכל הדברים שאפשר להתייחס אליהם כל הזמן, כל הזמן משהו מתפרק, משהו משתנה, משהו לא בסדר, תקופה של תנועה, תקופה של כאב. אבל אולי לא כל דבר הוא קטסטרופה. אולי פשוט צריך לתת לזה להיות. אולי מה שמרעיל אותי זה הפחד.

הפחד להיות עם זה לבד.

החיים עמוסים וכולם עסוקים מידי מכדי סתם לבזבז עלי את זמנם, כבר אי אפשר למצוא זמן סתמי לשבת לדבר על החיים או לשתוק. בעצם מה כבר יש להגיד? נאמר כבר הכל.

האם המאסתי עצמי עד כדי כך על העולם ואשתו בקשקושי ההיפוכונדרים, בקשקושי הכלליים, בפחדיי ובכמיהתי האינסופית לחברה? שוקעת שוב לרחמים עצמיים של אף אחד לא אוהב להמצא בקרבתי, להתחבר אלי, רק אלו שמוצאים בי תועלת כלשהי וגם זה לזמן מאוד מוגבל או בתשלום סמלי. ואולי אלו הימים המחשיכים שעושים לי תחושה כזו שאין לי אף אחד לרפואה. אני זקוקה לחברות שרוצות בי, אחיות לב זה פועם על לוח החזון שלי הקיום שלי דורש ומזמין את זה - בואו! אין לי מה להגיד כי נראה לי שכבר אמרתי הכל אין לי מה לתת אני רק רוצה להיות יחד להקשיב.

עצרנו בכדי לייצר רפואה, בעיקר למסעית ואני תופסת על זה טרמפ, לשתינו לפעמים קצת קשה לשאת את ההתפרקויות. אני ניגשת לרופא כזה ואחר ואז שוב לכזה כי מצאתי עוד משו קטן שצריך לבדוק ואני בלחץ ממה שאולי ניתן יהיה למצוא, אם יבדקו, מה כבר ימצאו שם שאני בת א-דם, כנראה. והמסעית נוסעת בין מוסכים ובין שיפוצים ומחליפים לה כזה וכזה ומוצאים לה כזה ועוד כזה וכל יום משהו אחר מאותת שהוא לא בסדר ואצלי כאן בצד זה כל הזמן הולך ומחריף ואצל המסעית ממשיכות דליפות של החוץ לפנים כאילו למזג אותה עם הטבע להביא לפירוקה הסופי, התגשמותה בגשמי.

"זה שומדבר" הרופאה אומרת, "אולי חסר לך ברזל". "זה עוד לא נגמר שם במסעית" ניר אומר, "אולי נוסיף לה פח מעל לכל הסדקים" או "עוד ועוד סיליקון". נחצ'מצ' אותה, נחרזל אותה. נקרקשבץ אותה.

כמה אפשר כבר לאטום אותה? והמים נוזלים.

הרופאה של העיניים שואלת - למה לא באת קודם? -מתי? כשהדמעות היו כל הזמן? כשהדמעות נפסקו בפתאומיות? והיא שואלת במה אני עובדת, -למה? מה זה קשור? אולי העומס המתח -אולי החיים הם הרפתקה קשוחה והשיננית בתוך מגדל שן נוצץ שהכל משתקף בו חוץ מעצים, אומרת שהבינה שלי מתחפרת אי שם בחשיכה, קשה לה להגיע. החיים הם הרפתקה קשוחה גם לשינניות.

נובמבר חודש מייסר, יש בו השתנויות שמרחיקות אותי מהמרכז שלי, כדור הארץ תופס תאוצה זוויתית ומתרחק מהשמש של חייו והטבע משתבלל. בדיוק חגגתי 83 חצאים של שנים... 41 סתווים חיים נושרים ומשתלכים, מתייבשים, עושים קרעחצים כשדורכים עליהם, נערמים, משילים מעצמם באומץ, בתקווה עיוורת, בביטחון הזה של ההמשכיות של ההשתייכות שבנובמברים למיניהם מאתגר למצוא. בעצירה, בתוך מקום שהווייז קורא לו 'בית', המסע ממשיך בתנועה אחרת. הנדודים הם מבפנים בין אונות המוח וחדרי הלב, בבניה של דברים מחדש ללא הוראות הרכבה. לא ככה אולי ככה עובדים בקצב איטי כל כך.

אני ממשיכה לחפש מרפא בחוץ. יודעת שאני זורקת אנרגיה על שלל מטפלים, מתפזרת, מאבדת את עצמי, כשבעצם כל מה שאני צריכה זה לעצור ולנשום, להקשיב לעצמי זו שבפנים, לוותר, להכנע, לא להלחם על חיי בהרואיות. היא גיבורה היא ניצחה את המחלה שהיא המציאה לעצמה. לא ניצחה ולא בטיח, סתם חלתה ומתה בתוך עצמה ונעלמה בשלולית, אי שם בשוליים שבין הלא חשוב ללא זכר. נכנעה, הסכימה להיות מובסת. אני אשב לבד בחושך, עד שהימים יתחילו להתארך לפחות, עד שהשקיעות תהיינה שוב אחרי הקפה השני לפחות, עד שאזכר איך אוהבים לפחות או ליותר שההתבהרות תבהיר דברים ככה פוף! עד שיהיה קל יותר הלחץ על העין השטופה השלופה הקלופה הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה הצרופה הגלופה..... עד שאראה דרכה ודרך הלב את מה שאני לא רואה עכשיו אולי את חותמם של הדברים כולם. או לפחות של אלו שנוגעים לחיי :)

בסוף הכול מתנקז אליי עניין של זוויות אני לא מבין רמזים אולי צבעים ואותיות מבט חטוף אל עצמי ודי רק לא להסתכל מה שבפנים כבר בפנים מדי קוראים לזה הרגל מתי אלמד לבחור נכון להאמין, לראות שטוב בלי להביט שוב לאחור לבחור נכון אותו הקול מדבר אליי פוגש בי בלילות הולך מבלי להבין לאן האם אדע לחזור מבט חטוף מסביב ודי יותר כבר לא אפול יש ילד שמתסכל עליי קוראים לזה לגדול מתי אלמד לבחור נכון להאמין, לראות שטוב בלי להביט שוב לאחור בסוף הכול מתחבר אליי עניין של חלומות אם אתעורר בדיוק בזמן אולי אוכל לזכור אומרים יש מי ששומר עליי נותן לי את הכוחות עוד לא מצאתי תשובה אבל קוראים לזה לחיות מתי אלמד לבחור נכון להאמין, לראות שטוב בלי להביט שוב לאחור לבחור נכון