תנועת ההאטה
הפלנטות זזות משתנות, מידי פעם אני הולכת לברר איך זה משפיע עלי כל הסיפור הזה ואיך, כמו שהמורה שלי אומר, שהוא אומר שהוא לא מורה הוא רק תלמיד, שהוא כבר לא המורה שלי 10 שנים, איך אפשר להחזיק מטריה כדי להרטב רק בכפות הרגליים .. ואולי רק קצת מעל עד הברכיים אם את בעלת רגליים קצרות. כמוני. אז ישבתי שם אני והמציאות שאני חיה בה, והפלנטות חגו סביבי מודדות אותי במבטן 'את בתקופה לא משהו'.. .אני נושמת, 'כן ולא'... 'היה ממש לא משהו אבל קבל תפנית' 'כן, ב-21 בדצמבר התחיל להיות טוב וזה ימשך עד עד עד.... אמצע מאי' להיט מה יקרה במאי? יהיו עיכובים, זה מה שהמפה שלך אומרת יהיו עיכובים דברים יקרו לאט ואני מקשיבה לי בתוך הפלנטות שזוכות לפרשנויות אנושיות-תרבותיות-פרקטיות-תואמות-מציאות ואני מחווירה להבין שהמציאות שלי לא רלוונטית שאני חיה בסרט אחר. ובסרט שלי הכל קורה לאט ממילא אבל הפירוש של זה כמשהו לא טוב מתנמך במקצת. במקצת כי עדיין מתעצבנת לאללא איסטור כשדברים נתקעים, ולגמרי לא כיף לי כשהמסעית מחליטה לשקוע בבוץ ולהתחלץ משם רק בעזרת טרקטור בגשם, או כשמגיעים לאיזה נחל מדברי עם גלגל שטוח שאין להשיג לו תחליף בדרום הארץ... אבל זה גם קצת מצחיק (כשמצליחים להזיז את לחץ הראשוני), ובאיזשהו מקום צפוי כי זו המסעית והיא לא אוהבת לצאת לדרך. ואני מבינה אותה, היציאה לדרך לפעמים מהירה לי מידי ויש כל כך הרבה ממנה כל הזמן כמעט כל יומיים-שלושה-שבוע ימים. טירוף כזה של הרמות עוגן. אז מתעכבים ובמקום לישון שם ולהגיע לשם, ישנים במקום אחר ומגיעים למקום אחר ופוגשים אנשים אחרים והולכים למוזיאון אחר ומסלול אחר שנמצא בסביבה ומגיעים יום אחר כך לאיפה שתכננו להגיע יום קודם. וחיים בלי לדעת כל כך הרבה דברים מראש. או עם לדעת אותם ולשנות אותם תדיר. ובכל זאת עם איזשהו ביטחון בייתי שקשה לתאר כי המציאות החברתית עוד לא למדה לתאר אותו ולקבל אותו ולכן גם אני. כך גם הבפנים שלי שנע בין לגלוש על הגלים ללטבוע בהם, בין להרגיש שזה-זה, שהלוואי שכך ימשיך להמון זמן, לבין להתעייף ולהרשות לעצמי הבוקר לחזור לישון רק כדי לצלוח את הקימה. גם אני לפעמים קמה בבוקר פעמיים.
והעיכובים המעכבים האלו נמצאים לי בדרך כי היא חוצבת אותי בסלעים, יוצרת אותי מחדש בתוך מה שחשבתי שאני, סלעים קשים כאלו דולומיטים, אני חוצבת קדימה, מתחתרת לאחור. כשהשיפוע תלול מתרסקים במפל וזה קורה פעם בכמה זמן, כמו שברים ותנועת יבשות, בקפיצות גדולות ורעידות אדמה ולפעמים אפילו צונאמים. אבל ביומיום יש תנועה, יש בלייה, הנחל שלי מתפתל סביב הקשים במיוחד וחוצב בנקודות הרכות ומפלס דרך חדשה שהיא לא רק חדשה לי היא חדשה לעולם ולכן באיטיות ולכן מתעכבת.
מרקורי וונוס מתרוצצים בשמיים מעלי מאירים בי מחשכים, לוקחים את אור השמש וזורקים אותו עלי בזוויות. אז העולם רוצה שאקח משכנתא ואתביית, שאשלח את הילדים לבצפר רגיל, כי הם יתקלו בחרא בחיים אז שיתקלו בו כבר בבית הספר, שיתכוננו לחיים האמיתיים. שאם מסתכלים על גבולות ומחסומים ומעבירים מצד לצד בראש רעיונות חדשים, צריך להתנער, להסתובב חזרה למוכר לידוע ולמקובל כדי שהכל יחזיק מעמד. נכון זה שם, אלו חלק מעמודי התווך של המציאויות שאנו חיים בהן, גדלתי על זה ונשמתי את זה ותצורות הנוף שלי מורכבות מהסלעים הקשים האלו. ואני תוהה האם כל העיכובים האלו שנראים בפלנטות שלי נתפשים כעיכובים על ידי המציאות המוכתבת אבל הם לא מחוייבי המציאות שלי. אבל הם כאן אני חיה בעולם הזה ובו בתים עומדים (שלא לומר נייחים) השייכים לך בטאבו עדיין נראים כמו האפשרות הכי הגיונית. השתחררות מהאובר-פרוטקטיות על ילדינו נראית הגיונית, משפחות של אבא אמא ילד ילדה נראות הגיוניות והכל פשוט והגיוני. אבל לפעמים נראה לי שהגיוני זו רק אחת מהאפשרויות כי החיים במסעית אינם הגיוניים בעליל ועדיין הם קורים והם מרגישים. ואולי העיכובים זה בגלל שאני צריכה לשחרר את התפיסות ההגיוניות האלו שאני עדיין סוחבת בבוידעם מעל המיטה, עם עוד כמה דברים שאני סוחבת איתי, כי חייבת, כי סחבתי כל חיי, כי במסעיות יש מקום אז-למה-לא -לקחת. אם כל הזמן נחשוב בהגיון נגיע רק למקומות שכבר הגענו אליהם. אני מברכת את ההאטה. על אף שהיא מפחידה אותי לפעמים או שלפעמים פשוט אין לי את הסבלנות לחכות, מאוד לא פשוט. ואני שונאת עיכובים ושדברים נתקעים ואת הרעלים שמשתחררים שם. שונאת שדברים מקלקלים לי את התוכניות. שונאת. אבל אני לאט (מאוד) לומדת להבין שהכל זה התוכנית ואולי מתישהו אצליח להודות על ההכל הזה, שאין בו תוכניות מקולקלות רק ריקודים עם שינויים. ואצליח באמת להאט ולהתעכב בקור רוח בשלוות נפש לוותר על קיצורי דרך וקיצורי מאמץ להאט את תנודות הכרתי, להיות אני הבית שאני מחפשת, שאין בו דבר מלבדי. Slowly I'm facing all the things I left behind All, all I ever tried was just to find a way to ease my mind Cold hearted as a stone Pulling tricks to play along I'm going back to be myself as I have known Slowly I'm facing all the things I left behind Slowly I'm letting go of fears I've tried to hide Cold hearted as a stone Pulling tricks to play along I'm going back to be myself as I have know (as a stone - full trunk)
תודה לרונן כץ אחד ממוריי האהובים ולאנשים שמארחים אותנו על הדרך והופכים את כל העיכובים לנסבלים ואפילו מהנים במיוחד: שקדי מחאן שקדי - תמונות מנאות הכיכר וחאן שקדי
עדי וינון ממשק עפאים תמונות מעידן ונחל ביתרון ועוד המון תמונות מהמסע