Feb 3, 2019

בסוף המדבר יש ים

בסוף המדבר יש ים סוף. והים המציץ בחלון בוקְרֵך מנשים בכחול שלו את תאי הגוף המאובקים כמרכז מסחרי ירוחמי בצהרי יום. היסטֵריות קטנות הנאספות ומתמגנטות אל עצמן כטיפות כספית שוכחות מעצמן ומשתטחות מעט מהגלים, הופכות פחות חשובות מהנוף. בימים בהם במרכז הארץ נשברו עננים ונזלו שטפונות והברד הכה והחרמון שָלַג, אצלנו היתה סופת אבק דרום ערבתית ובואך אילת הייתה עננות אפורה ומזג אויר שבישראלית אפשר לקרוא לו: "האם טפטף עלי הרגע?" ואז- השמש יצאה ועברנו לקצר והילדים שכחו שוב שיש כזה דבר נעליים ואנחנו שכחנו איפה שמנו את כל הנעליים של כולם (בטח באוטו) ועור הרגליים השתייף בחול הגס והמלוח.

הערבה עימתה אותנו עם פנ'צר מפתיע, שינוי באיזון הגלגלים, צרכי מסעית מוזרים כמו גלגלים רזרבים קשים להשגה ומוסך מכוון (אולי יש באילת.. אולי רק בב"ש... אולי לעולם נמשיך בחוסר איזון, נתאזן לעקום, נתרגל). ואז עינייני מים שפתאום התנהגו קצת משונה מכרגיל העירו בי לחצים. חיפשתי סיבות למה זה ככה, מה לא בסדר מתוך רצון לתקן ומהר, מגיעה באי רצון למסקנות ש-נורות אזהרה כשלעצמן, והרבה במערכת המסעית ובדומה לה גם אצלי באיזונים, מתקלקלות בחיווטים שלהן ומאותתות אזהרה גם כשהכל בסך הכל בסדר של עצמו, כרגיל. ותא המוח הקמאי הדואג לכל מחסורך שואג בממוטית (כי הוא פרהיסטורי ואז לא היו נורות אזהרה) כאומר שמשהו לא בסדר, שלא יהיו מים שלא יהיה אוכל ומה נעשה. כשבעצם יש מים ואוכל ומה נעשה.

הים מרגיע וההרים מסביב מערסלים את העיר ואותנו, שקצת מחוצה לה, במצולעיות חומה כהה מפוספספת בדייקים חמוצים בסיסיים. אבני יסוד חמות, ראשוניות שדבר לא בוער להן והזמן שט עליהן מקהה אותן ברוחו. ואנחנו מטיילים שם במפגשים בין הסלעים השחורים-אדומים מרובי הפאות, בשיכובים צולבים שנולדו מבטן האדמה לסלע הבהיר המשקעי שנוגע בהם ברכות של גבעות ולפעמים גם חמוקים, זורע בהם בולבוסים עגלגלים. (סליחה על הנימה הגיאולוגית). ואנחנו בהרים באים במפגש של הניגודים, מעפילים כמו שלא העפלנו לרווחה הגדולה של הפתיחה הזו, נוף לים.

והים מרגיע אוחז בביטחה בספינות ענק שחוצות את המפרץ כאילו הועתקו לשם בקסם, כאילו הודבקו קופי-פייסט, אדוותיהן מרעידות את גלשני הרוח. והים מלחכך את החופים כשהרוח לכיוונים הנכונים, רוב הזמן היא מאיתנו והלאה משטיחה אותו דרומה ואותנו. והים גדול כל כך ועמוק ומה שיותר עמוק ונוגע במקומות אחרים שאינם בתוך גבולותינו ובא עם הצעה לשלום עולמי. כי הוא גם שם וגם כאן ורואה את כולם וכולם אותו הדבר. אילת העיר הגדולה מזה זמן מייד יצאנו בה לסידורים. והיא מלאה הפתעות והכל בה שקל פחות. והתא הזה במוח של השפע מתחפר בצרכנות מנחמת שבסופו של דבר, לאחר שהיא מביאה בחשבון את המקום לאיחסון ואת מה שצריך עכשיו - מסתפקת בדלק ב-4.99 ובמתנות יומולדת בשלושת רבעי המחיר מאשר בכל מקום אחר. ובחרבות אור.

בערבה יצאנו מהחשיכה הדצמברית אל האור הינוארי הקצת שקרי והקצת מדברי. בוחנים בעצמנו את הצד האפל מול הצד המואר. ספרים שהתחלנו עוד כשהחשיכה התארכה הסתיימו בנצחון האור על החושך. לעת עתה. את מדורת השבט הקטן שלנו תדלקנו בהוביטים וקוסמים, אלפים וגמדים ואז בג'דיים ומורדים, בדארתים וסית'ים. בעודנו יודעים שבהכל צד אפל וצד מואר, וכמו גד בקוסם מארץ ים (גם אותו קראנו) וכמו הארי פוטר (שאותו כבר סיימנו בספרים ובסרטים ובשרביטים) לא נוכל לחיות בלי שני הצדדים, נצטרך לעד למצוא את האיזון ב"כוח". מול הים זה יותר קל. האיזון.

הים מרגיע ומאפשר לכולם לעשות שומדבר בתחושת עשייה. לשבת עם ספר וקפה להישען על הבית לראות את הדרורים מכרסמים שקדי מרק שנשרו משולחננו, להקשיב לנגינה המקודשת העולה מהשכן באוטובית הקטן לידינו, שלא בא לאכול איתנו גלידה כי לא היתה טבעונית. וזה בסדר. והשכן השני ששמח בנו שהצענו להזיז קצת את האוטו כדי שיהיה לו עוד מטר של נוף לים ובא לקפה שחור, והמשפחה שבאה עם גנרטור וסיפור חיים אמיץ והביאה לפיתחנו כנפיים על האש. והילדים ישוטטו אינסוף על החוף ואני במחשבותי אפליג לאיזה אי אי של מחשבות אי מחשבה והיום יורד מול עיני אל תוך ההרים כמו חזיון תעתועים והשקיעה הולמת בלב בצבעי שריפות מרככת את סימני המתיחה שלו ומביאה אותו מהמקום המצונף בו הוא מתחבא בתקופות של חוסר איזון למיקדימה של הצלעות.

אילת עיר זכרונות השיטוט בה מחזיר אותי אליהם ואל אני של אז איך ישנתי על הדשא מול התפוז, מתרווחת על הארץ כשמטוסים חולפים מטר מעליי לנחיתה. זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס נוחת לתוך העיר הזאת, מתנמך תחת אופק של הרים ורבי קומות, אני מקפידה לצאת לראות אותם נוחתים כל פעם כשנשמע משב מנוע סילון. אני נזכרת איך לא התקלחתי ולא חפפתי והשיער נקשר בתוך עצמו והתפלחתי לבריכה של איזה מלון והרגשתי פרועה ואמיצה. וחופשה משפחתית במלון הסלע האדום (עדיין עומד שם) ואני הגדולה (בת 9) על מיטה מתקפלת שצוות המלון הוסיף לנו לחדר, ואיך הלכנו למצפה התת ימי, למוזיאון המיניאטורות, שם דמויות קטנות הניפו את דגל הדיו מעל משטרת אום רשרש. ואיך אכלנו באיזו מסעדה צ'יפס עגול (!) ומשומן ואחר כך הקאתי. ואיך בגיל 17 כבר טיפסתי על ההר שמעל המלון, סתם כי הייתי צריכה להתאוורר ונשרפו לי הירכיים בשמש אוגוסט אילתית. וג'אמסשנים ארוכים ארוכים של פסטיבל הג'אז ואיך נשארנו עד הבוקר כי היתה פסנתרנית יפנית מהפנטת, זוכר איך קראו לה? קנינו את הדיסק שלה אחר כך .... Hiromi. (זכרתי משהו מהארי פוטר). ומחנות אגדיים של חוגי סיירות בהם המצאתי משחקים ואגדות הדרכתיים ונכנסנו להליכת לילה כי הלכנו דשדושים ארוכים של נחל רחם ואולי גם טעינו בין נקיקי אבן החול, וטיפסנו על הגיאולוגיה החשופה עד שנפתח לנו הים בהר צפחות בהקלה עצומה. ונחלים ומעוקים בהם טיילנו ואהבנו אחרי הפלה ולפני ילד ראשון ש"הצליח" ורוח קפואה שהכתה בנו בטיילת בעודנו חוזרים לבדוק אם שלושת הקופים עוד שם (עדיין שם). ואיך פעם קפצו מהגשר ואיך מישהו מת או טבע או התאבד ושייט ביאכטה עם חבר'ה מהישוב וכל הגוף רוטט וחייב להצטנן בקפיצה למי הים, בליפול ולהחבט מבננה דוהרת ובערב איזה פסטיבל רוק לא זוכרת בת כמה הייתי אולי 16, פוגשים את המורה לשל"ח עושה מילואים על הגבול. ואת הטיול עם אורי הקטן עושה צעדים ראשונים במפגש בין שחור ללבן בין יסוד למשקע. ואת הביקורים כל פעם עם עוד ילד להאכיל כרישים ולתצפת דגים ולאסוף אבנים יפות וזכוכיות מוחלקות על החוף הדרומי.... להכנס לים להדגדג מבועות הצוללנים :) and now something completly different

אילת של להיות חצימקומיים, ללכת לשלוח מכתבים בדואר, להצטייד בסופר, לקנות גז (או לקבל מחבר, כי באילת מחלקים רק לפי כתובת). למתוח חכה.

ואין לי חלום כי החלום כבר כאן ואין לי געגוע אני שטה בזמן שממשיך לנוע ואין מטרה ואולי לא צריך, אולי זה פשוט ככה וככה זה טוב. ונורות אזהרה שבולטות בתוך החשיכה פחות יבלטו כשהימים יתארכו והאור יתארך. ואולי החום יעשה את שלו. ובעצם הכל זה חיים אנד נות'ינג אלס מטרס..

So close no matter how far Couldn't be much more from the heart Forever trusting who we are And nothing else matters Never opened myself this way Life is ours, we live it our way All these words I don't just say And nothing else matters Trust I seek and I find in you Everyday for us something new Open mind for a different view And nothing else matters