סיפור על אהבה וחופש
זה סיפור בו הגוף חוזר לתמונה, כי בגוף אני מבינה. זה זמן מה שהגוף היה איתי אבל יחסינו היו פושרים, הוא העלה שאלות ולא היו לי תשובות, גם לא לרופאים, והמשכנו כך, מתנחמדים זה אל זה. שומרים על קשר. מאשימים את ההורמונים. ואז עלינו למצפה רמון. תחילה נעמדה המסעית אחרי מסע העליות והירידות שנמשך מגובה פני ים סוף דרך מישורי הפארן, המישר ומכתש הסחיפה היפה בעולם, נדחקה לפינת הקמפינג של המרחב הקסום 'מעבר' ברובע דרכי הבשמים ופרקה גחמותיה בצפצופים קרקושים ופסססט אוויר ארוך. והיא שעמדה השתפעה בדיוק נכון בשביל שהמים של המקלחת יזרמו חופשי החוצה, בשביל שהכל ירגיש יציב, בשביל לא לזוז לכמה זמן לא ידוע. במרחק של כ-5 מטר מברז מים, מכונת כביסה ושקדיה פורחת הגוף נרגע מהשפע הרב שנפל בחלקו. תחושת ההישרדות פינתה מקומה לאירוח אנשים וחלומות - ככה זה מעבר.
והימים חורפיים במצפה רמון והמים שטפו אותנו ואת מסעית ואת המדבר כולו. ואחרי כל המדבר הזה איזו נחמה להשטף בגשם ולמצוא אנשים שמדברים שפה שצמאתי לשמוע ומבינים את בליל המילים שאת דוברת, כבר מדקלמת כבר לא בדיוק ברור לך אם לעצמך או למישהו. ואפילו שאת בבועה בתוך בועה נפתח משהו בלב ומשהו בגוף רטט, נאנח. והגוף כה נוכח והכל נוגע, מגע שהוא רך ועוצמתי באותה מידה, שהוא מתכוון שמשאיר בך עקבות. אצבעות מנעימות אצבעות ויד חובקת גב בעיגוליות וגוף על גוף באוויר, נהפך, נתמך כמו בולדר שנעתק מהמצוק ונתלה מעל המפל. ושיווי המשקל. והחי שבתוכי (זה שאינו ארץ-עיר- צומח-דומם) נע, מקשיב לקולות הפכפוך הרך, לנחלים זורמים בחול היבש והצמא, לצחוק הילדים מתפקעים מלהיות עצמם, והחי שבתוכי מרחרח ניחוחות משכרים ממלאים מעירים - לחות הקוצים, אדמה ספוגה בהקלה, כוכב ריחני, זיקוקין רותם להטביע בו פניי, נסורת נגרים על בגדים, זיעות של גופים, חלבוניות הערווה. והיופי מכה בכל חזק עוצר נשימה לא מאפשר לאוויר לצאת מבית החזה בצורה מכובדת. והכל במשיכה.
והמים שטפו אותנו כמה פעמים, כאילו שמעו את תחינותינו להתגשם מעננים אפורים אפורים, לצנן מעט את הלהיטות, להנזיל, להמיס את האבניות. הכל היה מים. המפלים זורמים, הגבים מלאים, והמים בהם צלולים, מזמינים, נדירים, מחזיקים יופי חד פעמי, אי אפשר להתאפק אפילו קצת מהתשוקה, להשיל שכבות, להוריד חולצות, לשכב עור לעור עם משטחי הסלע. מאה אחוז להנגע. להתאחד עם היופי הזה, למות בתוכו קצת להקוות אליו. הגוף מתדפק בקירותיו, על מחסומיו ומתנפץ. בום. המים מלחחים בך בקפאונם אומרים "עוד לא, עוד קצת, סבלנות, תני לסלע לאגור מעט חום באביב, תתייצבי, הרגישי את עצמך בגוף, בואי אלינו מושרשת, חדלי להיות כמו החולות". אז הבנתי קיצורי דרך יביאו לכוויות קור. קוצר נשימה. התקף לב. עלי לפתח חוסן פנימי משל עצמי. להיות מסוגלת גם אני להשוות משקלי, לאזן. לדבר בגוף. כך שבכל יציאה לחופשי יהיה לי בסיס לחזור אליו. משהו נטוע, כמו סלע חמים המזיע עצמו לעייפה באמצע פרסת נקרות. שאהיה אני של עצמי פנימה ולא אפקיר עצמי בחוצות החופש ללא חבל טבור. עד אז אטבול בהונותיי, אטפס לשוקיי אולי, אם אאזור די אומץ לחשוב קצת אחרת, להשתחרר מהמקובל והכובל, להיות חופשיה להענות ליופי. הנה מתגלה הנה מתגלה לעיני יופי מבקש נוגע בי מה שאקרב מה שמתקרב אלי יופי מבקש נוגע בי
(שי אור) תלחצו תלחצו זה שיר יפהפה
'מעבר' הוא מרחב קסום של ניסים ונפלאות. למביט מבחוץ הוא יכול להראות כמו ערימה של ג'אנק ליד האנגר תעשייתי מאובק. אבל למביט מבפנים הוא גן עדן כולו חומרי גלם, פיזיים ואנושיים עד גדותיו. בואי תמצאי, תקחי, תכיני, יש לנו את הכלים והחומרים - תביאי איתך את החלום. אמרו לנו: תרגישו בבית ותהיו כמה זמן שתרצו. מיד נעלמו לנו כל הילדים, ברחו אל הקרקס. חופשיים. (מה הקטע הזה עם קרקסים וחופש, האם זה מה שנקרא לברוח עם הקרקס שמצית לנו את פתיל האפשרי או שמא קרקס כולו קורא תיגר על הנורמלי? תהייה). בכל מקרה, לנו נותר לחפש אותם מידי פעם כדי להאכיל, ולבקש מהם להתקלח פעם בכמה ימים, אולי לגרוב איזה גרב במטוטה כי 4 מעלות בחוץ. "אז הילדים בהומסקולינג בעצם?" היו מרימים גבה סקרנית, אלו שעוד לא התחילו להתרבות וגם כמה שכן, ואני הייתי מגמגמת.. אמממ... אין לנו סקולינג, אנחנו בעצם עושים ניסוי בילדים, מה הם מצליחים ללמוד מהאוויר, איך אנחנו יכולים ללכת אחרי הסקרנות שלהם. והדברים שמגניבים אותם. ואם הם הולכים ומוצאים דמויות סקולינג אחרות - אנחנו משחררים. אחרי יומיים ב'מעבר' הושלם סקולינג של ניגור שולחנות פיקניק ואימוני עמידת ידיים הראו התקדמות מ-0 ל-3 שניות אנד קאונטינג (עמידת ידיים כמו טיפוס על עצים ומגע בלתי אמצעי עם האדמה מבטיחים מוח מתמטי חריף). אז אנחנו לא יודעים אם הילדים בחינוך כזה אחר או בכלל, וגם קשה לי להעיד על עיסתי רוב הזמן, וגם אין לי ממש למי להשוות וטוב שכך. אבל הם מביאים אור ושמחה לכל מקום שהם מגיעים אליו, ואנשים במפתיע רוצים להיות בחברתם (מפתיע כי הם קצת חפרנים ואנחנו בוחרים לשחרר את זה אחרי שאנחנו מבינים שלכולם טוב). בדרך כלל זה מרגיש כמו להסתובב עם תיק עבודות כל כך מוצלח שאני בכלל לא בטוחה שהוא שלי. חופשיים כמו הרוח, פראיים כמו הטבע הם גדלים לכל כיוון שירצו, אנחנו מספקים להם ליווי וחיבור לידע ואיזה כיף זה לראות אותם נפגשים עם אנשים מעוררי השראה, עוד מבוגרים שמדברים איתם ממקום נינוח וחברי מלא מלא סבלנות אהבה והערכה אליהם ולמה שהם מביאים למפגש. ועוד באים להגיד שהשתחררו ממה שחשבו על ילדים ועל מה שאפשר לעשות יחד איתם ואיך לא נגמרים החיים. ואיך הם כאלו מדהימים... כאילו אני לשתי ויצרתי... חח.. not! אנחנו גם יושבים המומים ממה שקורה פה. מהחיבור ביניהם, מההתחתרות של כל אחד בדרך משלו עם הדברים שהוא מעדיף ואוהב ומתחבר ואיך כל אחד מהם מביא צבע ייחודי ולא צריך ללקט שאריות מתשומת הלב של האחר. מהשינויים שחלים בהם, מהגילוי שלהם מחדש, כי חשבנו עליהם כך וכך ועכשיו אנחנו צריכים לשחרר כי זה כבר שונה ומגביל אותם מלהפתח לדברים שלא כלולים בהגדרתם הקודמת.
אשליית החופש והפחד לאבד אותו יושבות על רובנו, אולי כי אנחנו בעצם לא כל כך חופשיים. לא חופשיים ממוסכמות ואמונות מגבילות, מִפְּחדים שמאכילים אותנו בהם, מְתִכנותים ותִבנוּתים חברתיים. תעשי עכשיו חיים כי אחר כך יהיו לך ילדים (האמנם, אני חייבת להביא ילדים לעולם?) ואז לא יהיה לך זמן ולא יהיה לך חופש גם (ועכשיו את חופשיה?). הילדים הגיעו לעולמנו בשביל להשתתף איתנו בחלומות שלנו ולגדל חלומות משל עצמם, אני חושבת שזה משהו שמההתחלה קרה. ונכון שהחלומות קיבלו התאמות להגשמה עם קטינים ונכון שהתנאים הטכניים, הבריאות, המשאבים איפשרו את זה, ונכון שלמסתכל מבחוץ אני נראית כמו ערימת ג'אנק ליד האנגר מאובק - כלומר אמא במשרה מאוד מלאה וטוטאלית אבל מבחינתי זה מאפשר לי הרבה יותר חופש, ככל שהם יותר עלי ואיתי - יותר שחרור מדברים אחרים. הנקה איפשרה לי חופש של להיות עם הילדים בכל גיל ובכל מקום במינימום ציוד, במינימום בכי, במקסימום מגע. זה שהם לא במסגרות והם איתנו רוב הזמן, מאפשר לנו את החופש מלהכבל לשעות של יקיצות מופרעות התחלת לימודים סיום לימודים הסעות כריכים מקום פיזי להתיישב בו לתקופה תפיסות מזיקות ערכים מוזרים שעוברים אליהם ללא פיקוח או להפך, עם פיקוח מכוון הסללה שטיפת מוח קלה ושאר ירקות. למרות שמסגרות בפועל נתפסות כמשהו שמשחרר את ההורים... לעשות משהו ... לישון איתם במיטה המשותפת מאפשר לי את החופש היצירתי לחגוג במקומות אחרים בבית, להסניף את ריח גופם הישן לפנות בוקר כמאפים טריים, להתכרבל בתערובת של זרועות וצווארים, ברכיים ומרפקים ורכּוּת. לכסות אותם כשהם בועטים מעצמם את השמיכה.. לנשום אותם איתם, לשמוע את הלב הדוהר שלהם. קיומם העוצמתי והבלתי מתפשר מזמין אותי לטעום, לראות, לקחת חלק בעולמם המופלא. כך כולנו גדלים פרא.
בואי אל גני גנים תראי טבע שלי והנה אני גדל פרא
כאן יש הרבה מידי תמונות ממצפה רמון, טיולים שטפונות והחיים ב'מעבר' לכל דמיון וכאן המון אהבה ותודה בכמות שלא יכולה להכנס במילים לאנשים המדהימים היציבים והחולפים במעבר: דן ויניב, נדב, יונתן, הדר והדר, גן, שי, ענבל, מאי, יובל, נועה, תיתי, לותי, אלפין, אדם, יוגי ואלכס, אורי, נחום, אור, אברם, טל... כווווולם.
