• Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle
  • YouTube - Black Circle
איפה אנחנו עכשיו?
ספרימים.jpg
פוסטים אחרונים:
Please reload

פוסטים לפי נושא:
ארכיון:
Please reload

קישורים שכדאי לכם גם:

החלומות ממריאים לאט

7/3/2019

כמו הרבה דברים בחורף גם החלומות היו בתרדמת, כמו דובים, הם התכסו שכבת שומן מגנה ומסרו הודעה שבעל פה להעיר אותם פעם, אחר כך, אם וכאשר תחזור השמש ואני אחזור להאמין.
בעצמי.
בדרך מאילת למצפה רמון עצרנו ללילה באזור נאות סמדר. פגשנו את נועה ושרון מהמשאית האדומה, אחריהם אנחנו עוקבים כבר שנה, אולי יותר, במסע המסעית שלהם - 'הביתה', שאולי הוא דומה ושונה למסע שלנו, יש בו חיפוש הביתה אבל גם רצון למצוא איזשהו מצב ביניים שמחזיק נדודים קבועים, ובעצם הם כבר ב'הביתה' שלהם אז
זה מורכב. 

מפה לשם, אנחנו לא סתם בנאות סמדר, עולה המילה 'קהילה' שעושה לחלקנו צמרמורת ולחלקנו סימן שאלה, איך יוצרים מקום שעושה את זה נכון?, שהקשר של הנפשות אליו אינו מונח כחבל על צווארם, אינו רק 'מאפשר' אלא מעצים. ואולי קהילה היא לא התשובה אלא ההשקה עם אנשים שקרובים אליך. ישבנו לשיח ולשוח על חלומות ומסעות באור השקיעה היורד על צומת שיזפון, ברעש הפגזות שטחי האש שמסביב (סוריאליסטי). 

 

 


החלומות של נועה העירו בי חלומות דוביים מרבצם, הם מצמצו בעיניים באור החורפי העדין, תהו אם כבר השעה לקום, לצאת מהמערה. והחליטו שכן, שכנראה בשביל שמשהו יקרה צריך להתחיל את היום איכשהו, לצאת מהמיטה, לספר עצמם לעולם. ואפילו שכבר סופרו ולא קרה כלום הם יוצאים בחזרה ומוכנים גם לעבור מטאמורפוזות על ידי שותפות ושותפים למהפכה.
ואפילו שאותי תמיד הפחיד לספר חלומות, גם כי לא מספרים לפני שממש קורה אחרת עין הרע וכאלה וגם כי בא לי להיות זאת שמגשימה אותם ולקבל את ההערכה שמגיעה עם זה, נו, כן, בא לי. אז עכשיו אלו כבר חלומות גדולים ממש ואני משחררת אותם לעולם ומקווה שהם יקרו איתי, או סביבי, או בכל אפשרות שתאפשר לי להיות חלק.
The Time is now 


יש לי חלום.
ובחלום שהופך למציאות
משפחות שאוהבות לטייל לתקופות ארוכות כאלו, משפחות מסע, מתאגדות למרחב משותף.
במרחב מתקיימים דברים רבים, ביניהם גם מרכז לאירוח, גסטהאוס אם תרצו. המשפחות מתפעלות אותו יחדיו, גם הילדים כמובן, זה חלק מהכשרתם בעולם התיירות, באנגלית, בכלכלה, בניהול, בלהיות חלק מהעולם וכו'. כל פעם כשמשפחה תצא לנדודים בעולם או בארץ, מקום משכנה יהפוך לחלק מהגסטהאוס.
זה הרעיון ב-גדול.
למה ככה בעצם? כי מרחב אירוח מאפשר לעולם להגיע אליך בכל מיני צורות ושומר את 'המסע' כערך בשלל רבדים (מסע פנימי, לפגוש אנשים במסע שלהם בארץ כתיירים, כאזרחים, לצאת מידי פעם למסע משלנו בקלות בגמישות באיפשור ועוד). השותפות בעניין זה תאפשר את הגמישות להשאר במצב שמגשים את המסעות גם בחיי היומיום של המשפחות השותפות, או היחידים, או מי שיהיה מוכן לקחת חלק, וגם תמיד לחזור "הביתה" למרחב שיש בו משהו שכולם תורמים לחייו ויש לו גם חיים משל עצמו.

אני חושבת שזה סוד של קהילה.

 

הביחדנס או מה שמצטייר לי כקהילה לא יכול להתייצר בצורה מאולצת או קיבוצית, מאחורי הקהילה צריך לעמוד ערך או רעיון שהישויות בה תורמות כל הזמן להגשמתו, לקיומו, כל אחת בדרכה הייחודית.
 

 

המפגש מעורר ההשראה עם נועה ושרון לווה בטיול במקום שתחת המילה 'קהילה' במילון תוכלו למצוא תמונה שלו - נאות סמדר. חוץ משרון ונועה שהיו כאן אורחים לרגע, לא פגשנו אף אדם. כלומר, ראינו אנשים מידי פעם אבל לא פגשנו בהם. ואולי טוב שכך, כי זה היה קצר ועל הדרך ועוד לא הבשלנו למפגש כזה, והלב היה כבר בנסיעה למצפה רמון ורק רווה עצמו לדעת בבוסתנים הנאותיים שופעי הסמדר. 

השיטוט בנווה המדבר מעשה ידי אדם הזה, הכל כך ייחודי באזורו ואולי בכל הארץ, העיר בי את מה שידעתי כבר שצריך להיות בכל בית, ובכל עבודה ובנמצא לכל אדם לאורך יומו וחייו. אדם צריך לחיות בתוך סביבה שמזינה את נפשו ביופי, ולדאוג לעצמו לפנאי להרפות אל מול היופי הזה. וזה כנראה מה שלמדתי אז (מתי זה היה לפני 15 שנה?) וגם עכשיו בנאות סמדר - ניתן ליצור לעצמך יופי וקסם וראוי להקדיש לו זמן, על אחת כמה וכמה באמצע העבודה (עבודה זה בכלל עניין לכמה וכמה פוסטים). 
במשפט אחד - 
בביתך, או בהליכה קצרה ממנו, צריך להיות גב לטבול בו ולידו פינת מדורה ומקום להביט בשקיעה.
כמה יופי יש בבריכת מים צלולים, זורמים, נושקים לסלעים ואדמה. כמה כמיהה להכנס, כמה טוב היא מצננת בערה ומעירה. כמה אנו זקוקים לבערה ולנקודה ביום בה היא עולה ויורדת כמו כל יום.

 

 

 

 

 

  

מנאות סמדר חתכנו את המדבר למעבר במצפה רמון (ראו סיפור על אהבה וחופש)

המילה קהילה לא מפחידה אותם, להפך, הם חוקרים אותה מכל מיני כיוונים מעניינים. עכשיו כשהם כבר שנתיים בשטח,  קהילה מתחילה להיווצר באופן טבעי סביבם והם שואלים את עצמם לאיזה כיוונים לקחת את זה, התהליך הוא מורכב ומסקרן והדרך ארוכה ויש לדבר חיים משל עצמו ולאנשים שנמצאים באותו רגע במקום יש הרבה משקל ושיווי משקל. הכל פתוח כרגע, גם מערכות היחסים הנרקמות שם. בלהסתכל עליהם כאורחת מצאתי עצמי מבולבלת, מרגישה שאני מדברת שפה אחרת של מערכות יחסים ונגיעות, עדיין, שבועיים אחרי שעזבנו, אני עם שאלות מי שייך למי ובאיזו מידה. דור חדש שלא ידע את יוסף גדל אני תוהה אם הוא מבולבל יותר ממני או פחות :) 

 

ב'מעבר' - מארחים אנשים וחלומות, נהיינו אורחים שהם בני בית והתערבבנו עם הילידים והם התערבבו עם ילדינו ואני כולי עורבבתי בהתרגשויות. כשהכדור שלי, זה שבמרכז שלי, עובר פתאום למקום אחר, ואני קצת שם וקצת כאן אצלי, עסוקה בדו שיח עם עצמי שפֹּה ואצל זה שמחזיק לי את הכדור. בתוך ההתמכרות הזו לתחושת הגעגוע, לאיחוד, אני לעיתים מתערערת מרוב מרחק ומחזירה לעצמי את הכדור דרך החלומות שלי. לא ההם של בלגן התת מודע הפולט עצמו בהבזקי מוח תוך שינה, אלא אלו שאני סורגת לכדי מציאות מהבאר שבתחתית גופי.

עוד לא בוקר בחלון, עיניי היו נפקחות, עדיין כל כך מוקדם להיות כל כך ערה, נושמת בשקט כדי לא להעיר בטעות איזה ילד או ילדה שמכורבלים בי. מתרכזת במלאכת החלימה- טווה את חוט הרצון החבוי, מושכת אותו מתוכי כמו קוסם השולף חוט צבעוני מגרונו, עוד ועוד. בהדרגה הוא קורם הבנה ומתגבש לסליל.

כל הקרקס הזה מסביב והאנשים האלו שעומדים על הידיים, כל כך הרבה זמן, על הידיים (!).
הפוכים כל כך.
יציבים כל כך.
החזירו אותי לחלימה של יומולדת 38. זכרתי את כמיהת הקרקס שלי מתעוררת שם, שלב קודם לגיל 40 כאילו אני פורשת לעצמי רשת תחת הטרפז, שאם אפול חלילה למשבר, זה יהיה רך ויקפיץ אותי חזרה הופס לאחוז בנדנדה. באמת שלא זכרתי מה רשמתי שם (הגיל...) אז גללתי את הפייסבוק אחורה (כמעט 4 שנים) וקראתי אותי.
מאחלת לעצמי קלילות כזו כמו בשיא נדנוד הנדנדה, כשהגוף מרחף מהכסא, שם הדברים הם פחות ברצינות, להיות ילדת הסוכר המרחף. אז כשהייתי עוד צעירונת לפני גיל 40 לפני שחתכתי לשוח במזרח העולם, הזמנתי שיעור הולה הופ ואקרו ומשם המשכתי בעיקר בחלימה על להעיף חישוקים ולהתעופף באויר. קרקס תיאורתי משהו. עכשיו בא לי להתלות על טיסו, לא בתאוריה בכלל. יודעת שאם אקח שיעור אחד או שניים זה ישאר חלום, רקמתי תוכנית לימודים שלמה במצפה רמון לשנה הבאה, שלא שרדה את עלות השחר כל כך... אני חייבת להגיד, אבל אולי עוד תשוב בצורה אחרת. בזמן בשל יותר :).

אז קרקס? שאלתי. 
-יותר כדרך חיים. הוא אמר.
-מה זה אומר כדרך חיים? שאלתי (טוב, לא באמת שאלתי, דעתי המוסחת קיפצה הלאה עם הכדור, אז עוד לא באמת הגענו לזה, אני מקווה שתזדמן שיחה קרובה מתישהו, אז המשכתי בינתיים עם עצמי...).
- חיים שבהם כמו בקרקס אני מאתגר את האפשרי והמובן מאליו, אני שואל עליהם ומכוון אחרת. אני ער לג'נגל בין דברים ולחבר ביניהם. אני יוצר מציאות חדשה מרגשת צבעונית, אני מחבר אנשים לעצמם, אני מחליף פחד בהתרגשות, אני חי בעולם מקביל בתרבות מקבילה ויוצר חיבורים לעולם הרגיל, מידי פעם, ליצור קירבה.  

 


בין מעבר למעבר פגשתי באמה שם-בה אילון, שבין כל שיריה, נסיונה בחיי קהילות ובבנייתן, בחופש ואהבה היא ובן זוגה בן אבי עורכים מפגשי מדבר בחוות קיש בהם משוחחים על יצירת תרבות חדשה, תרבות של שלום. שלום בין אישי ביצירת קהילות, שלום עם האדמה והארץ בשמירה וחיים מאוזנים יותר, שלום עם כסף - כלכלה של נתינה ושלום באהבה דרך הבנה חדשה של מיניות ומערכות יחסים.

במפגשים שלהם בחוות קיש ליד מצפה רמון מדברים על קהילות ועל כוחה של קהילה ובעיקר בעיקר על שלום ואיך מביאים אותו לעולם דרך תיקונים של היחס שלנו לכדור הארץ, לאדמה, לאהבה ולעצמנו. ואני נזכרת בחלום הנאיבי הזה שלי מהילדות  לעמוד בשדה הקרב העולמי ולהגיד עיצרו הכל!

 

 

זה זמן מה ששבילים בתוכי מצטלבים, שבילים שהלכתי בהם חוצים מתכנסים הופכים לדרך רחבה,  הטיולים, הסביבתנות, הפרמקלצ'ר, היוגה, היוגה הנשית האמהית, האקו-פילוסופיה, שמירת הגן, ההורות כמעשה ניסים, ריפוי הנשי והגברי. תבניות הטבע יוצרות בי את הציורים שלהן, מבקשות שאתקדם בדרכן הספירלית, המתפצלת הפסיכודלית הלאה לתרבות חדשה, לחיים חדשים. 
אבל הפיכה ומרד, שבירת הכלים ולא משחקים, מחיקת הישן כלא היה, עלולה ליצור בדיוק את מה שהכרנו קודם בחזות קצת אחרת. מרגישה שצריכה לפתוח לאט לאט את הישן והידוע והמוכר והנמצא להכיר את האחר. וההכרה כבר תיצור את השינוי מבפנים, כמו שאומרים, כבר לא נוכל לחזור אחורה אחרי שנכיר, נשב ונצפה סקרנים ומשתאים, כואבים את הלידה ובוקעים בה לעולם חדש.


אני מסתכלת על חיי של העכשיו בתוך ההתנדנדות שלהם, פעם מעלה, פעם מטה, מתמלאה ביופי עד קצה ההכלה ונסערת לתהומות מפחד פתאומי, ובאמצע האני שלי נינוח להפתיע בתוך חייו הברואים, כאילו נולד לכך מתמיד. כאילו עכשיו לא עסוק במאמץ הלהראות כמה הוא ייחודי ונשען על כר חייו רגל על רגל. בעודי  חושבת איך ממשיכים את זה ואיך זה מסתדר עם הדרך הרחבה שלוקחת אותי אליה נולד חלום חדש 
אבולוציה של אחד ישן.


ובחלום
ההופך למציאות
אנו
נשים נוודות בנפשן
מקימות מחנה נודדים
גם המחנה נודד כמובן
(פרקטל הוא לחם חוקנו. 
פשוט, נכון ? :)
לוקיישן או כמה לוקיישנים בדרום לתקופה שבין חגי תשרי לפורים. לוקיישן או כמה לוקיישנים בצפון לתקופה שבין יום העצמאות לתחילת החגים. מגיעים מתאספים בעיגול, מקימים מרכזים לפעילות משותפת, סככות התכנסות, חדר כביסה, הספקת מים זמנית. כל משפחה או ישות דואגת לעצמה מבחינת "בית", חלק יהיו משפחות נודדות בקראוונים משאיות, חלק ישכרו ויגיעו לתקופה זמנית לנדוד, חלק יהיו יותר בדואים ואולי יגורו בשטח, חלק ימציאו משהו שאני עוד לא מכירה... 
כל אחד שירצה ילמד קורס או סדנה, לימודים שיתרכזו סביב דברים שטובים לעולם, לאדמה, לשלום, לאהבה, ליצירה, לתרבות איטית שיודעת מנוחה ובטלה ומנגד עבודה שנכונה לנו שאנו מועצמים ממנה, תרבות שיודעת לגעת ביופי ולבקש אותו. גם ילדים כמובן לומדים מלמדים מתנהלים ומנהלים את המחנה.
כולם יהיו חלק מהמקום, כולם יתפעלו את המקום לתקופה ואז יעזבו לנדודים או חזרה לאן שהיו. הילדים יגדלו פרא. free school נודד, יותר free ופחות school,
אולי נמצא מילה אחרת הולמת פועמת.
אולי היא תיוולד עם הזמן.


אז מה עכשיו?
אני חושבת שהחלומות רוצים להשמע, להתפס על ידי אנשים ששולחים חכה למים האלו, במקביל אני אוספת מידע וקוראת עוד ועוד דברים שמתחברים זה לזה, הם מעצבים תרבות חדשה בשלל צורות ומשלל כיוונים. אולי השמועות יעשו לעצמן כנפיים ואנשים שזה מהדהד בהם יבואו ויצטרפו לדרך המתרחבת, אולי אני אצטרף לדרך שלהם. וגם החלומות יתעצבו על ידי כל מי שישלח יד לגעת בהם, אולי החלומות שלי יתאחדו וירקמו זה בזה, אולי ירקמו בחלומות של אחרים שזה לא המקום לפרטם אבל הם נוגעים, משיקים ויכולים להכיל או להיות חלק משלי.

אולי צריך רק להתעורר בשביל להרגיש את זה קורה להתבונן בהמראתו של החלום, לתת מידי פעם דחיפה. החלומות גדולים לי והייתי רוצה להתקרב לאנשים שרוצים לשתף פעולה, ללוש ולייצר אותם יחד.
האטה, פשטות, קהילה, נדודים, free school, קרקס, שמירת הגן והאדמה, מסעות, מפגשים, אהבה, חופש, לחלום לנצח.
....


בינתיים על הדרך מגשימה חלום אחר שלי, קטן יותר, והופכת את המסעית למסעית הספר, על הדרך פגשתי כמה מחברים ומוציאים לאור של ספרים שאני מחוברת אליהם, שהמסעית מדברת את השפה שלהם ועכשיו יש לי כמה עותקים מהם להפצה, חוסכת לכם את המשלוח ואת דמיו. בקרוב אפרסם סקירות קצרות. ובינתיים...

 


במעבר יש כנס חלומות ממש עכשיו 
אצל אמה שם-בה - התכנסויות יציאה מהמטריקס לקראת תרבות חדשה

בעץ בעיר בתלאביב לומדים צ'ארלס אייזנשטיין
תנועת ההאטה בתוך ספר - ההיסטוריה של המהירות עמית נויפלד

Please reload

© החיים עצמם Proudly created with Wix.com

  • b-facebook
  • Instagram Black Round
  • YouTube - Black Circle