לאן הברווזים
אני חגה סביב האגם והוא חג הצבעים שלו משתנים לפי השמש והעננים לפעמים הוא כחול אפור כהה בולע לפעמים ירוק מסנוור לפעמים תכלת משקף שמים שהולכים להשבר עלינו הטיפות יורדות לי על האף על הפנים עושות בי אדוות עיגולים עיגולים אגמים יותר חזק אני מבקשת
יותר חזק
אוּרי הוא המורה שלנו לעינייני ציפורים ואנחנו נודדים בעקבותיו, שנודד בעקבותיהן, שנודדות בעקבות מזג האוויר, ובכל אשר נלך הציפורים מקבלות מקום של שמחה בליבנו. אנחנו מקשיבים להן עוצרים לכבודן את המסע להביט לזהות מוציאים את המגדיר אורי מוציא את הלקסיקון ואת שאר הספרים, והמשקפת אנחנו יושבים לידן, יותר קרוב ויותר קרוב בשקט שומעים אותן מרחשות מִתְנָצות
נפגשים נפגשות עפים ועפות אנחנו רואים איך הן בצפון איך הן בדרום, איך זה כשאנחנו חונים ליד עץ וכבר בבוקר כשאנחנו פותחים עיניים אל מול החלון של המיטה אנחנו יכולים להתברך בשלומן ולהפך. ואיך כשאין עץ נוצר געגוע. לציפור לעץ לאגם.
אנחנו דואים איתן בתרמיקות רחבות על גלי חום העולים מהאדמה, תופסים כיוון ונעים בו הלאה. כשחיים חיי נדודים גם אם רוצים להשאר אז לפעמים ממשיכים. כשנהיה קר ומעונן נודדות הלאה אל האור, זה כבר טבוע בנו, תבוע בנו, כמו בהן, אינסטינקט סולארי. לוחצים על לוח החשמל לראות אם יש מספיק ללילה.
כמו הציפורים אנחנו, חולפות, מקייצות בצפון, חורפות בדרום, יציבות אזרחית, מזדמנות. היינו סביב הכנרת, בחולה, באגמון חפר ובבריכות הדגים, בלגונות המתוקות של אילת ועכשיו באגם ירוחם המרגש. אז שמתי לב שאני פחות בציפורים ויותר באגם. באה להשתקף בו. יודעת שמתישהו יגיע גם תורי, לנשום בשקט, למרות כל מה ש, מכביד אותי לשם. עבר שבוע, עברו שנתיים המחשבות שלי במעגל סגור, חיכיתי כל החורף, לשמוע רק מילה והיא לא נאמרה. אני יודעת כל מה שנעשה נשאר במים הקפואים, אז אל תבוא אלי ותבקש את מה שכבר מזמן אינו שלי (שילוב שירי אגמים קפואים, רונה קינן ודניאלה ספקטור).
באגם ירוחם אנחנו בין לבין, בין טבע לציביליזציה, בין ארגון לִסְפַר, בין החורפי לתחילת הפריחה, 'בין הגשמים' (הטעמה ב-ש'). והפארק כולו בתנופה, כובשים שבילי טיול, מרחיקים כלי רכב ממונעים לשוליים, בונים מסתורים לצפייה בציפורים (יהיה מוכן עוד 3 חודשים), נוטעים המון המון עצים, כל כך מבורך. אני עוברת בין העצים הצעירים כולם נראים אותו דבר חוץ מהשקד (שפורח על שלושת ענפיו), וצפצפת הפרת (מצפצפת בממשקי עליה הירוקים-כסופים מזכירה לי דרכי משי). אני קוראת את התוויות שהשאירו עליהם הגננים, כמה כיף לדעת מה יצמח פה - אלה אטלנטית, פיקוס תאנה, מיש בונגה, תות שחור (יאאאמ) רוצה כבר לראות עוד כמה שנים איך האגם נראה, עטוף בוסתנים. איך העצים החדשים מסתדרים עם האשלים שכבר מרגישים כל כך חופשיים פה, מסתרגים ומתפתלים זה בתוך זו רוקדים, פרועים, דוחקים באורנים לבוא לרחבה להתרועע, להתפצל, לצאת קצת מהלעמוד ולעשות צל מתוח, מן המצופה מהם.
חזרנו לראות קורמורנים, אנפות אפורות ענקיות, לבניות גדולות, ברכיות טבלנים ואגמיות, נחליאלים, פשושים דרורים, שחורי זנב, טריסטרמיות ודוכיפת :) משהו התחיל לנפנף מבפנים עם פרפורים עדינים. ומשהו במפגשים בין אנשים, בין אנשים לאנשות, בין כולם לכולם מתחיל לדבר באגם רחב כמו לב, לב שניתן לעוברו באין משוט. כשאני עומדת מול האגם אני נזכרת בכל אלו שעמדתי מולם והשתקפתי כשאני עומדת מולם אני אור חוזר שלהם מהאגם שאני.
אז לאן עפים הברווזים? לפי הזואולוגים למקום חם יותר לפי סלינג'ר למקום שאין בו מבוגרים מעצבנים שלא מבינים כלום לפי דני סנדרסון למקום בו קורים כל יום ניסים, גם לנו. לפי התמונה שבראשי - האגם קופא סביב רגליהם הקרומיות והם לוקחים אותו עימם באוויר אגם שלם באוויר נישא על רגלי ברווזים והם בכל מקום עם האגם שלהם.
