כי לאהבה אין מדינה
פער. בניגוד לכל הפעמים הקודמות בהן היתה לי הזכות להצביע, הפעם לא בער בי. זה לא שנהייתי פחות פוליטית, אני חושבת שבמובן מסויים נהייתי הרבה יותר פוליטית, אולי הכי פוליטית שהייתי. אבל אני חיה בפער, בבקע, בין הגדות של המציאות שאנחנו מספרים לנו שקיימת כרגע למציאות שאני מספרת לעצמי שאפשרית. שאלון של 'למי מתאים לי להצביע' הציב לי את הניסוח מול הפרצוף, מתקשה לענות על שאלות של גיוס כללי לצבא ודאגות רווחה של המדינה, הייתי חייבת להבין במילים מה קורה. אני חיה במציאות הקיימת בה הייתי רוצה שהמדינה תאפשר לכלל האנשים הנמצאים בתחומה חיים (התחלתי להגדיר את זה אבל הסתבכתי, אז 'חיים שהם חיים' נראה לי כרגע הגדרה אמורפית שיכולה לדבר להרבה א.נשים, כי אם אין לך אוכל להאכיל את הילדים שלך זה לא חיים, או מים נקיים לשתייה, או אויר נקי לנשום, או זמן לחייך לעצמך, או להעשיר את עצמך הפנימי ולפגוש יופי - זה לא חיים). אז אני יכולה ללכת ולהתפקד ולהשפיע ולהצביע למי שאני חושבת שיוכל להביא לי כמה שיותר מזה. נהדר. מילאתי את זכותי וחובתי הדמוקרטית, כביכול עשיתי מה שיכולתי. מצד שני אני ממש מרגישה שרעיון המדינה כבר גדול מידי מכדי לספק את זה- מה שקראתי לו קודם חיים. אנחנו כבר משרתים משהו אחר שמתחבא מאחורי השם הזה שנקרא מדינה, משתייכים למשהו שהכותרת שלו הוא כבר לא אנחנו, ממשיכים מכוח האינרציה, מתוך הצורך להשתייך ומתוך הפחד להיות תלושים ונטולי הגנה על הכוכב הזה. ובקיצור את מה שאני צריכה קשה למדינה, באשר היא, לספק לי, כולל שייכות (וזה עוד לפני שנכנסתי לזה שאני צריכה לשלוח את הילדים שלי למות בעד מדינתנו או ללמוד דברים שהמדינה החליטה שהם הכי חשובים בעולם כי זה יעלה לה את התמג תלג וכל היופי הזה (כמו שראיתם - לא נכנסתי לזה :). לצורך העניין ולטובת הויכוח המציאותי אני מאמינה שכולם צריכים לתת את חלקם בצבא/שירות לאומי כלשהו, אבל זה לוחץ לי היסטרית על המקום הזה בלב ובראש (אני כותבת ראש כי רובכם לוקחים את הלב בקטע רגשי, אולי נשי, שלא נכון להתחשב בו בלקיחת החלטות ואת הראש כמשהו יותר נכון, אז לכבוד מי שכך) אז המקום הזה בלב חוזר ואומר לי שהיכולת האנושית לפתור סכסוכים לא מצריכה צבא (כבר), גם בתוך עולם מדיני וגם, אם ארחיק ממש לכת עם הלב והשטויות שאני מדברת, אולי פשוט יגלו שאם יפרקו רעיון הזוי אחר שאנחנו חיים בתוכו (כמו לאומיות או מדינה, נגיד, לדוגמה), אז איזו משמעות תהיה לצבא. ועכשיו תשאלו אז מה האלטרנטיבה - לא יודעת, יש לי כל מיני רעיונות אבל אני לא יכולה להוכיח שהם יותר טובים לאנושות וזה מה שאנשים רוצים - הוכחה, אחרת לא עוזבים את ה'שיט' שבהווה. אני חיה בפער שאין בו תשובה ברורה. ואני מסכימה לעצמי להיות שם בלי להגיד לעצמי שאני חייבת לטפס לאיזושהי גדה ומהר, בלי לדעת בטוח מה הכי טוב לאנושות, לעולם, אני באמת לא יודעת, אני קוראת ומרגישה וקוראת עוד ולומדת וחוקרת ויודעת שכמו שזה עכשיו - זו הזיה. זה חוזר ומתנגש ועושה קצרים בכל מה שאנושי. ויש לי בלב ידיעה שהדברים יכולים להיות הרבה יותר יפים. אני נתפסת (גם לעצמי לפעמים) כהוזה וזה בסדר גם. אין מספיק אנשים שמרשים לעצמם ללכת אחר ההזיה של עצמם וחבל רובנו נראה את המציאות ונרגיש ש'ככה זה' ונמשיך לשמר אותה ולהתגלגל בתוכה, כי המצאנו מנגנון כל כך מדוייק שמשמר, מאדיר, מקדש וסוגד למנגנוניות עצמה שאפילו לחשוב שצריך משהו אחר הוא בגדר בגידה, ראשית ברעיון עצמו ולאחר מכן בשכל הישר. והנה כל מה שרציתי לכתוב בסוף יצא על ההתחלה ולא נפל בעריכה. חה.
היינו במדבר-דברים 40 שנה שהצטמצמו לשלושה וחצי חודשים ואת הדרך חזרה צפונה החלטנו לעשות אחרת כלומר, אם היינו חושבים כמונו, כפי שאנחנו תמיד, היינו נוטים לעבור מהדרום דרך המרכז ואז לצפון, כי אנחנו הגיוניים ואפילו מציאותיים רוב הזמן (חלקנו רוב הזמן, חלקנו פעמים רחוקות יותר). מצד שני (של המדינה הנוכחית שקבעה את גבולותיה האחרונים בכך וכך) יש גם חלק גדול של פער, חלק גדול של בקע, שאפשר לנסוע בו ולהגיע מהדרום לצפון, בלי החלק המגוחך משהו של לעבור במרכז. זה כמובן יוצא יותר קצר משמעותית כי אין מרכז בדרך, לפחות לא כמו שאנחנו תופסים אותו. אז עלינו לערד ומשם לקלי"ה בצפון ים המלח ומשם נסענו בבקעת הירדן. בום. אנחנו בצפון (על מעברים בכלל וחדים בפרט - בפרק הבא). אם כבר לחיות בפער אז להשתקף גיאוגרפית כי החיים בתוך השבר הסורי האפריקאי של העולם ושל עצמך מדברים זה עם זה. כי כל מיני תפיסות חברתיות שאני חיה בתוכן משחר קיומי מתנגשות בי, ממש תזוזת יבשות. אני חווה את הטקטוניות ברגעי אמת, בפער של הזמן, כשאני שוכבת בשמש קרוב לאדמה, בגובה המים של הגב שהתמלא משיטפון, עורי מריח ממים טריים ועפר. והמציאות ה'ככה זה', ה"את יכולה לעשות כל מיני שינויים בעצמך אבל האהובים שלך יצטרכו לשלם מחיר כבד על זה שהם חיים בחברה שעדיין לא חיה אחרת, בקבלה של מציאויות אחרות" שואבת ממני וכורה בי ומעכלת את מחצביי נפשי, ואני מתאדה ונוטה להתייבש שם במקומות הכי נמוכים של הנפש. ולכן, חיה במציאות בסבלנות מסויימת ולכן, גם מחזיקה במחשבה על העולם האחר שאני יודעת שאפשרי. והוא אפשרי. רק שהחיים שם, במקום הכי נמוך בעולם, בין הגדות, לאחר שקילפתי מחשבות מתובנתות ונתתי לעצמי להאמין בדברים אחרים אפשריים, הם חיים קשוחים. מצוקי העתקים, סדקים על ימין ועל שמאל, בולענים בולענים ולעיתים רעידות אדמה, יש אות לסכנה חותרת, שכל הלבה, כל המסה הלוהטת תתפרץ. העצמי נמרט ונשחק במפלי שטפונות שיורדים בעוצמה מההר אל הים, סוגרים את הכבישים והנתיבים המוכרים. ובתוך כל זה יופי אינסופי של הכחול טורקיז על החום-צהוב ומעיינות חמים וים קריר והחיים שבתוך המוות שבתוך.
עוצמות של מדבר ואנחנו חיים ועוצמים עיניים והרבה דברים יושבים ומחכים ומשתברים אצלנו בחצר האחורית ולא בקדמית. כשחנינו בגלריה מינוס 430 פקחנו את העיניים בתוך המים הכי מלוחים בעולם ושרף לנו הפיפי והטוסיק ולא יצאנו מהמים והתעלמנו, נתנו לבלגאן שנראה שאי אפשר לחיות בלעדיו, שנראה שלא נשרוד בלי זה, בלי לשאוב את לשד החיים מהכדור שלנו, נתנו לזה לחלחל בנו ולבלוע. ונשארנו זוכרים, גם כשהלכנו. היינו חלק מהצעקה הזו לכמה ימים. והילדים - אני תקווה שאני נסדקת מספיק גם בשבילם, שהסידוק שלי נותן להם הגנה או לפחות מאפשר להם להתנגש בעדינות, מציאות עם מחאה. הם טובלים במים המלוחים השומניים שחמים וקרים נמהלים בהם, יושבים שעה ארוכה ליד תן שמת על החוף, עיניהם חומלות את כל החי בעולם. נפגשים עם הגבול ההורי, הגבול המדיני, החופש לחצות אותם, לטשטשט אותם, אולי. והם רואים את המד-בר בר בר ואיך הוא נפגש עם המים ים ים. והם שרים בצעקות שבוקעות מהלב, שבוקעות את הלב מי הרג את ים המוות לפני השינה.
שם במקום הכי נמוך בעולם תראו איך הים הולך ונעלם לאורך החוף נפערים בולענים בולעים בלי ללעוס כבישים ומבנים הים מתייבש, וחרב, וגווע הים טובע. מה לוחשות היעלים בין הצוקים? את נחל ערוגות הם משווקים בבקבוקים. נמרים נכחדו, ציפורים פורסות כנפיים עשן המפעלים עולה אל השמיים. חופים נטושים מחכים עדיין, והים בלי מים. מי הרג את ים המוות? את ים המוות מי הרג? שם במקום הכי נמוך בעולם, תראו איך הים הולך ונעלם בפתח המלון ניצבת אשת לוט מלח דמעות בעינייה הגדולות שם הרי מואב, הושט היד וגע תראה איך מטפס ירח משוגע. היה היה ים היה ים המלח, כמה הוא היה יפה לך. מי הרג את ים המוות? את ים המוות מי הרג? (זה השיר של החצר האחורית) וכתבים מתקשרים רוצים לעשות עלינו כתבה ואנשים אומרים שאנחנו השראה. שמה שאנחנו עושים זה חשוב כי זה מראה לאנשים שאפשר גם אחרת. ולפעמים זה נחמד, ואפילו מרגיש כמו יעוד, להיות השראה. אבל אני לא חושבת שכולם צריכים לעבור לנדודים ולגור במשאיות. מספיק שאנשים יתנו לעצמם זמן לפקפק במוחלט ובמקובל אם פתאום הם נסדקים מול זה. במקום ללכת ולתקן את הסדקים אצל פסיכולוגים, לאפשר להם להיות, לאפשר לחיות שם, בבקע. רק כשנהיה מספיק אנשים בתוך הסדקים חסרי תקנה הוזים יוולד משהו
שלא הכרנו קודם.
כן, הלכתי להצביע ברור הרי אני חיה (גם) במציאות וגם בפער שבין המציאויות עם הסדקים והתהומות והתזוזות הטקטוניות שזה מצריך אז אני לא אומרת כן ולא אומרת לא גם אם אחפש בכל נמל קטן ובארץ אפליג כל השנה לא בטוח-שאמצא-את-מה-שאני- מחפשת-באפשרויות-שיש-עכשיו כי לאהבה אין מדינה אולי יש לה מעין חם
עוד תמונות מערד ומים המלח קריאה נוספת - תיתכן פה חברה של שלום וראיון עם אראלה שדמי מהבלוג של ארני שומר