מלקטים גחליליות
והימים ימי ראשית הקיץ... לפני רגע קפאנו מתחת לשני שק"שים כובעי צמר ומחממי אף במדורת יום העצמאות שערכנו במכמנים עם נוף הוליוודי לכרמיאל והמפרץ, וברגע שאחר כך אנחנו בואכה חוף הכרמל, שמש מלהטת, שדות סודות של גזר קיפח וצפע ענק משוחח עם עורב קנטרן וגולש מעדנות אל הסבך.
מגיעים למקום שאנחנו כבר מכירים, עם תמונת חניה בראש, זו שהיינו בה בשלהי החגים ואז בשלהי הסתיו, כשהימים התקצרו עלינו. מגלים שהמקום מגודר, שיש שערים שננעלים בלילה. באמצע היער. הכל קוצני ויבש ולא מכניס אורחים. They took all the trees And put 'em in a tree museum And they charged the people A dollar and a half to seem 'em No no no Don't it always seem to go, That you don't know what you've got Til its gone They paved paradise And put up a parking lot (Big Yellow Taxi)
סיבוב שני בצפון אנחנו חוזרים או עוברים ליד מקומות שהיו החצר האחורית והקדמית "שלנו" , העץ "שלנו", לכמה ימים, כאלה. פתאום הם חסומים באבנים ובגדרות, נחלת הכלל זה כבר לא מה שהכרנו. בודקת האם גם אנחנו יותר חסומים, האם הצבנו גדרות במקום קירות האם אנחנו פחות מזמינים למרות ציבוריותנו האם כשאין גדר והגנה את בונה את ההגנה מבפנים? האם דווקא הפוך, הגדר הנושרת מבחוץ נושרת גם מבפנים והגבולות נכונים למפגש כנראה שיש ימים ויש ימים ואין תשובות. קצת אבודי ביטחון וודאות, אנחנו מחפשים חניה חדשה, שאין לנו בראש תמונה שלה, בהמשך השביל. נזכרת בקשיחות שהחיים האלו מערימים וכבר בא לי לחזור אחורה לחניה האחרונה והבטוחה שלנו, כשאני נזכרת שעלולים לקרות ניסים, כבר קרה בעבר, לחזור תמיד אפשר, כמעט תמיד. אני מבקשת נס. ואחרי שעה וחצי בערך... פינה שהכרנו כבר ממזמן מסתמנת כפשרה אפשרית בין מה שתכננו למה שיש. וברגע שהמשאית נעמדת שם הכל מתחבר הכל מתאים כל החסרונות שבראש הופכים ליתרונות שבשטח. הרוח היא בדיוק במשב הנכון, הצל בדיוק נופל טוב, הים בדיוק מציץ טוב מהמרפסת הפרטית לכאורה ומחלון חדר השינה, השיפוע בדיוק כמו שאנחנו אוהבים, כמו שמי המקלחת אוהבים, העצים מציעים עצמם לערסל בנדיבות, הסבכי מצייץ לנו והעורבני מגיע לאסוף שאריות בקידות ואמרות תודה, החרדונים מסתלסלים סביב גזע הזית, פינת המדורה ליד שולחן הקקל מגשימה את יעודה, ברז המים במרחק שלושה צינורות, לא דורש להתניע את הבית (כי יש לנו שלושה צינורות, הידד!). והחיוויאי חג מעלינו וגם מזמין את המשפחה, לראות את אלו, המוזרים שגרים במלבן הקטן. 5 חיוויאים דואים מעלינו בתרמיקות עדינות - מה עוד אפשר לבקש?
היה קשה לזוז מהיער (ברוטו היינו שם חודש...) גם כשהחום עלה היה שם נעים, רוח מן הים טיפסה דרך האלונים והאורנים מגיעה אלינו צלולה. וכשהחום עלה רצנו להשתפרץ בברזייה, לתת לרוח מה לנשב מעורנו. אפילו פרסנו אוהל בחוץ בלילה חם במיוחד שהטמפרטורות לא ירדו בו להקלה הקרירה והמצופה של הפחות מ-26 מעלות... גם לישון בחוץ היה חם באותו הלילה. אבל בשאר הארץ היה עוד יותר חם :) שחור ואייקון שמש על גבי גוגל רק לראות את זה במחשב כבר מרענן אותך. עוד ועוד ימים ביער כי השתכנעתי שאין מקום אחר, וכבר הכרנו כמעט כל שעל, כל ציפור וחרדון בשמו כבר הכרנו את האוטו שעובר בערב להריץ את הכלב, את האיש שבא עם שקיות הזבל ואוסף לנו את הבקבוקים שחמדנו לזכות ביקרם בסופר. כבר הכרנו את קולות האימונים הצבאיים בשטח האש הסמוך, קולות של סדנאות מנהלים, טיול חברה, חגיגות עיד אלפיטר וריחותיו, ג'יפים צבאיים שמתכנסים לתרגיל, חבר במשאית שמחפש חניה כי גידרו גם לו (אנחנו נפגשים פעם ביער). השוטרים שעוצרים לשאול מה נשמע ומה הדבר המוזר הזה שאנחנו עושים עכשיו (מרטיבים שטח כדי לראות עקבות של בע"ח) וכמובן הכבאית הצהובה (היערית) שעוברת לביקור יומי או שניים ויעקב מהקק"ל, מנופף שלום מהיר מהטנדר. השקיעה זזה כל יום עוד כמה דקות מאוחר ועוד כמה ס"מ צפונה.
וכל יום נראה אחרת אפילו שכל יום הוא אותו דבר. אנחנו קמים ומשקשקים לנו שייק מכשפות ירקרק ארוחת הבוקר כבר לא ממוסדת כמו פעם, לא ברור מה קרה חוץ מזה שנהיה חם וכולם פורחים החוצה ושוכחים לאכול. אני מנסה להיות קשובה לתחושה, הגוף כאילו רוצה שתי ארוחות במקום שלוש... אבל בפולניה זה לא תמיד עובד ועד שנענה לקריאה הזו יגיע כבר הסתיו ואיתו הכמיהה להתחמם. ויש ימים שפתאום אנחנו נזכרים בשאלות שאנחנו שואלים כבר הרבה זמן והולכים לחפש להן תשובות, בונים מתקנים, מציירים מקומות, לומדים מה קרה במלחמת העולם השניה בדיוק לפני 75 שנים, ומה קרה במלחמת ששת הימים בדיוק לפני 52 שנה ושבע שעות, ואיך לומדים עד היום את התרגיל הזה בכל חיילות האוויר בעולם, ההיסטוריה כתובה במלחמות. ומה שכתוב קל ללמוד. מכינים קליפ של אחד השירים שאנחנו שרים לעצמנו כל הזמן ואז לומדים איך דוחסים סרטון בגודל מפלצתי ומה זה קוד בינארי אוספים עקבות, אוספים אוצרות, אוספים בקבוקים למיחזור יגיעו חברים לארוחת ערב (יער עופר הוא ממש המרכז, קרוב להמון אנשים כמה כיף זה כשקופצים להגיד היי), נלמד איך להכין ארוחות גדולות לא מתוכננות, משהו שהיינו גרועים בו גם בבית קבע, 'מכיני - בדיוק' יקים שכמונו. בראש שלי מצטלצל קולו של אברהם צועק לשרה "הכיני עוד מהבצק להאכיל את האורחים". ואנחנו מסיימים את היום סחוטים אך רצוצים. וימים אחרים מתחילים כקודמם ואין בהם רעיונות ושואלים מה לעשות בערך כל חמש דקות, מחכים בערגה שתגיע השעה שאחרי ארוחת הצהרים שאפשר להשכב מול איזה סרט שאחריו אפשר להמשיך ולשאול מה יש לעשות, מה יש עד שהיום נגמר לעשות וכולם מתנהגים כמו סמרטוטי רצפה. מסיימים את היום סחוטים (כי סמרטוטים) ורחוצים (כי אם אין מה לעשות - אז שיתקלחו).
וכשסוגרים את האורות מגלים שהגחליליות שמבחוץ נכנסו פנימה, חגות איתנו במסעית מאירות לנו בקטן ומהבהב, מתיישבות לנו על בית החזה. פלא יפהפה שעושה שמח קטן כזה, כאילו חזרנו לילדות, כאילו מישהו הביא לנו תמימות חדשה וטרייה להלביש על עירומו של הלב. והאורות הקטנים מזכירים רצונות וחלומות ומחשבות גדולות שחזרו לעלות, מרגישות דחופות משהו, והן צועקות מכל מקום, אבל אני לא (תמיד) מבינה: לכי מצאי את הדבר שבשבילו הגעת לכאן, הגחליליות יאירו את המסע שבחרה נשמתך ובדרך שתלכי תוכלי ללקט רעיונות, מחשבות, אנשים שהם את את שהיית ואת שתהיי אשה ביער.
....אני חוזרת לעבר ללקט גחליליות לבנות מהן סולם של כוכבים שבילים שלא הלכתי, כי לא יכלו להיות אולי עוד מחכים שם בשבילי. אם תבוא ליבי לשם תבוא אל העבר בלי לעצור נאסוף את כל הטוב נאסוף את כל התם נאסוף גחליליות ונחזור (גחליליות, אסתר שמיר) תמונות מיער עופר באביב