כמו אל(ת) מים

המים קוראים לי. תמיד, בכל עונה. כשהיינו ביער הם קראו, אבל היה לי נוח ולא רציתי לגייס את הכוחות לתנועה, להרים את עצמי למבט המתכננת, הרואה למרחוק, למצוא. אז לא תמיד עניתי. אבל במהותנו הנוכחית אנחנו זזים, אחרת בשביל מה הגלגלים. והקריאות קראו והסימנים ניתנו והטענתי מנועים ו.. זזנו.... עקרנו עצמנו שוב, שמרנו בצמר גפן רטוב והשרשנו מהר במקום אחר. גילינו (שוב) שאפשר לקחת את עצמנו למקום אחר, בלתי ידוע ושהוא יכול להפתיע בקסמים הקטנים הקורים בו, באופן שבו הבית מתערה בסביבתו ומרגיש נכון. או אולי, אני יכולה להפתיע בכך שאני מתחברת למקום החדש ומקבלת אותו אלי בשמחה, השלמה כזו וגילוי כל הטוב שיש שם ללא פרצופים חמוצים, מאוכזבים, מתוסכלים, ונירגנים (בטח קרה פעם... אבל מזמן שלא). המים קוראים לי כל הזמן, אז הלכנו למעיינות והים נשאר אי שם כחלום והיה נראה מאיים משהו לחנות בו כמה ימים. הרבה הרבה מים והרבה הרבה חול, מקום פורקנו של העם על כל גווניו, מקום כינוס, מקום עם אובר-פיקוח, מאוד מאוד ציבורי.. אחרי שהסוונו עצמנו בשיחים, מה לנו ולזה? אך למרות ולמרות חנינו בים.

נמצאה נקודת איזון על התפר בין החוף אל הצמחייה, בין החוף בצת ל-החוף אכזיב. בין ההרבה חול למעט חול, בין הזמנים של לא להתעסק בכלום ללהתעסק במוסך ובטסט למסעית (!) בירכא (!).

קם. רוח מן הים. מחלון המטבח מציץ כחול בשלל גוונים שאת לא מאמינה, ושני איים גם. הרוח הטובה מעיפה טמפרטורות חמות מזרחה, נכנסת מצד אחד, יוצאת מהצד השני. ובבוקר, אתן בקושי פתחתן עיניים (סתם, בשמונה כבר בטח קמתן, אנחנו עוד לא), צועדת בצעדים כבדים מלקום מהמיטה וקלים מחלום. הולכת (אני מתלבטת מה לכתוב) לרחוץ, לטבול, להשטף, מה בדיוק אני עושה שם בשמונה בבוקר...? נראה לי שאני מיטהרת, אין לי דרך אחרת להגיד. מרגישה שהים עוטף אותי, את האני הרחבה הגדולה מגבולות גופי. ועושה בי ובכללותי כבתוך מכונת כביסה.

כביסה עדינה פחות מ-30 מעלות. ואז חוזרת עם הילדים להפסקת ים, תשע עד ארוחת צהרים. ואנחנו לומדים את הים ואיך הים היום ואילו גלים יש ומתגלגלים בגלים, איך זה? איך יוצאים מזה? איך אפילו מחייכים בסוף כשהרגליים מוצאות יבשה. לומדים לנשום לומדים לקחת אוויר לומדים שלבלוע מים מלוחים זה מנקה דרכי נשימה ומוציא המון נזלת שקופה ושורף את הגרון לומדים לצוף לומדים משקל סגולי ואיך זה שאמא צפה יותר טוב מאבא... ובכן. לומדים מה מניע את הגלים מאיפה מגיע אלינו החול לומדים מי האנשים שבאים לים כל יום ולפעמים גם באמצע השבוע ולומדים על קפריסין (כדי שהם ידעו לאן הם מגיעים אם הם נסחפים) (בול לקפריסין זה שקל וחצי... אם לא ידעתם)

לומדים על האי נחליאלי, האי שחף והאי תכלת, שנמצאים כקילומטר מאיתנו אבל נראים הרבה הרבה יותר קרובים לומדים למה השמש שורפת אותנו ומה זה נקודות חן הושט היד וגע בם לומדים על גאות ושפל ואיך גם אנחנו מים חווים על הגוף את תנועת גרמי השמים, הירח המושך בגלים, השמש השוקעת ארוכותתתתת לתוכם. לומדים איך החוף נראה בחמישי, איך בשישי, איך בשבת (רחמנא לצלן) ובראשון בבוקר (למות) עוזרים למנקי החופים שבאים עם שקיות ירוקות גדולות לומדים לצלול לומדים כמה כוח יש למים ואיזה טעם יש להם, גם בעיניים. לומדים לעבור דרך קירות שמתרוממים מולך ולצאת מצידם השני, חפופים וסטורי שיער גוף וישות

המון המון חומר לימודי בים כולם סיימו ללמוד לפני שבוע, אנחנו רק התחלנו. כמו תמיד.

​ חוזרים למנוחת צהרים בבית רואים את האנשים שלא אכפת להם להתפשט ככה סתם להכנס למים פשוטים, ואת האנשים שמתחבאים מאחורי דלת האוטו וחושבים שבמשאית הזו, התמימה שמאחוריהם, אין אף אחד שיכול לראות להם את התחת. ובלילה ישנים עם רחש הגלים... שבדרך כלל לא ממש שומעים כי יש מסיבת מוסיקה ערבית מהחורשה הסמוכה שאנחנו מקבלים בהכנעה אדישה, אנחנו בחרנו לחנות כאן, וזה מה שיש כאן, המקום הוא שלהם כמו שהוא שלנו. אנחנו משתנים כמו מים לצורת הכלי אליו נשפכנו, שמחים במה שיש, ומה שלא - גם הוא יעבור. מעטים הדברים שבאמת מפריעים לנו לישון והם לא חיצוניים. ולפעמים יש באמת חושך גמור ושקט דממת עולמים. חוץ מהחריקות הקטנות של המפעל שבסמוך (כנראה שזה משם, ניחוש שלנו, אין בשישי ובשבת) אבל לפעמים באמת שאין כלום רק אנחנו בחניה ליד הים. לפעמים חם גם בלילה הילדים מתחבקים עם בקבוק קר-קפוא (הוריאציה הקייצית של בקבוק חם), מתכסים בבד דק ורטוב מעט, מפעילים על עצמם שני מאווררים מכל כיוון... (לכו תשמעו את הגלים עם שבעה מאווררים במסעית) מזל שזה רק בימים חמים במיוחד במיוחד... עם יתושים תוקפניים במיוחד במיוחד... אז הלילות מוזרים הזויי חום וטרופי שינה. אם פעם זה היה מתסכל ומעצבן ולא ישנים דקה, עכשיו זה קצת מצחיק, לראות איך אנחנו בחוסר נוחות, מתערבלים במיטות וההזדמנות לשמוע שקט של לפנות בוקר.

אני נכנסת אל הים אני מקבלת את העומק שלו לתוכי מסירה את הבגדים מסתכלת על הגוף דרך עדשת מים שקופים - תכולים העור הלבן מול העור השזוף מול הנקודות הכהות של אזורי המטרה, נקודות המשיכה, מרכזי הכובד. והים חובק, מחזיק בי ברוך, מציף אותי ואת עגוליותי, לוקח ממני את הכבדות ומחזיק בה. הגלים מרימים ומושכים, אני נותנת ולמרות שכבר זמן מה אין בי העומק והסבלנות והמילים הנכונות והדרך הברורה והתרחבות של כולי משהו בי נע אני יודעת בתוכי ידיעה שאין לה מילים. כמו כשיודעים. אני שומעת בגוף את פעימות העולם והקצב שלי מנגן על איזשהו כלי, אולי עלי, ביחד עם העולם. סדנת אמן.

במים אני בידיעת אחיותיי הגדולות שפגשתי בחודשים האחרונים פה ושם בארץ ישראל, אחיות ששחו סביבי בנדיבות לב אינסופית מרעיפות עלי מאהבתן ומחוכמתן הנשית מעבותות ליבן, מעומק האדמה שהן. מיילדות כל פעם חלק אחר בי, אותי מעצמי, מבשלות בי, נותנות לי מילים, מעוררות סימני דרך, יוצרות בי תחושה שהיכרותנו הקלילה, אפילו הוירטואלית לעיתים, אפילו העוד-לא-ממש-הכרנו-בחיים-האמיתיים, מקבלת רבדים חדשים, משתרשת, מאמיתה. רוני אוצרת הדבש, שפתחה בפנינו את החאן במכמנים ואת ביתה ועטפה אותנו בירידה מהגולן ועשתה אותנו משפחה והרשתה לנו לחלוק בחלום שלה לקצת. נועה, צורפת הסיפורים, שבאה להיות שכנה והיא תמיד השראה לחיי מסע ולמסע פנימי, והיא תמיד חידה. הרעיפה מחכמת הכוהנות שלה, הנחתה אותי במקלות קסמים בתוככיי מחשבותיי וגם נתנה לי לצלול שוב אל מחסן הספרים של משאיתה. איריס שאימצה אותנו (לאמץ אל הלב זה להרגיש שפתחו בשבילך חדר שתמיד יהיה שם, אצל איריס - מרפסת שלמה). עידית מהארזים הצלצלניים, מרעננת האורנים, שאנחנו יכולות להמשיך שיחה שהסתיימה לפני שנה מהמקום בו נפסקה ולהוסיף עוד עץ ליער ועוד קיסם למדורת השבט ביחד. מורני הכוהנת שהתחברנו שוב בכוח המאבק והחיים, בשאלות על פירמידות ורשתות, בלחיות את הפערים שבין מטוסי הקרב למקדשי האלה. וצילה, מכשפת האור האדומה מההר שמעל המעיינות, שהלכתי לפגוש כדי לרכוש ממנה את ספרי שירתה הסופיים וקיבלתי ממנה את האיילות המדלגות מעל הדרכים הכבושות, אל הסבכים, האיילות המובילות מחפשי דרך אל המעיינות. בעמק המעיינות ובכלל.

ואני אחות קטנה מקווה מאוד שהן יודעות ומרגישות את תודתי העמוקה שהן איכשהו מקבלות גם ממני משהו לוקחות מסלי ציידה כלשהי לדרך שמזינה בהן משהו אינני יודעת מה, לא כל המתנות שלי ידועות לי, לא כולן נצרכות אולי. אבל אני מקווה, אני מורידה את תפילתי אל המים הצלולים ושולחת את לחמי אליהן כי יותר מכל הייתי רוצה להרגיש גם אני, שמביאה אליהן מתנה יקרת ערך שידעו שאני כאן שותה מהמים שהן השאירו בהן את אדוותיהן העדינות.

כל יום הים משתנה זה מרגיש כבר בבוקר בבוקר הגלים אחרים, הקצב שלהם שונה לפעמים גם הכיוון, ההתאבכויות היום הם פתאום גבוהים יותר, נשברים והופכים מתכלת שקוף לקצף, למערבולת שמחה של חול חום במפגש עם החוף שקורה עוד הרבה לפני קו המים. היום נסחפים צפונה, היום נסחפים דרומה, היום הים נמוך, היום מלא אצות, היום הרגשתי את צריבתה הראשונה של מדוזה (מה שאומר שהלהקה בדרך, כנראה). והקרקע, זו עם החזות היציבה, זו שאנחנו בטוחים שלוקח לה מיליוני שנים לנוע. כמו שאנחנו מכירים את עצמנו וחוזרים אל העצמנו שאנחנו מכירים ויודעים לכאורה, מה אנחנו ומה לא אנחנו. גם היא משתנה. תבליט החול שתחת המים ולחופיהם כל פעם אחר. היום פתאום יש בריכה במקום שאתמול לא היה בכלל שקע. וסלעים שראינו בים לפני חודש ונזהרנו מהם וטפסנו עליהם וחפרנו באצותיהם המרהיבות באצבעות רגלינו היום מכוסים בדיונה ענקית של חול, אין להם זכר, גם האצות איפה הן?.

הכל משתנה כל רגע ואני? אם אשתנה כל הזמן אולי לא אכיר עצמי אולי לא יכירו אותי אהוביי אוהביי, אולי בגלל שאשכח מה הייתי לא אדע מי להיות ואולי זה רק פחד כזה ומותר לשחרר ולתת להשתנויות לבוא

בלי להחזיק לדעת בתוכי שהיציבות זה ש אני פשוט נמצאת בבת אחת כמו ים.

לאחרונה ראינו סרט מקסים מהמם ומרגש שעושה לך הרגשה של להתערבל בגלים עוד שעות אחרי שמסתיים.. הוא נקרא GIVEN. (תודה לטל ועמית שסיפרו לנו עליו).

תמונות חוף בצת ועמק המעיינות (הגלבוע)