אני זוכרת מה עשיתי בקיץ האחרון
נסחפתי בירדן. כל פעם כשהיה חם קפצתי למים הקפואים של התעלה המזרחית והם נשאו אותי בקלות לעץ התות הבא עליתי, התייבשתי ברוח וכשהיה חם חזרתי חלילה.
הטריק הוא לא לחשוב, כי אם חושבים נשארים על גדת הנהר הרבה זמן, קצות הציפורניים במים, מהרהרים בדבר מה. אם נותנים לראש זמן להגיב, הוא יגיד: אל תכנסי זה קפוא, רגע, תני להתרגל. אז הדבר היחידי שאמרתי לראש זה "לא לחשוב, תכנסי". וככה עשיתי כל הקיץ לא חשבתי. התרחבות בחום בימים החמים של תחילתו, תהיתי איך נשרוד את החום הזה שהוא בעצם חצי שנה של חום... וחברה אמרה שיוני זה השיא ויולי זה פחות אבל עוד חם ואוגוסט כבר כמעט סתיו וככה במנות קטנות זה יותר קל הלחץ הזה. ויש מקומות בארץ שלא צריך בהם מזגן (כן, הדלקנו את המזגן פעמיים הקיץ לשעה וחצי כל פעם - מה שהחשמל הרשה). ויש מקומות בארץ שכשחם קופצים בהם למים הקפואים וגם אם אתה שניה במים, זה ממזג אותך לשעתיים ואז חוזרים חלילה, ויש מקומות בארץ שיש בהם רוח. ובלילה הטמפרטורה יורדת לרמת הצינון ההכרחית בשביל לנשום בשקט. למרות הקושי למרות כל מה ש. אני לא יודעת אם זו אני או הקיץ, מה אכפת לי בעצם להאשים את הקיץ בזה שיש לי המון מה לכתוב אבל זה לא מתכנס לכדי סיפור הדוק, לא סוחף אחריו שירים מגדות המחשבה שיתערבלו במערבולות המילים ויצאו ויעלו בלי אויר במקום אחר לגמרי. לא בא בבום כזה, של קפיצת טרזן - תחזיק חזק-תזהר-זה מחליק-אל תתהפך-על-פיסת-העץ-הקטנה-הזו-כשאתה-באוויר סטייל. לא מתרומם, לא בוער באש, כי מי מבעיר אש באמצע הקיץ. כל מה שכדאי לעשות הוא להסחף על מי מנוחות. בלי לחשוב.
או רק לחשוב בקטנות בחלקי פסקאות.
התרחבות במשפחה זה היה קיץ (כמה כיף להגיד "היה" על קיץ) של חזרות. חזרנו למקומות שהרגשנו בהם טוב, שאמרו לנו - תשארו כמה שאתם רוצים, בואו שוב, למה אתם עוזבים, כשאתם הולכים מרגיש לנו ריק. זה היה קיץ שבו התרגשנו להבין כמה אנשים סביבנו הפכו למשפחה מאוד מאוד קרובה. כמה לא מובן מאליו זה למצוא אנשים שאתה בוחר בהם והם בך, קרוב קרוב. אמרתי את זה בקול רם לרוב האנשים שכך הרגשתי איתם, חוץ מאלו שעדיין אני מתביישת קצת, וזה היה נעים. לפעמים אפילו הרגשתי באמת שההימצאות שלנו תורמת טוב לסביבה, לאישה שאני לידה. לפעמים הרגשתי שכך, לפעמים קיוויתי שכך, לפעמים אמרו לי שכך ואני הייתי בהפתעה על זה שבסך הכל הייתי אני, מנסה לברר ב-live את האמת הנוכחית שלי על הדברים. להיות אהובה. לתת לעולם את מה שהייתי רוצה לקבל ממנו. והרגשתי איך הקיץ הזה שורף קצוות וחוטים מיותרים מחסל את הצורך ב-small talk תפל, משחרר אותי לחוצפה של אורחת לרגע, שיכולה להגיד מה שבא לה, שהמלך עירום, שהוא לובש בגד ים של בנות, שאני מקנאה בו על התעוזה שלו או על היכולת שלו להיות בבלתי מודע נוח, כל זאת ועוד דברים שהופכים את השקט למעניין בפני עצמו ואת השיחה לקרובה. בסוף הקיץ לא ידעתי שום תשובה. אבל הייתי בין חברים שלא הכרתי כך לפני שנה. אחיות לב. סבים מאמצים. ושלל אנשים שהיכרות רגילה ואולי אפילו שטחית איתם העמיקה מטה לידידות מרובדת. כאילו החלפנו חלקיקים רוחניים ועכשיו כבר בלתי ניתן להפרדה או שיכחה שאני חלק מהם והם חלק ממני ומהמשפחה שלנו. יום יבוא ואדע לאסוף את אותם חלקיקים שמתפזרים סביבנו והם יקרים מפז, אארוז בשקיות קטנות מאורגנזה ואחלק בדוכן עם מפה לבנה בדשא המרכזי ביריד לפני החגים.
וגם, בהמשך לכותרת שאולי משתמעת לכמה צורות ופנים: הודעה פומבית לכל הנשמות שמחכות אי שם בתור וחושבות לעצמן - כמה מגניב לגור במסעית.. שלא לומר להיוולד בה: אין לנו רצון נוסף בהרחבת המשפחה הגרעינית-ביולוגית יו ניים איט, ושנשמח לתמוך בכל דרך אפשרית בהגעתן לעולם שאינה הריון. אז בבקשה לא להשתעשע לי בווסת. גם ככה חם. עדיין. התרחבות בגוף
בקיץ גיליתי כמה מאכילים אותי טוב במסעית והחלטתי שאולי כדאי קצת להתמצק בחזרה... לפחות לנסות שאדע אם זה דו סיטרי או אל חזור. לאסוף קצת את מה שנשפך מהצדדים שלא תמיד אני חיה איתו בשלום. יותר קל בלי מראה במסעית אבל זה לא תירוץ. ביקשתי את הקלילות בחזרה ויותר מכך את תחושת הנוחות וה-נו, איך להגיד את זה - להרגיש לעצמי יפה ומושכת וממגנטת ומלאת החומר הבלתי ניתן להתעלם הזה. אור. אז מצד אחד, הייתי יותר בשיחה עם הגוף על כמה הוא צריך, מה הוא צריך, והאם הוא צריך את זה עכשיו, בלי מחוייבות למסורת זו או אחרת. ומצד שני ניסיתי להרגיש את היופי, הרחוק מלהיות תלוי בשלט חוצות פרסומת לשמחה בצורת תחתוני תחרה, ויותר קרוב לסקיצה של אלת פיריון מחפירות ארכיאולוגיות שנמצאו בעמק הירדן לפני 14,000 שנה. כך שלפעמים הצלחתי להשלים עם שמנמנות מתפרצת ורכות אינסופית ורוטטת ולחשוב שיש בעולם עוד אנשים שזה עושה להם את זה. לפעמים לא.
התרחבות בלימודים
גילוי נאות - האמת שרוב הקיץ לא היינו על הירדן... את רוב העונה החמה העברנו בגובה של 750 מטר מעל פני הים, מתנשאים (מנטלית ופיזית) מעל מרכז הארץ ההביל והאנשים שלא ברור איך הם חיים שם, בחניה על השביל של קיבוץ צבעון, שאינו טבעון ואינו גבעון, מאחורי ההר הידוע בכינויו מירון (שהיא בכלל הרה, פעם תעברו תסתכלו טוב...תראו ששוכבת שם אישה). הסתתרנו מאנשים, מנופשים וחופשים, מבין הזמנים ובין הקייטנה ללימודים, מההמון, מפקקים, מהחום ומכל מה שנמצא מדרום. במקום לנדוד, יותר היינו וטעמנו ולמדנו כל מיני דברים ממקומיים: טעמנו קהילה ומה קורה שם (אבל לא יותר מידי, נשארנו כאורחים), למדנו והתבוננו יחד איך הילדים שלנו עובדים עם חברים חדשים וכאלו שאינם חברים ומציקים למיניהם ומקניטים, איזה כוח הם מרגישים כשהם שלושה יחד ואיזה כוח הם מרגישים כשהם לבד. ומתי מפרקים את השילוש ומתי זה מתאים לחבר שוב. למדנו גם איך מארחים ביד רחבה. ואיך נותנים יד כשסתם נמצאים בסביבה ויש את הזמן הזה שלכולם אין. למדנו בניה בבוץ - יודעות מה זה מאלג' ומה זו פצקה? (איתה עובדים לפני ה-רשת ובגלל זה- פצקה). למדנו שיום ב' זה בעצם יום א' והלכנו לעזור ולעשות דברים קהילתיים. למדנו בגן הירק מה שותלים בתחילת הסתיו וחשבנו איך לרתום את הילדים לאדמה. למדנו קצת בוסתנאות מסורתית על קצה הענף (תודה עדי סגל). למדנו איך משפחות בוחרות לבנות את ביתן, בכלל למדנו ושאלנו הרבה על בית והמשמעות שלו, ועוד אין תשובה מדוייקת (אולי בפוסט הבא תהיה, אמרו לי שהרבה פעמים בסוכות מתעסקים ב-בית). למדנו להרים חתונה בטבע, לבנות שירותי קומפוסט, לקלוע על סנסנים בגזעולי בננה, סוף, גמא, יקינטוני מים וסייפנים (תודה טל שמש ובועז שילה). למדנו להכין כנאפה מעולה (תודה גרוסמן), להכין בשר קצוץ בבהרט (שנקרא על שם המבשלת המקורית שלו - בשר טל). למדנו לרסק ולשברר צור (תודה עופר), למדנו לגלף על סוס גילוף ובשלל סכינים ובשלל עצים (תודה מייקי), להצמיד צמידים, לרקום רוקמי חלומות (תודה אסנת), העפנו שוב עפיפונים ולמדנו על עוד כמה כוכבים בשמי הקיץ (תודה לעופר). למדנו קצת ללכת ליערון ולהיות שם אחים גדולים וילדה בין ילדים. למדנו ללכת ולחזור להשאר ולעזוב למדנו על כינים, למשל- שעל ראש אחד יכולות לגור איזה 800 אלף בלי בעיה (חיי קהילה בכמה מובנים). ושלפלות כינים, זו אחלה מלאכה קדומה, ואפשר להתמכר לזה. למדנו גם קצת על פשפשים - וזה הספיק תודה. למדנו לשוט בקיאק ולדוג בנהר וטעמנו שפמנון שנלכד ברשת (תודה עופר ואיריס). למדנו שאנחנו בעצמנו חיה קטנה קטנה בים של שריפות ושטפונות ומדבור והתחממות והמסת קרחונים ובלגאן אחד שלם על חיה גדולה גדולה גדולה שיודעת להכיל אותנו גם אם אנחנו יותר מ-800 אלף. וכיום אני דורכת עליה בענווה מסויימת, וכשאני זוכרת, קורנת אליה באהבה ותודה ויודעת שאולי אני יכולה להציע לה מרפא, אבל היא לא חייבת אותי.
התרחבות בחזרה עונת הצפון היא עונה ארוכה ועל אף המגוון ואינסוף המקומות כבר לא רצינו כל הזמן להתעסק ב"אל הלא נודע" וחזרנו וחזרנו וחזרנו, גם בשביל לראות איך זה אחרי כך וכך זמן שמישהו המציא וגם בשביל להפגש ולהעמיק עם אדמים ואדמיות. חזרנו לכליל לנקודת ההתחלה, באותו תאריך קטלני כמעט של סוף יולי, שם התחלנו את המסע לפני שנה, כדי לגלות שגם כשאין גדרות בחוץ יש לפעמים חומות מבפנים, רק ליתר ביטחון. ולא תמיד ולא בכל מקום יש תחושה של יחד, לפעמים רק חולקים יחד את הרצון בפרטיות. חיה ותן לחיות זה פחות ממה שמספיק לנו כרגע - וזה בסדר. חזרנו ל-יחד, כי כבר התגעגענו וגילינו עוד בתים עוד אנשים שהצטרפו לחבורה ועוד אנשים שזוכרים אותנו ואיך היינו מלפני 10 חודשים. חזרנו לכנרת ביום השנה לתחילת הלימודים (כי מסורת) וראינו שעלתה ממש גבוה, שכבר אין צורך ללכת הרבה, ושעדיין חם מידי בשביל לרחוץ בה ב-1 בספטמבר - מה שאומר שהחורף יתאחר קצת השנה. חזרנו ליער אודם בדיוק שנה אחרי וגילינו שהפך לשטח אש, שלפעמים לא כדאי לעמוד שם כשעובר תרגיל "רטוב" של הצבא, אבל שממש נחמד לעמוד שם כשעובר תרגיל "רטוב" של עננים שמקיפים אותך כך שלא רואים דבר רק לבן. חזרנו לדרום הגולן אחרי שנה (ואחרי חצי שנה) לחוות עוד קצת מעיינות שבאביב היו קפואים על רקע ירוק ופרחים ועכשיו היו מצילי נפשות על רקע צהוב וקוצים. חזרנו לעין נזם אחרי כמה חודשים וגילינו שהמים לא התייבשו בקיץ, שהם נקיים צלולים ושהדגים הרבה יותר רעבים בסתיו. חזרנו לחנות על הירדן אחרי חודש. ועל חוף ירדן כמו מאומה לא קרה (רק הוסיפו לנו סולם יותר נוח וחתיכת דשא סינטטי) ובמקום מבול של משפחות בסירות פדאלים ירד גשם אמיתי. הקדמה ל-היורה.
רוח סתיו משיבת נפש החלה לנשוב באוגוסט בואך ספטמבר ואיתה הלב מתארגן מחדש והגוף נדרך כאילו מתחיל משהו... והפעימות נשמעות אחרת פתאום, אולי זו התרגשות. ריחות אחרים ציפורים אחרות מעברים הפחד עושה סיבוב לתא הנהג לעיתים קרובות יותר המסעית בודקת כמה אנחנו ספונטנים או כמה אנחנו מכירים מוסכים בסביבה הקרובה, מחרחרת צינור רדיאטור, מעשנת ברקסים, מתפנצ'רת בידידותיות. אני חוזרת להסחף על הירדן חלומות ותוכניות על מצב שקט לא כי הם לא קורים, כי אני פחות עובדת בזה פחות במאמץ זה שקט שנלחם מידי פעם בזה שהוא שקט, שכאילו שכח שהוא משימתי מטרתי. והוא מרגיש לא בסדר עם זה ואז הוא נזכר להכנס למים הקפואים ולהסחף ולצאת רענן בסולם הבא בתעלה ולהגיד לעצמו רגע, על מה חשבתי קודם? מה זה משנה בעצם
התרחבות בזמן ושואלים אותנו "אז עוד שנה?" ואני לא יודעת לענות בשנים, בקושי יודעת לענות בימים. אני מזכירה לעצמי שזה בסדר ולא תמיד חייבים לעבוד בלוח הזמנים המוכר ואפשר לעבוד עם לוח הזמנים של הלב, שגם הוא לא תמיד ברור, אבל אני מנסה להיות יותר מחוייבת אליו. הקיץ עושה לי להעביר את הזמן כדי להרגיש את הרוח שזה עושה. החניות נמרחות בקצוות, הזמן שלא כאן כבר עבר ולא בטוח שהגיע חדש. לפעמים הכל קצת נשחק באור הצורב, החיים הם במקום אחר, קר יותר, צלול יותר, בו לא מחכים שהקיץ יגמר. וכמו בסתיו הזמן מתחיל לאזול, ומה שחילקתי ברוחב לב ואני יודעת שעדיין ברשותי, עושה את עצמו נעלם ונוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות. התרחבות . קיץ הופך לסתיו, אני עוד בהתעלמות מסויימת מהחצבים עד שיוכיחו עצמם ברצינות, אבל כבר הבאנו חלק מהבגדים הארוכים. שנה וחודשיים במסעית וכבר תקופה.. מסתכלת אחורה רואה אותי שהייתי, תהום גרופה בחצץ אדמה וסלעים, גְשוּרה כזו. הפצע שהייתי - גלוּד. לפעמים אני חופרת בזה מנסה לשרוט, לקלף, להציץ בי שוב, האם אני שם בעומק, בתוך המשמעות הנוזלית הבהירה והכואבת. ופעם אחת הסתכלתי על זה מבחוץ ידעתי שאני כבר לא שם, שאני צריכה לשחרר, שאני כבר בהמשך, שאני ההמשך, שאני אחרי תקופת האבל על זה. עולה בספירלה. עטופה שקט מוזר כמו ציפה בחלל כשדברים מאבדים כובד ומשמעות. בהתחלה זה הבהיל אותי ואז נשמתי את זה ושאלתי את האני שבפנים מה היתה רוצה. אמרתי לה- זה הזמן לברוא את המציאות הבאה שלך - תתפרעי. ומישהי שם חייכה. ומשהו אחר כמובן נבהל וניסה לשרוט את קירות ה-אין. מי שהייתי כבר לא כאן ואני החדשה עוד לא מגובשת בהחלטיות. לפעמים אני מוצאת אותה מפוזרת ברסיסי רצונות סביבי מנסה להושיט יד לכולם. לפעמים אני מוצאת אותה בתוכי מחייכת ואומרת לי תודה על כל מה שהרשתי כדי שהיא תוכל להגיע לעולם. על כל מה שאמרתי אפשר. שמה יד על כתפי ואומרת לי חכי חכי :)
היא יושבה על שפת הנחל בין ערביים מקשיבה לקול שירי המים הזכים היא שומעת איך פרחים צומחים והטל יורד לו וקופא על לחייה כמו פנינים מביטה אל תוך השמש למעלה והאור נשאר בתוך עיניהעצומות והרוח מפזרת סודותיה היא נושמת עמוק את בושם השדות