עד אשר נמצא מקום
מה בין אדם למקום ביום הכיפורים אנחנו חונים לחוף הים, בין אכזיב לבצת, בחניה "הקבועה" שלנו (כבר פעם חמישית העונה). זו חניה מושלמת במושגים מסויימים ובעלת חסרונות במושגים אחרים. חסרונות שאני דוחפת עמוק לאיזשהו מקום שיש לו את הכותרת "לא חשוב לך כשאת זמנית, אז מה זה משנה עכשיו". יש בה שקיעות יפות כתומות-ורודות-סגולות, ים בצבעי טורקיז כמו-שאז-ביוון במרחק נגיעה, יש עצי אקליפטוס מפותלי רוח וגזע מהצד השני, שמאחרים לנו את הזריחה ועושים לנו צל לפיקניק צהרים. יש משטח יחסית נוח לחניה, ים של שמש לחשמֵל אותנו ומקום לארח חברים ומשפחה.
מצד שני, אם בכל זאת מפשפשים בשק הדברים-שלא-חשוב-לך-כשאת-זמנית - יש פה מסיבות לילה מוגזמות בחורשה, אין ברז מים בקרבת מקום, כך שאנחנו מוגבלים לחמישה ימים (שזה בסדר לים בסך הכל, יותר מזה כבר נתחיל להצמיח זימים, וחבל, זה מדגיש את הסנטר הכפול). יש אנשים שעושים חראאקות ומעלים אבק במגרש החניה וגם כמה קוצים בדרך למים, לא משהו שאי אפשר להוציא עם אופּינל. ובכל זאת- זו 'החניה שלנו בים' והיא מושלמת לנו לים, והים בדרך כלל נדיב אלינו מרעיף עלינו מהטוב שלו, מכיל, מקבל ומערסל, כך להרגשתי. ואין סיכוי שבטווח הנראה לעין, נחפש משהו אחר, כשאנחנו בצפון ורוצים להיות לחוף הים.
אנשים הנמצאים בְּמקום מפתחים איתו מערכת יחסים מסועפת, חלקת האדמה או הרצפה שלהם מתקדשת להם. ההשתייכות של האדמה אל האדם ושל האדם אל האדמה מתפתחת ונרקמת (כל נושא הבעלות על אדמה קצת מוזר בעיני, קצת כמו בעלות על אנשים, מעדיפה שייכות הדדית). באנגלית השייכות נשמעת יותר טוב - belonging להיות ב-לונגינג, בסוג של געגוע. כמיהה חוטית המקשרת שני גופים. במקרה זה - אדם ומקום ויחסי הגומלין ביניהם, גם אם אינם נראים, קושרים אותם זה בזה בהוויה של געגוע, או משהו שדומה לזה. אני מרגישה שבנדודים מפתחים יכולת היקשרות וגעגוע רב-ישותית ומהירה. ניתן אולי לומר שנודדות ונודדים לוקים בחושיות יתר כלפי אדם ואדמה. כלפי מקומות. והן מסוגלות בטעימה קצרה להרגיש את האדמה, להרגיש את התדר ולהרגיש בבית. נפשם מקרינה "בית" על הסביבה והסביבה מחזירה כהד. יש כאלו שיגידו שנוודות היא אופי, או חיידק, אני חושבת שהנדודים הם תשובה. תשובה לאנשים שיש להם רגשות רבים, שמוצאים את עצמם לפעמים עם לב שעולה על גדותיו. והם מגיעים להרבה מקומות לפזר את העודפים האלו. כמו אנשים שיש להם פתאום מצבור זרעים גדול של תורמוסים מהאביב שעבר, או יותר טוב - חוטמיות, והם מפזרים אותם מהכיסים בכל מקום בו יש אדמה. לפעמים הם כמו ממטרה של אהבה, עצב ושמחה, התרגשות וכאב, לפעמים הם יצאו למסע בכדי שזה ישאב מהם, ירווה את הבחוץ וישחרר בהם את המערבולות. המקומות זוכרים את האהבה שהורעפה בהם, את כל הרגשות שהורגשו בהם כשעמדו על אדמתם, כשהתפרקדו פרקדן ונחו, כשהסירו נעליים ויחפים דרכו בחרדת קודש, כי קדושה היא בכל המקומות.
כשחוזרים למקום שכבר היה לנו בית מרגישים את זה. המקום מכיר אותנו. לפעמים גם האנשים. ואולי בגלל זה כל הזמן חוזרים למקומות. ומגוונים מעט במקומות חדשים שעוד לא טעמו את אבקת הפיות שלנו.
בכל יום אני משתדלת להזכר בַּמַקום. מקומי על פני האדמה הגדולה. אני מדמיינת את תחושתה המיוחדת לגבי, מה אני בשבילה. אני התגלמותה הנעה, כפתורי הפעלתה, חליל לאהבה הבוקעת ממנה. מרגישה, גם אם לרגע, את תחושת השייכות, ההמשכיות שלי מהפלנטה כלפי מעלה כאילו הייתי עץ המהלך על פניה, אלה, אטלנטית. וככה אני דורכת על פני האדמה ביודעי כי כל גרגר הוא קודש, כל נגיעה היא טקס פולחן. זרעי מתפזרים לרוח הגדולה ונושרים כתודות בכל מקום ואתר.
אין מקום אחר הקיץ הלכנו וחזרנו לאותם המקומות והמקומות זכרו והאנשים זכרו ותחושת הבית-לא בית התגנבה דגדגה לנו באצבעות. חלקנו הרגישו בנוח לחשוב שוב על בית וחלקנו נבהלו משהו (זו אני). בקרב הנודדות פרחה לה שיחה על המקומות אליהם אנחנו חוזרות שוב ושוב, מאבדות בתוך החזרות את מעמדנו המכובד כאורחות פורחות לרגע, ומנגד לא רוכשות מעמד אחר שמקנה משהו. כך שעל השאלה "מה את?" קשה יותר לענות. כך קרה וקורה לנו בצבעון. שאנחנו שם כבר אורחים על בסיס קבוע או משהו קבוע ומשתנה אחר, נטול הגדרה מדוייקת, שהיתה קודם. אולי אורחים מאוד מוכרים. חצי-מקומיים. בני בית בלי בית. באים עם גרביים. ארגז בארגז. הרי יצאנו למסע גם כדי למצוא מקום. יש לזכור. מקום שמרגיש בית. שאנשים שם מדברים בשפה שלנו, שהכל מסתדר ולא רוצים לעזוב, שאפשר להגשים שם חלומות. ונכון שבכל מקום שנמצא יהיה את שק הדברים האלו שלא חשוב לך כשאת זמנית אבל אולי כן חשוב לך כשאת כבר לא זמנית כל כך, אלא יותר מתמשכת. ומראיה רחבה יותר - זמנית לתמיד. ומראיה רחבה אפילו יותר... אולי הם בכל זאת דברים שניתן להכניס לתוך שק ולשים על הכתף ולנדוד איתו ועם פריכית ונאד מים מידי פעם למקום אחר. אין מקום אחר. איפה היינו? בצבעון. אז בצבעון אין שקיעות מרהיבות, השמש יורדת מאחורי סאסא ואפשר לראות את הקרניים הכי מאוחרות שלה באוקטובר בשש ורבע כשהיא צונחת בין שני הרים בצל. וגם הנוף מרגיש קצת חסום על ידי גברת מירון שוכבת in your face על כל שדה ראייתך דרומה. מה שנשאר זה לצפות ללבנון בשביל לנשום קצת מרחבים. יש גם קהילה מאוד מאוד מקסימה וצפופת פעילויות שתאתגר אותי באיזון שבין האני, המשפחתי, הכולם והגבולות שביניהם. ויש פשפשים בדשא וכינים בכל מקום. ובכל זאת זה המקום הכי נכון לכרגע. ונכון לעכשיו אנחנו מתכננים (כשימאס מהנדודים ואולי קצת לפני) להיות פה נטולי מעמד והגדרה מכובדת עד שיתאפשר אחרת.
בית
הוא בסך הכל קופסה שגרים בה אנחנו גרים בקופסה כבר שנה ורבע. אז נכון, אנחנו גדלים וכבר נהיה צפוף בתוך חלון ההזדמנויות של חיים על גלגלים עם ילדים בתוך מסע שהוא חיים שהם מסע. אבל עדיין יש מרחב נשימה והחופש משכר וממכר. גם אם נתיישב בפתאומיות בבית, שלושה כיווני אוויר, מדיח מכונת כביסה, מושגי הבית שחלחלו אלינו כבר טמועים בנו ומתנגשים עם מושגי הבית הביטחון היציבות ההשתרשות והשייכות עליהם גדלנו.
בנה ביתך בקיץ בניתי בבוץ בבית מופלא בצבעון. וכמה שהתלהבתי מכל מה שהולך שם מה-איך ועד ה-מה. וכמה שזה הצית בי תכנוני בית של איך הייתי רוצה ששלי יראה. בכל זאת זיהיתי בתוכי רצון למשהו שכבר קיים, שאני מתאימה אותו לעצמי למשפחתי. יותר מאשר להתחיל מאפס. אני חווה אושר גדול בלתכנן איך למקם דברים ולמצוא פתרונות יצירתיים לאיפה לשים ואיך לעשות ואיך לשנות את הקיים. לעומת זאת בלהתחיל משטח אני עלולה לאבד ידיים רגליים ועוד איברים ובאופן כללי לא מושך אותי כלל, זה by far יותר מידי החלטות לטיפוס שמאוד קשה לו לבחור ולמנן שכמותי. מעדיפה את האתגר בחשיבה הארוכה על ההתאמה של הנמצא למתיישביו החדשים, מציאת פתרונות יצירתיים לכל כוך, הפחת אנרגיות חדשות בתוך הישן שהרגיש פעם אחר לגמרי, עד שהוא נהיה חלק ממני. עד שאנחנו נטמעים זה בזה כך שאי אפשר לדמיין שהיה פעם משהו אחר, שאירח בתוכו מישהו אחר. קצת כמו בן זוג לעומת גידול ילד.
מ קו ם ובכלל למה בית אחד? מי אמר? אני מרגישה שהמילה מ קו ם יש בה כמה אפשרויות לתפוס מחסה וביניהן מקשר קו. ואני שואלת את עצמי שבפנים מה הכי היתה רוצה וההיא שבפנים עונה שהיתה רוצה כמה מקומות ושיחבר ביניהם קו. ושאוכל לנדוד ולנוח ארוכות במקום על פי בקשת הגוף והרוח. זה יכול להיות לדוגמה- מקום בצבעון ומקום במצפה רמון. זה יכול להיות מקום התכנסויות של נוודות ומקום הקבע. זה יכול להיות מסעית ובית "אמיתי". זו יכולה להיות סוכה לקיץ ויורט לחורף, זה יכול להיות בית בארץ ובית על החוף ביוון. זה יכול להיות בית לסדנאות, התארחויות וערבי שירה המוניים ובית להתבודדויות ויצירה. זה יכול להיות בית למשפחה ובית במרחב הרוחני שלי ביער. כל התשובות נכונות.
הבקשה לבית בתוך כל אחד מאיתנו נמצאת בקשה לבית, היא יושבת למטה בבסיסנו החי, בבסיס קיומנו. רובנו מצאנו את עצמנו מחפשים לקנות בית ולבנות בית ולקבל משם את הביטחון, היציבות, השורש שמחזיק אותנו ברוחות חזקות וכשהחיים מטלטלים. למצוא את ההרגשה שאנחנו מחפשים בטבעיות כל הזמן שאומרת שיש לי מקום בעולם שבו אפשר לנוח מלהראות אותי, את חלקיי, מלהציג מלהופיע ופשוט להיות אני.
בקשת העומק הראשונה שלנו על פי "הורות כמעשה ניסים" של שי אור מצולם מתוך "בלי גבולות" ספרו השני
שוחה במעיין לאורכו המפתיע, הקנים משתקפים באדוות שהגוף שלי יוצר במים הירוקים. מחר אהיה על הר ואחר כך על חוף הים ובעוד שבוע-שבועיים בחניה בישוב הקרוב לליבי. לכאורה, אני התגלמות אי היציבות והטלטלה.. ובעצם- מה שאני מרגישה זו הקשבה עמוקה. אנחנו משתנות כל יום, כל יום אנחנו קצת אחרות. כל יום אני מרגישה שאני צריכה לאכול, אבל לא מתאים לי בגוף את אותם הדברים, כל יום אני מרגישה שאני צריכה לנוע, אבל יש ימים שמרגיש לי לשחות (וגם מתאפשר) ויש ימים שמרגיש לי להתמתח בברכה לשמש, ויש ימים שמרגיש לי לרקוד ויש ימים שמתאים לי לישון בתנועה :). כל יום מרגיש לי ליצור, לפעמים מתאים לי להביע בציור, לפעמים לכתוב שיר. כל יום השמש זורחת בשעה אחרת ובאופן אחר מציירת מסלול בשמיים ושוקעת בשעה אחרת ובמקום אחר, כל יום רקיע הכוכבים מנצנץ אלינו מזויות אחרות ומושך אותנו בכבידה אחרת. זה קל ונוח להחליט עלי שעכשיו אני כך וכך ולרוץ עם זה תקופה ארוכה, או חיים שלמים, בלי לעצור ולבחון. זה אזור נוחות גדול ושעון עומד אכן צודק פעמיים ביום. אבל בתקופה זו של חיי אני מעדיפה להיות ערה וקשובה ולנסות לדייק לעצמי כל יום את מה שנכון. לפעמים יש טעויות ואני בוחרת במשהו שאינו מתאים והגוף מואתת לי שלא הקשבתי ועשיתי מה שבראש שלי (ולא מה שבבטן או בלב) אבל בדרך כלל ההקשבה הזו, שהיא עבודה יומיומית בכלל לא פשוטה, מייסרת וסיזיפית וגוזלת זמן יקר שיכולתי לגלוש בו בפייסבוק, משאירה אותי עצמי הנכונה והאמיתית לי והמתאימה. השינוי התמידי הוא הקבוע החדש. היציבות והביטחון נובעים מהרגישות שלי לרצונות, לתשוקות, לאהבות שלי והגשמתן. הרגישות שלי אלי בונה בי רגישות אל האחר. אני הבית שתמיד רציתי.
ועכשיו בדיוק הייתי קשובה לעצמי ובא לי השיר הכי יפה של הביטלס ever חג בתים ארעיים שמח לכולם!!!
Because the world is round it turns me on Because the world is round, ah
Because the wind is high it blows my mind Because the wind is high, ah
Love is old, love is new Love is all, love is you
Because the sky is blue, it makes me cry Because the sky is blue, ah
Ah, ah, ah, ah