חופשי זה לגמרי לבד
זה כנראה יהיה פוסט פרוע ולא מסודר, כמו הטבע בתחילת החורף מלא מחשבות ושרידים של קיץ שלא יכולים לעכל את עצמם בעצמם. פרוע כמו האדמה אחרי כמה גשמים, הירוקים מבקעים אותה ודוחפים את רגביה מתערבבים עם עלים יבשים רטובים בצהובים וכתומים וחומים.. מיליון צבעים. פרוע כמו פיתולו של השקד הראשון שחשף פרח לכבודנו (בחנוכה!). פרוע כמו תחזית מזג האויר, פרוע כמו הלב שלך, סערות יש בו וגם סודות, כמו הים.
בתוך המסע שלנו יש הרבה "יוצאים למסע" שוב ושוב, לפעמים זו רק תחושת היציאה למקום רחוק במיוחד, למקום חדש, או אחרי הרבה זמן של התנחלות, התחרדנות בשמש. זו מעין התגייסות כוחות כזו לקראת משהו, לקראת תקופה של מעברים, שינויים, לקראת צעידה, הליכה או רצרוץ בתוך מרחב לא ידוע, לא ממופה ולא מוכר. כך שאנחנו שוב ושוב יוצאים למסע בתוך המסע. כמו כולם. לפני כחודשיים שוב יצאנו למסע. בניגוד למה שהיה קודם, זה היה פחות המסע של ללמוד לחיות עם כל מיני דברים שמתקלקלים (לא שלא התקלקלו.. ניר החליף מאז איזה שלוש משאבות מים), או מסע התבגרות התגברות על פחד מצמית. או מסע של כל אחד עם עצמו והדברים שעולים בו. כל אלו מסעות שהיו וחלפו ובוודאי יחזרו. נכנסנו לשדה לא מוכר של מסע בתוך עצמנו ביחד, לאט, יד ביד, במרחבים פחות ממופים, שכל פעם כשעולות שאלות עוצרים ומקשיבים ומדברים ומדברים. ומדברים. מסעות כאלו של גבולות שמתקדמים עד לגבול של אחד ואז עוצרים ובודקים אם אפשר להמשיך ללכת ומה זה אומר. נשארים כאן? ממשיכים? מסעות שמצריכים שקט כדי שנוכל להקשיב וחופש כדי שנוכל להיות מדוייקים. וחופש זה לבד. פתאום עכשיו כשמתעסקים במסע הפנימי מגלים שהמסע החיצוני קורה כמו מעצמו, התוכנית הגדולה של המסלול לא ידועה, וכמו מזג האויר לא נוטה להתבהרות. אנחנו מסתמכים על חניות מהשנה שעברה שבהן אנחנו פחות ב"לרצות לגלות" ויותר בלראות מה השתנה, להפגש עם אנשים ומקומות ולראות דרך זה כיצד אנחנו גדלנו. הרשרושים חריקות של המכונה הגדולה שאנחנו חיים בתוכה פחות מקפיצים ומטלטלים וגורמים לי לחשוב על "הסוף". סוף המסע נוכח, גם אם מאיים. עלי. לא יודעת אם יצאנו למסע (שוב) כי עברנו ללהיות לגמרי לבד ביער, ואז הלגמרי לבד התמלא בחומר הזה של המסע. או שבגלל שיצאנו למסע והוא כבר היה בתוכנו, זה הביא אותנו אל הלבד שביער וגם יצר סביבנו מעין בועה של "אין לנו במיוחד זמן לאורחים". והאמת שהיו לא מעט אורחים אבל לתפיסתנו פחות ממה שהתרגלנו אליו. אולי סתם הרגשה. בכל מקרה, נדדנו אל היערות לחנות על גבול הטבע, במקום בו אין בתים ואין תאורה ואין בלילה עוד אנשים, בטח לא כשיורד גשם, ויורד גשם. ובסך הכל - אין. אין שמש ובגלל זה גם אין המון חשמל וזה בסדר (כל עוד יש גז או את חום הלב). ובסך הכל- יש רק את מה שיש ואותנו (ואז אנחנו יכולים, בשקט לראות ולהרגיש איך היער נראה כשאנחנו לא שם, כלומר כשאתם לא שם, כי אנחנו כן שם. בעצם.. כמעט. איך הוא מרגיש כשכמעט אין אף אחד). איך זה מרגיש?
זה מתחיל בריח של טרי וטחוב ודרוך ומעוך ומתקמפסט בעדינות. על אותו רצף מעורר זכרונות מהריח העומד הקריר של חדר מדרגות בואך המִקלט המשותף ועד הצלול עד כדי הרחבת אישונים ופתיחת כל הנקבוביות של אשוחים צפון קנדיים. ואחרי שאת מסתובבת שיכורה מריחות, מסטולה מהיפרוונטילציה כי לא מספיקה לייצר עוד נשימות בשביל לשאוף את כל המולקולות האלו לתוכך, מגיע הבוץ. והבוץ מתחיל למלא את סף ביתנו (שהוא בעצם אחוז ניכר מביתנו, כאן מתחילה הבעיה עם בוץ והיא נגמרת כמה ימים אחרי שנגמר הגשם.. ועושים כביסה לשטיחים ול-70% מסמרטוטי הרצפה. או כשמתחילה בעיה אחרת ואז משחררים את הבוץ, כי למי יש מקום בראש ליותר מידי בעיות בו"ז). היה ריח והיה בוץ והיו הרבה שיחות אל תוך החושך והרוח והמים. חנינו בפארק גורן מעל נחל כזיב מנסים לארוב ליחמורים (יש מצב שראינו גב של יחמור), עברנו ליער עופר וארבנו לחזירים וגם היינו דרוכים כי משאבת המים הלכה בפעם השניה, ואז בפעם השלישית באותו שבוע ואז כבר נסענו להחליף לגמרי, כי כמה אפשר עם המים אוזלים ועל הדרך, להחליף גם צמיגים ולבדוק מצברים, כי חורף וגשם ועבר זמן וזה. וחנינו בפארק קנדה יער לטרון, איילון (אחד מהשמות הללו..) שם ארבנו לתנים ודברנו עם העצים וחזינו בירוק משתלט תוך שבועיים על כל העניין. ובפריחת השקד. הפרוע. :) והיינו חופשי לגמרי לבד רוב הזמן והיה שקט ומקום להרגיש. והיה שקט ואפשר היה להקשיב אחד לעצמו, אחת לעצמה ואחת לאחד.
והיינו גם מאוד במרכז. קפיצה קטנה והנה אנחנו בספארי (חנוכה??!!) ומייד אחר כך המשך טיפול בבעלי חיים - תור לשיננית (לוקחת את כל הילדים איתי לשיננית, כולנו נדחקים לחדרה הקטן (תודה גבי על הגמישות) והילדים - חלקם שוכבים על הרצפה מסתכלים איתי בסדרת הטבע המוקרנת על התקרה, חלקם בוהים לי לתוך הפה ולומדים מה גבי עושה לי... שיעור בביולוגיה של הפה, הצלת חיות הבר). בקיצור, חוזרת נסיעה של 30 דקות בשעה וחצי עיקוף של חצי ארץ כדי להגיע לחציה השני, הלא רחוק מנקודת ההתחלה.. תל אביב (הילדים מסתכלים בהשתאות של אדם קדמון על בנייני הזכוכית ומדמיינים איך הם משבררים חלונות, לחישות מהמושב האחורי). גם אחרי נסיעה כזו מוטרפת ונטולת הגיון אני מגלה שאני באה בטוב, כי בסופו של אותו סיבוב אני מגיעה הביתה והיא חונה ליד עץ אלון ששרביטן נטפל אליו עם המון פירות אדומים. כי הכל מחשיך לגמרי והמיית כביש מספר 1 באופק ורכבת אדומה עוברת על גשר מרוחק, עושה לך הרגשה שאת בתוך משחק מיניאטורי כזה. כי לפעמים יש פשוט שקט ששומעים את הצפצוף הזה של האוזניים. ורואים כוכבים. ויש מדורה שמדליקים בשביל לדבר קצת עם האש, לשפוך את הלב המבולבל והסוער ולחמצן בבערה את הרגשות שמתפוצצים בגיצים למעלה לאנשהו. וההבנה הזו עם כוס הקפה בשקיעה שאנחנו חיים בצד של העולם, בצד של החיים, האם אי פעם נרצה לחזור האם אי פעם נוכל לחזור. אנחנו נעים באותה רצועת ביטחון רחבה שפרוסה בין מה שרוב האנשים קוראים לו חיים לבין החופש, המדומיין אולי. האם נוכל להיות חופשיים בתוך החיים עצמם ושאלה גדולה יותר... האם נוכל להיות חופשיים בין אנשים או שנחיה בין הגבולות של כולם נזהרים לא לנגוע לא ללחוץ להם על הפצע, לא לפזר להם מלח בניתוח לא להתחכך חזק מידי על הגדרות ולא להשתייך
דוגמית משקיעות הקפה של אחה"צ
לתקופות מסויימות בחיי אני נוטה להנות מתחושת אי השייכות ואי ההשתרשות. מאיפה אתם? -מכאן. אתם גרים פה? -אנחנו גרים בתוך הדבר הזה שאתם רואים, עכשיו הוא במקרה פה, לכמה ימים. מידי פעם אנחנו מאתגרים את המבקרים ששואלים את כל השאלות ואומרים - נסו לשאול אותנו שאלה שעוד לא שאלו ואני מחכה שישאלו אותי: לאן את מרגישה שייכת ואני אגיד - לשומקום. לעצמי. ובזמן האחרון אגיד - אני שייכת לאנשים. אל תאתגרו אותי כרגע בהשתייכות גיאוגרפית. אני לא יציבה שם. אז אני חותכת שורשים סדרתית, אינטרוואלים של שלוש שנים. אני חותכת. יש כאלו שמשנים את כיוון המיטה הזוגית, יש כאלו שעושים צניחה חופשית. יש אנשים שאוהבים להיות בבית. אבל אני. חותכת שורשים. אז חשבתי שאין לי שורשים בעצם, שפעולת ההשרשה התנוונה או החליטה שחבל על הזמן, או הזדקנה. ואז הרגשתי את זה שוב קורה הפעם זה קרה ככה שיכולתי להרגיש את זה בגוף. כאילו חיכיתי לזה. זה התחיל בדגדוגים עדינים בלחיים של הטוסיק, ואז בהתכווצויות של הרחם וכל האזור הנעים ששם, ואז נשלחו מסרים למעלה ועלו סביב הטבור, משהו שהוא בין סדק בסלע לחבלים שנקשרים אחד בשני, הם טיפסו ולפתו את הלב, וחדרו לבפנים באלימות כזו שפתחה אותו שוב, שסדקה שם קליפה ואיפשרה לו להתרחב ולכאוב ואז הנשימה התכבדה מידי פעם. והנה שורשים בתוכי משתרשים בחלקות ליבי, מזינים אותו במינרלים האלו שאדמתו צמאה לה, נדחפים אליה ומבקשים מקום, נחלה. רשומה בטאבו על שם של מישהו ששורשיו בתוכי עכשיו. אנשים מושרשים בי ואני מושרשת בי וכשזה קורה העולם משנה צורה ומקבל עומק כי הרבה דברים לא מצליחים לשבת ביחד בנימוס על אותו מישור, ואפילו באותו מרחב. מימד חדש חייב להפתח ואני מטיילת אליו בלי לדעת מה יש שם.
תאנה בנחל כפירה
הרבה פעמים אעצור כי אין לי מושג לאן הולכים. וללכת לאיבוד זה חופשי לגמרי לבד.. אבל פחות יעיל כשאת קשורה בשורשים לאנשים אחרים, עוד עלולה לסחוב אותם איתך לאיבוד ואז מה. הרבה פעמים אעצור כי אני מגלה שדרכתי למישהו על הגבול. קצת קשה לראות על מה דורכים אני במימד מוזר, לפעמים מרגישה שאיבדתי את הראיה הרגילה של הדברים, שאני מסונוורת, שהלב שלי עלה עלה דוחף לי אחורה את חוש הראיה. לפעמים אני פשוט חושבת שהתקלקלתי ואני לא בסדר ואני צריכה לחזור לראות רגיל. מה זה מחשבות החופש האלו?, תתביישי!, כל כך לא הוגן ופוגעני מצידך. את טיפוס מוזר, מוציאה את מי שמתקרב אליך לתרבות רעה. או רחמנא לצלן מוציאה אותו מהתרבות עצמה. מסוכנת. אני ברצועת הביטחון בשטח ההפקר ומה שיש לי זה שורשים בתוך הלב. ואמון שהכל יסתדר כי לא אני צריכה לדאוג להכל כל הזמן.
רק להקשיב.
על הרצף של המחשבות תמצאו אותי שם בצד, על הגבול, קצת לפני שאני זורקת הכל ושוברת את הכלים ונהיית לגמרי היפית ולא מתקשרת עם העולם. שם. האם אצליח עוד זמן להחזיק בכל המחשבות ולהיות חבל של גשר שאפשר להשען עליו לטפס בו אל העולם האוטופי האפשרי? הכי קל להגיד "זה אוטופי מידי, זה לא יעבוד לעולם, זה לא יעבוד לכולם" ולוותר על כל התוכנית. הכי קל. הכי קל לראות בכל רעיון אחר שמתאר מציאות יפה וחלומית משהו, את חוסר היכולת להתגשם ולהשאר ולהתבוסס בתוך מה שעכשיו, מה שכל כך דוחה אתכם היום. אבל בניגוד לפעם אני מאמינה היום שעל כל הרצף צריכים להיות אנשים ומחשבות ואפשרויות. צריכים להיות אלו שטוב להם עם הכל, ואלו שרק קצת טוב להם, וקצת בקצה הם מרגישים שהחיים האלו זה לא מה שהובטח, ואז אלו שיותר דברים דוחים אותם והם רוצים העברה לחלום אחר, אבל לא מאמינים שאפשרי ואז אלו שקצת מאמינים שאפשרי ואז אלו שיותר מאמינים וגם מדברים על זה ומחדירים את זה לאנשים אחרים (אלו ממקודם), ואז אלו שכבר לא מסוגלים לדבר עם אנשים אחרים וחיים את החיים קצת אחרת ומהווים איזשהי השראה ואלו שחיים את השאלה ואת השיח בין אלו לאלו ואז את אלו ששברו את הכלים... ואם נחזיק ידיים (שזה נורא אוטופי) אז אולי נעמוד בזה איכשהו.
מחשבות על קהילה והתיישבות בתוכה גורמות לי להסתגר בתיבה שלי, לחכות למבול, מחשש להתערבבות מהירה מידי של כל השדות, לחשיפה מהירה מידי, להחשפות בלתי נשלטת, למשפחתיות יתר. אוהבת שדברים קורים לאט, שההשתרשויות באות אחת אחת, שהלב יגדל בהדרגה, שיסדק בעדינות. אני משתרשת לאנשים ואולי לא משתרשת למקום יותר. אני מפחדת שיגלו את זה עלי ויגידו שזה לא. בא בחשבון.
אוהבת לחשוב שאני חופשיה אבל אני לא בטוחה בזה בכלל. אולי פשוט הלכתי יותר רחוק בכמה מקומות אבל בשאר הדברים אני חנונית מאוד, גבולותיי צרים, נוגעים בי. ובכמה דברים אני הולכת לפי הגבולות שהכתיבו לי או גבולות של האנשים היקרים לי שסביבי, או בזהירות לידם אסור לנגוע. והלב כמֵהּ לפעמים ללכת עוד צעד אחד לגעת
בגבול שהוא שלי שאני לא מכירה ולראות מה קורה שם בשטח ההפקר הזה ולכאוב את המתיחה. עכשיו אני במדבר והכל פה חשוף ואפשר לנשום ולהתרחב בלי לדרוך למישהו על הקצה יש מספיק מקום ללב כשהוא נזכר ומדלג על פעימות.
