In the End

בתוך האישה חיה מכשפה קטנה שידעה לעשות קסמים. היו לה כל מיני טריקים וקונצים כמו של קוסמים מהטלוויזיה וכמה כישופים שהיא שיחקה בהם בלי לדעת אם הם ממש עובדים או לא. התאמנה ככה על עיוור, עם כוונה ואמונה, אבל בלי הוכחה מדעית. אז אולי זה לא נחשב. היא דמיינה דימיוּנים, היא כישפה מילים לסיפורים והפיחה רוח באנשים שנתקלו בהם. היא צילמה שקיעות רבות בהתמדה כזו שכבר חיה אותן בתוכה שוב ושוב, שוב ערב ושוב ערב ועוד ערב בא. היא היתה נפגשת עם מחשבותיה, נוגעת בהן ברוֹך, בַּפָּנים, בלחיים ובאף. היא ציירה ציורים מדם ליבה ורחמה וכישפה אותם להתגשמות והם התגשמו. היא רקדה על האנרגיה ושלחה אותה דרך הברושים ישר ללבבות שחיכו לסימן ממנה. היא עשתה כל מיני דברים כאלו, זה היה כבר שגור על יומה, תוך כדי קפה, תוך כדי מקלחת, תוך כדי הליכה באוויר הגשום, כבר התעופפו הקסמים באדוות גדולות מסביב, עושים שיגועים, מפזרים אבק מנצנץ ורשתות של קורי זהב.

כבר תקופה שהאישה שמה לב שמשהו השתנה בתוכה, משהו האט שם, איבד תאוצה, חנה, היה בחוסר הבנה, כאילו המכשפה טבעה בין דפי הספר העבים, המהוהים, המלוכלכים בנתזי שיקויים. היא שמה לב לזה בעיקר כשהייתה מבקשת עזרה קסומה בקבלת החלטה, בלהבין מה לעשות.. ו.. זה לא הגיע... היו רק שומעים כל מיני לחשושים מתוסכלים, דברים נופלים, נשברים, וטועמים מרירות מחוספסת של זנב לטאה ושפם חתולים. יום אחד גילתה פתק קטן, נייר מקומט עם פרחים מוזרים מיובשים, המכשפה כתבה שהיתה צריכה לצאת למסע קצר ומשחרר עקב העומס. "אהובתי", היא רשמה, "כבר זמן מה שאני לא מצליחה ואפילו לא יודעת במה אני לא מצליחה כי הכל נראה שכן, אבל משהו לא מצליח. הכישוף הזה לדעת מה נכון לך, להביא את עצמך ללא מאמץ, למצוא את האמת שלך, לדעת מה שלומך בכלל, לדבר אהבה, להבין הבנות, כל אלו לא עובדים לי יותר. אני אוספת את הזרעים האלו שעפים אֵלָיך, אני מנביטה אותם, מגדילה אותם, מטפחת והופס הם קורסים, זה לא מחזיק לי כמו פעם. ניסיתי ממש חזק לאחרונה וכל פעם הייתי גומרת חלשה וסחוטה רגשית כמו מטאטא מודל 69, כמו כרוב כבוש, כמו גבינה בחיתול. המוח שלי התחרפן כבר מלנסות לפתור חידות מוסיקליות בכתב סתרים שרק גרמו לי לרצות להישרף על המוקד שוב, מבחירה. הלב שלי הפך לעיסה לא פוטוגנית מרוחה על כל בית החזה פועמת בזרועות... כמעט שהשתגעתי. מזל שהצלחתי לשים לב שאני בעמוקים, הידיים שלי עייפות ושבורות מלהציל אותי. אני מתפטרת זמנית ויוצאת לחפש את הקסם שנעלם לי, לעדכן גירסה"

"נ.ב אני לא באמת הולכת לאנשהו, רק אומרת לך שכנראה תרגישי מבולבלת תקופה, הקטע הזה של כישוף תשובות ובכלל להבין יהיה איטי ועילג והכל בעצם יקח זמן, אבל זה לטובה. כנראה." האישה לא ידעה ממש מה לעשות במצבה המבולבל, פעם הכוחות שלה היו יציבים יחסית הם ירדו ועלו אבל היו בנמצא, היא לרוב ידעה מי היא ומה היא ועכשיו.. לא עובד לא עובד לא עובד ופתאום כמה ימים של עוצמה ובהירות, כמו כשרואים את החרמון המושלג והקור הזה שהצלול שלו מקפיא את הראוֹת, ואז שוב.. לא עובד לא עובד, לא רואים כלום כמו סופת חול בערבה. היא תהתה אולי זו הגירסה החדשה של המכשפה שלה, אבל הימים שלא עובדים היו כל כך קשים ומסובכים לה שזה לא נראה הגיוני שזה המצב.. שלזה התכוונה המשוררת. בכל מקרה, לא היה הרבה מה לעשות, המכשפה הלכה ואין עם מי לדבר. אז היא התחילה בלא לעשות כלום ולהקשיב לבליל הקולות שהיו לה בבטן, אולי ביניהם היא תשמע משהו שיגיד לה מה נכון לעשות, מה הכי פחות כואב. מידי פעם היה שם קול קטן שנתן איזו תשובה לא הגיונית בעליל ובגלל שלא היה הגיון בשום החלטה לשום צד, ושבאופן כללי הגיון והיא לא הסתדרו כבר שנים, היא הלכה עם הקול והרעיונות המוזרים שלו. הם היו הפוך ממה שהייתה היא מחליטה לעשות בעצמה, אבל היא אמרה שהיא תקח את הסיכוי, שזה כנראה הדבר היחיד שיכול לשחרר. כמו לשמוע שיר שאת לא מכירה ואז כל הפלייליסט האוטומטי משתנה לך. בקיצור, לא היה מה להפסיד כי האישה השתגעה שם למעלה והמכשפה בטח השתגעה שם למטה, בפנימה, איפה לעזעאזל שהיא יושבת... בינתיים המכשפה התחילה במסעה, ראשית היא נפגשה לשיחה צפופה עם המכשף הגדול שתמיד הפחיד אותה. באה ושאלה אותו למה היא כל כך מעצבנת אותו כל הזמן למה הוא נטפל אליה, כי תכלס נמאס לה להוכיח לו כל פעם מחדש את הכוחות שלה, נגמר לה הכוח לזה, זה כבר עבר את הגבול שלה ה-להוכיח הזה, ה-להראות לו שהיא ראויה, מה זה השטויות האלו. הוא אמר שהגבולות שלה רופפים ושהיא רגישה מידי ומוצפת, הוא ביקש ממנה להתיישר, להיות נאמנה ולאסוף את עצמה אם היא רוצה להמשיך. אבל היא, בדיוק כמו שהיא היא כנראה תשאר והוא מפספס את כל מה שגבולות ורגישוּת כמו שלה מאפשרים. ואמרה לו שבאופן כללי היא לא אוהבת להתיישר. היא הבינה לראשונה מה זו נפש חופשיה, נתנה לו ציור מכושף ונפרדה לשלום בידידות. ימים עמוקים וקשים ומטלטלים הציפו אותה היא הרגישה שהיא צריכה להסיר מעצמה את כל רפשי הכישופים שדבקו בה, לוותר ולעזוב, לעשות ניקוי רעלים משחרר. היא בהתה באש שהבעירה מידי ערב באח שתשרוף דמיונות, היא שתתה הרבה מים שינקו מבפנים, התקלחה כל יום פעמיים שוטפת את עצמה ברותחין מבקשת מהאדים ללכוד בבועותיהם את כל הקשרים שהסתבכו ברשתה. היא חתכה בשערה. היא גלשה אל חוף כנרת כל שבוע, לא מתאפקת מלהתעטף במים היא נכנסה לטבול את עצמה והיתה נטמעת בגלי הכסף נטענת בקסם. היא נתנה למים לחדור לתוכה, היא השאירה חלקיקים מתוכה בתוך המים שיגיעו ללחך את כל החופים. מידי שני בחצות היום הכנרת והיא היו עושות אהבה.

האישה העסיקה עצמה בבניית ארונות, הברגת מדפים, תפירת וילונות, פתרונות יצירתיים, סידורים וסידורים, זריעת זרעים, כביסות המון כביסות, עברה דירה, והמכשפה יצאה החוצה לדבר עם העצים. היא דברה עם עצי האלון שבחלון חדר השינה על משכימי הבוקר הלנים בין ענפיהם, איתם היא מצטייצת עוד לפני שהמחשבה על התעוררות עוברת במוחם הציפורי, עוד לפני שהשמש. היא דיברה עם כלילי החורש שבחלון המטבח על נשירה, על השתלכות מרשרשת כל הדרך למטה, על הצטברות בערימות ערימות של ירקרקים וצהובים ותנומת חורף עירומה. היא ליטפה טחבים ירוקים זוהרים וחיככה בהם את לחייה, נרטבת, היא ריחרחה פטריות רעל קטנטנות. היא מצאה לעצמה שקדיות פורחות שריחן המתוק ניגר עליה וכיסה אותה כמו עננת פרפרים ורודה לבנה, היא שַקְדָה. בלילות ביקשה מהאיש שיִרְדֵה את הדבש מגופה, שיפרוק אותה מהמחשבות שלא מרפות ומַנְדִידוֹת את שנתה, היא צעקה אותן בעוֹנָגִים כשהוא שם בה את אהבתו, הגעגוע נשבר בתוכה וגם האישה. הן נהיות אחת כשהגוף רועד וקורא. עירומות ונוזליות הן נרדמות בערבוב שמיכות, גבולותיהן פתוחים ורחבים.

האישה ביאושה, הופכת סימנים של חולשה לשגרה, החלומות מתפזרים ברוח כמו עלים של כליל ונושרים לערימות. בתוך ערפל של חוסר מוצא רגשי היא שומעת את אותו קול קטן, זה שמגיע בדיליי של יומיים כי כאילו הזמן הארצי פחות מעניין אותו, זה שלוקח אותה לעשות החלטות משונות, זה שפתאום שם לב למשהו שלא היה שם קודם. זה שאומר לה שלא צריך לעבוד בלהביא את עצמה, היא כבר שם, זה הזמן להיות פועלת פשוטה, להתרכז בדברים הקטנים. הוא אומר לה לסמוך על זה שהיא תתגלה שם, במקומות שהיא תרשה לעצמה להיות נוכחת, להתבונן מהצד, להיות שכירה, לעשות מה שאחרים עושים, ללכת בדרך עם עקבות ברורים במקום לחתוך דוּח בקוצים. היא לא ממש יודעת איך להתנהג כך אבל עצם המחשבה עושה בה שחרור, משהו במחשבות מרפה. היא יודעת שרק שינוי גדול שיפתיע אותה יוכל ליצור תנועה חדשה בה ובעולם, להפוך את האדמה הרמוסה ולהכניס בה אויר צלול והזדמנות לדברים לצאת מהבור העמוק שחפרו לעצמם ולמצוא דלת פתוחה איפשהו, במקום בו כולן כבר נסגרו. היא אוהבת להשאיר דלתות פתוחות. אז יש ימים שהיא חוזרת לעצמה ויש ימים שהיא לא, שהיא מוצאת את עצמה משחקת ליד הגבולות שלה במחשבות סוֹתרות, סְתוּרות. יש ימים שהיא סבלנית לעצמה ויש ימים שממהר לה להיות כבר חזקה אסופה ויודעת, ואת הקסם הזה שהיה לה.. להחזיר אותו. יש ימים שהסוף שמתקרב מבעית אותה, מפחיד אותה להיטמע, להיעלם, להידעך לשיכחה, לא להתממש זה כל כך מכאיב לה. ויש ימים שפתאום מנצנצת בה הידיעה שהקסמים שהיא מחפשת מתרחשים בתוך התנועות החדשות הקטנות שקורות כשהיא מקשיבה פנימה. ההגה זז בשתי מעלות והדרך משתנה, העץ הכחול פורח, ענף שנפל מזדקף. הכישופים משנים צורה במרחב ומוצאים פתאום דלת. וכמו מילות השיר הלא ידוע .. There comes a time*

-You must stay in the moment while your heart's still bleedin'

There comes a time - When you must walk away though your heart's still beatin' יש זמנים שהיא חייבת להישאר למרות שהיא מדממת כולה ויש זמנים שהיא חייבת ללכת למרות שהלב שלה עוד דופק בחוזקה

הקסם נגמר הסוף בא הקסם מוצא דרך חדשה זה שוב מתחיל. וגם כשהיא מפוזרת בחלקיקים על כל הרצפה יש משהו שמחבר ביניהם ואומר לה זה בסדר הכל כאן.

בסוף אין סוף המכשפה לא באה לעזור להחליט איך לסיים..

* All my mistakes - teitur ותודה ליולי על השיר