אישה זאב

אני מבינה בגוף - כשהלבנה יוצאת בלילה משהו בי עולה לכיוונה, פונה אליה, כאילו בית החזה שלי יוצא אל השמים. אני שוכבת על הארץ ומדמיינת איך גם האדמה שמתחתיי מרגישה את הקריאה הזו. הנוזליות העמוקה שלה נמשכת, מעקמת את הקרום הדק שלה, העור שלה, ששומר אותה בצורתה, עולה למעלה, לכיוון הגרון שלה, גוש כזה, רכס הרים, הימאליה. המשיכה הזו, שנעה סביבה כמו גל לאורך היום, לאורך החודש, הולה הופ של חישוק ענק, היא פעימת ליבה דופקת בה מבפנים בכל סוף הקַפָה. כמו חיה גדולה גדולה גדולה קצב הלב שלה שקט ואיטי מאוד. פעימותיה הומות פעם ביום במשיכה אל הירח ממקומות שונים לאורך קו עיגולי, דימיוני, חגורתי המסתמן עליה. מידי חודש המעגל חוזר על המקומות הגיאוגרפיים שהיה בהם, נוקש עליהם את המנגינה, פועם בהם. ובי. שיר האהבה של האדמה לירח עושה לי סימני מתיחה בלב, אני מרגישה את הגעגוע האינסופי הגלקטי שלה בתוכי, אני מרגישה אותה רוצה לצאת מגבולותיה לעלות על גדותיה עד שתגיע אל הלבנה, כל כך רוצה לעשות את הקפיצה הזו, כל כך משתוקקת למגע הבלתי אפשרי. והיא עולה על הגל ועל הגל מתייצב הזאב והוא שומע בתוכו את קריאת האדמה ואת גדישת סיעתה, גלישת חלבה המורתח מכמיהה והוא שר את שירה אל השמים. יללה ארוכה ארוכה שמשחררת משהו מהתפקעותה ולפעמים זו אני שעולה על הגל וקוראת את התפקעותי.

החום עולה, השמש עוברת דרך שעותיה הארוכות ביום חגה וחוגה. הציקדות מתעוררו עם הציפורים ומנדנדות בקריאותיהן הקצובות, מתחרות עם ממטרות גם כשהברז סגור. העכבישות טוות קורים מנצנצים בין העצים, בין הלבבות. המון שאלות, המון סערות הורמונליות ששומטות את האדמה הבטוחה תחת רגליי. יש לי מקום, אין לי מקום, איפה האדמה שלי בכלל.

הסיפור שבראשי מספר על להקת זאבים שאני חלק ממנה, והם מתגוששים בשמחה זה עם זה, מתערבבים, הולכים יחד, מתנהלים להם. אבל בתוך כל זה, הרבה פעמים אני מרגישה זאבה בודדה שאין לה תפקיד ברור בלהקה, והמקום שלה לא ברור לה. החברה שלי היא האדמה, בת הזוג שלי היא הלבנה. אני נודדת רק אני, שומטטת את הצרכים שלי לְחֵבְרה, שומטת את קנאתי, את הבלבול והבנת חוקי המשחק, אני לא משחקת את המשחק, אולי ליודעת איך לשחק אולי סתם רוצה שיקראו לי במיוחד. לומדת לעוף אל הירח ולחזור ואת התנועה הזו של להתפקע ולשקוט כמו גל. מנסה לשקם את היחסים שלי עם האדמה שוב ושוב, להרגיש אהובה בלי קשר לכלום רק מעצם היותי, התקימותי. מקשיבה לה אולי היא תספר לי משהו, אולי היא תדריך אותי מה לעשות עם עצמי עכשיו בעידן הזה שלי, שבו אני לומדת להקות, לומדת להכות שורש בדרך שלי. אדמה אני קשובה לקולך אדמה תמיד ולאן שאלך אדמה השביל בו אפסע הוא שבילך אמא אדמה אדמה רגליי מהלכות יחפות אדמה פנייך חמות ועוטפות אדמה עיניים חומות בי צופות אמא אדמה הן באתי ממך, מחיקך אדמה ואת עתידה לשכך אדמה את כל כאביי את לילותיי את ימיי עולם ומלואו לך מודה ואנו עצי השדה אדמה ממך ואליך אם כל חי אמציני אדמה נותנת פריה לכולם אדמה טובה ותמימה לעולם אדמה למדי נא את בני האדם אמא אדמה הן באתי ממך מחיקך אדמה ואת עתידה לשכך את כל כאביי את לילותיי את ימיי עולם ומלואו לך מודה אדמה ואנו עצי השדה אדמה ממך ואליך אם כל חי אמציני

תפילה שכתב אהוד מנור והלחין יאיר קלינגר ושרה עפרה חזה בזמנו, ועכשיו אני שלימדתי בית ספר שלם לשיר את זה).