בית זה בסך הכל קופסה שגרים בה

הייתי טיפשה להגיף את הקיץ באוגוסט ולהספיד אותו בשמחה, יומיים לאחר מכן עלינו ל-42 מעלות ויום וחצי אחר כך ארזנו את עצמנו לבית שחיכה לנו בענבר, בית עם מזגן (!), שהמסעית נכנסה באלגנט לחנות בקצה חצרו. 40 מטר מיושנים ורעועים כלבבי מטוייחים בבוץ מבפנים נותנים תחושה של מערה, בעיקר כשהקיר מתפורר עליך עם כל דלת שנטרקת ובכן יש דלתות! יש חדר! ועוד אחד! קונספט חדשני נפתח בפנינו.

אז הקיץ הבלתי מתפשר של ספטמבר התיך אותנו להתאקלמות בבית, אפילו לצאת למרפסת המדהימה הצופה על חורש אלונים קייצי, היה מאתגר בהתחלה. עלי חרוב רשרשו לנו שירי ערש והחזיקו ירחים מלאים מעל החלון, הפרות במרעה הסמוך היו לנו שעון מעורר לזריחות עדינות, שניה לפני שהחום כיסח לנו את הצורה. כעשרים צעדים בין הבית החדש לבית לשעבר העברנו את עצמנו דירה דור-טו-דור, פלוס עוד כמה דברים מכאן ומשם ונגיעונת איקאה בכדי שהמסעית תוכל להתרווח במקומה החדש ולצלול בנעימות לתפקיד המארחת.

לא יודעת להגיד אם אנחנו טיפוסים סתגלניים במיוחד או שפשוט התרגלנו לשינויים בשנתיים האחרונות או שפשוט המרחבים העצומים והשפע הבייתי מיכרו אותנו לנוחות במהירות מסחררת. כנראה שכל התשובות נכונות. הבית נהיה "שלנו" ואנחנו שלו ומדי פעם כשהייתי נכנסת למסעית לקחת דבר מה הייתי מריחה את הריח שלנו מלשעבר, ריח של נדודים והרפתקאות אחרות שנשאר בקירות העץ, בתוך הארונות, בעציץ בכניסה, שברבות הזמנים איכשהו עשה לעצמו רימייק מנענע לבזיליקום, איש אינו יודע איך בדיוק. והייתי מתגעגעת. תודעת החוסר שלנו עושה מטאמורפוזה לתודעת שפע: יש כל הזמן חשמל, יש כל הזמן מים, במקלחות אפשר להעביר אינסוף מחשבות ושירים (לאוהבי הז'אנר) בלי שגודל המיכל יושב על מצפונך (אפילו שכבר היינו מחוברים לשכנים בצבעון במשך שלושה חודשים ואפילו שילמנו, עכשיו זה אחרת). והכל עולה כסף. מים, חשמל, רצפה, אדמה, איכות חיים.. מוזר לא שילמנו על הדברים האלו כל כך הרבה זמן... למטבח לוקח המון זמן להתארגן על עצמו, מסתבר שבמסעית היה יותר מקום לפסטות ונודלס וכל המחסן קשות ושימורים האדיר והמלא ג'אנק שלנו התפזר בבית בין 3 מגרות, כוננית בחדר הילדים (יש חדר ילדים!), ארונית ושלל קופסאות במקום המוזר הנקרא "מעל למקרר". אז אפילו חודש וחצי אחרי נחיתה אנחנו עדיין מחפשים בארבעה מקומות שונים את שימורי העגבניות המרוסקות בדרך ללזניה.

אין רעש של משאבת מים, אז לא ממש יודעים אם מישהו מתקלח ואז גם לא צועקים לו "שחר! אתה גומר את הכנרת!!!" הצעקה האהובה עלינו (סתם, אנחנו כן צועקים לו). כנצלנים של החשמל האינסופי שעובד גם בפולסים גבוהים קנינו ישר קומקום חשמלי שהתחיל איתנו לא טוב בלשרוק ולעשות המון המון רעש סתם, מה הקטע של קומקומים חשמליים? תשתקו. חזרנו להרתיח מים בפינג'אן על הגז שלא יפריע לשקט שסביבנו. ויש תנור אפיה!! אז רצות פה עוגות, דגים, עוף סוף, תפוחי אדמה בטטות לזניות פשטידות נו כל הדברים האלו שתנורי אפיה נחמדים אליהם. אפילו לא רק בצהרים!! אפילו בערב! כשחושך!... השפע הזה של החשמל ואוו. לצורך העניין הבאנו אפילו את המיקסר של סבתא שוש שמצא את מקום מנוחתו בכוננית חדר הילדים (כי אין מקום במטבח, אבל יש חדר ילדים (!)) ומידי שני וחמישי נשלף לעירבול חגיגי שהוא עושה בחיוך חסר כפתורים של איזה כיף לחזור לחיים בגילי המופלג. המיטה הזוגית התרחבה ולידה יכולנו להשחיל מיטת ילדים כמעט כמו פעם מיטה מקיר לקיר (כן נו.. אז מה אם יש חדר ילדים אף אחד לא אמר שהילדים משתמשים בקונספט הזה). בכל מקרה, ניר כבר לא ישן על הצד הצר שלו, הוא יכול לישון על הצד הרחב יותר. וגם, הקטע הזה שאפשר לסגור את הדלת כשהילדים בסלון. גאון מי שהמציא. יש אסלה, עם מים במקום נסורת, שזה מוזר ואני חייבת להגיד שהרבה יותר מסריח... עדיין מידי פעם כשמישהו יוצא מהבית אנחנו שואלים אם צריך להוציא את השירותים.. לא צריך כבר, הם יוצאים בעצמם, בלחיצת כפתור (וברעש שהתרגלנו שאין), איזו מודרניזציה. הבית כל הזמן מפולס אין צורך להעלות אותו על קוביות עץ בשביל שהמים של המקלחת ירדו לכיוון הנכון. מה שכן, הבית הוא עדיין קראוון ישן משנות ה-80 (אם מקשיבים לו מרגישים את המבטא הרוסי זולג לו מידי פעם, מסגיר את שורשיו) אם יש רוח חזקה הוא מזכיר לנו איך היה במסעית כשסתם מישהו היה קופץ מהשירותים לרצפה. ואל תשאלו מה קורה כשעובדת מכונת הכביסה (החדשה! שקנינו באינטרנט! כשהתחיל הסגר ותוארה כמו ברכת שנה טובה פואטית במשפט המבטיח "פשוטה וקלה וללא הטירחה של להיראות טוב"!) ובכן, כשהיא סוחטת, אנחנו ממריאים בחוויה על חושית של עוצמת הרכות בואך .רעידת אדמה 7 בסולם ריכטר. והמראות שתלויות במקלחת ובחדרי השינה מזמינות אותנו להסתכל עלינו יותר, מזווית כזו ומזווית אחרת ומהזווית הקרובה הקרובה של להוציא שחורים צהובים ולבנים ולהתעלל בעור הפנים באופן כללי. כבר רציתי לשלוף אותן מהבית ולחזור לנעימות חוסר הידיעה של איך אני נראית, אבל הילדים מבלים שעות בלעשות פרצופים, שרירים וריקודים ממול, קשה לוותר על המופעים האלו.

כנראה שעכשיו כבר שנה הבאה כי אנחנו יושבים על המרפסת וסופרים ציפורים נודדות. איות הצרעים נגמרו, גם הניצים קצרי האצבעות חלפו להם, אנחנו עדיין עם עייטי החורש ושמחים לחזרתן של הדיות השחורות בקליידוסקופים נרחבים. לתוך השקט של החורש שמולנו אנחנו שומעים את צעקות ה"הקשב" והספירות לאחור ממחווה אלון הסמוך, ילדים עוברים טירונות. בהתחלה התעלמתי מהיקום המקביל הזה שצועק אלי מההר שממול, גם היו חגים והם היו בחפששים כאלו ואחרות. אחר כך כשהם צעקו "הקשבים" זו היתה תזכורת להקשיב גם בשבילי, תירגלתי, הקשבתי. עכשיו זה פשוט מעצבן אותי ומתסכל איך אנחנו מרשים לאנשים לרדות ככה באנשים אחרים, להכניס אותם לתבנית מנותקת ממושמעת ממושטרת מצייתת על עיוור, אני צועקת להם בחזרה עכשיו "הקשיבו!" "הקשיבו!" אל תשכחו אתכם שם, הקשיבו. ..הקשיבו.

אם מציצים קצת מאחורי הגבעה רואים את תחילתה של בקעת בית הכרם, הרי הגליל העליון חומה גבוהה ומרשימה וחוצלארצית כזו, אפשר לראות רחוק יחסית, סאג'ור וראמה ואיך הן בוהקות בורוד בשקיעה. כבר שנים כשאני מתעדכנת בערב במכשיר הסלולרי הקרוב אלי מה השעה או אם יש הודעות הוא יפתח בשעה 19:05 (שזה גם פראפראזה שעתית על תאריך יומולדתי, שזה נחמד) לא משנה אם זה קורה ככה כבר איזה 1028 ימים אני תמיד מופתעת מחדש (עכשיו זה כמובן לא יקרה לפחות חודש כי הנה הזכרתי את זה). השקיעה עברה במהירות מלהיות אחרי השעה הזו ללפני השעה הזו כאילו משהו מזרז אותה להקדים ולהביא את הלילה, היא מקפצת בשמחה על פני הזמן. אני מזכירה לעצמי שעוד מעט שעון החורף יעבור עלינו (וב19:05 יהיה כבר חושך גמור ולא כמו עכשיו, תכלת עמוק) ושזה כנראה יקרה למרות הסערות הפוליטיות והאפידימיולוגיות, מסוג הדברים שפעם היו בלגן ציבורי והיום יקרו כלאחר יד, כי כתוב בלוח השנה, כי הנה דבר אחד שלא משתנה - שינוי השעון.

והכל משתנה והכל כבר אותו הדבר המון זמן - אני פוסעת בשביל הגבעה הדרוך הנסוּעַ בו טיילתי ודיברתי לעצמי בסגר הקודם, עושה download להבנות שלי את העולם ואת עצמי, מתרגשת, מחברת מחשבות למילים. מסביבי הכל היה אז ירוק להתפקע מנוקד בסגול ואחרי כן עלו הקוצים היפים ופרחו. ועכשיו, יש כלום כלומר יש הכל אבל בלי וזה כזה של פרות שסיימו מהצלחת וניקו עד הפירור האחרון וזה דרוך ושחוק עד כדי פודרה חומה דק דק. אנחנו שוכבות על הגב, האדמה ואני, ומחכות לגשם. כבר הרבה זמן. מחכות שירד משהו, שיובן משהו, שיתאחו סדקים ויוֹבָשים, ששוב ארגיש שהדברים מתחברים שיש איזו דרך בהירה ללכת בה ולא סתם משהו. אנחנו פוערות את הפה מחכות, עורנו ניכר מהגעגוע למגע אצבעות מָטָר טיפות על הפנים על הגוף כל מה שהירווה אותנו בחודשים האחרונים היו נוזלי צוֹאת פרות וזיעת חרקים. כמה עוד אפשר לחכות? אני מסתכלת על האדמה איך היא ככה שקטה, איך היא מתאזרת בסבלנות שאין לי, היא לא שואלת "נו מתי?" גם אני כבר לא, רק נאנחת, סופרת פעימות לב כמו כבשים לפני השינה, הן מתרחקות זו מזו, נחלשות, הקו משתטח.

אי אפשר להגיד שאני בשיאי, מרוּקנת ממשהו חכם להגיד, שטוחה כמו שדה שכבר שכח מה צמח בו פעם ומה הוא אמור להיות בהמשך. רק מחזיקה זיכרון קלוש שכל שנה כשיש כזה חום והרבה סוֹפים והרבה התחלות והרבה המשכים לא ברורים וחגים ואחרי החגים, לפני שמגיעה ההתחדשות - אין בי כלום, אני מרגישה ריקה ונטוּלה. לא מצליחה לקרוא, לא מצליחה לכתוב, לא מצליחה להחליט, לא מצליחה למַעָרֵך יחסים. קצה קצהה של השראה נותר בי ואני לוגמת בו טיפה טיפה שיחזיק אותי עוד קצת שלא אגמל מלחלום שיחזיק עד שמשהו יבוא לי פתאום.