בתוך הסערות
לעיתים אני מוצאת אותי נסוגה אחורה מעומס האינטראקציות. כל כך הרבה מערכות יחסים ורגישוּת, אני כל כך לא מיומנת, אני גם לא יודעת אם אני רוצה להיות. לעיתים אני לא מבינה למה אני שם, חוטפת את האגרופים האלו בבטן, נעלבת, מרגישה את חוסר הצדק, את עודף הצדק. מסתערת, נסערת, סוּפה של דרמה פנימית, של כאב. בהליכה הזו אחורה שנדמית כהתנתקות, תבוסה או באופן כללי חוסר מסוגלות לעמוד חסונה במעגל המוחצן, אני מוצאת שאני מגיעה לעין הסערה. בתוך הסערות,
בין נשימה למחנק
בתוך תוכי פנימה.
נסגרות הדלתות,
ננעלות על בריח
לאט,
בלאט.
(נורית גלרון / יוני רכטר)
ובעין הסערה אני דומעת את הכאב ומשקה את פיסת האדמה השוקטת. אני מרגישה שוב את הלהיות עם עצמי, כמה זה עשיר. וכמה טוב להיות עם אף אחד, להרגיש את המוכנות לעשות שום דבר כִּפשוטו, למרות הקול הדוחף לעשות דבר או שניים או שבעים. זו תנועה עדינה שבתוכה יש הסכמה לכלום, לפּוּשְטי, ל-לא שווה. להנמס בחום בלי לנסוע לכנרת, לירדן, למעין. הכי מרחיקה מעצמי למקלחת. אין בזה סיפור מיוחד, אין בזה תמונה לאינסטוש.
בלבנת הסערות והסופות הרשתי לעצמי ללכת לאחור עד שאני נתקלת ונופלת אל המקום השקט שבו רק אני נמצאת, מודעת לסערה שלי לכאב, לכובד האדמה. רוקמת מחדש את השורשים שלי בחלקה הגיאוגרפית הזו שאין בה דבר מלבדי. כשהסערה מצטמצמת עלי אני מקבלת אותה ופושטת ידיים ומנסה להיות בשלום עם הדברים שמתנתקים ממני, נושרים, עוזבים, עפים עם הרוח הזו לבלי שוב. מאבדת אחיזה. בשוֹך מסתכלת במבט חדש ואוהב על מה שנשאר עלי, נאחז בי ולא מוותר. מעליי דממה כחולה מוארת
אור כוכב מזהיר לבן
פשר סוד לא נגע בו נצח
אל חלונות ביתי הרוח סערה
תן לי לבוא וללכת
רק לנגן אהבה
הושט לי היד אחי שלי
זו שעה של שקיעה
רגע ענוג בלי מילה מיותרת
בחלומותיי תופיע דמותך
רגע של שלווה
נסוך על פניי
