הלבנה האלונית

אלונים ממלאים את החורש שלי מקצה אל קצה. אני נושמת אלונים, מתגרדת עליהם, נדקרת מעליהם, נושרת איתם, מוריקה לעד לידם. כשעברנו אל ארץ הפרא של האלונים נכנסנו לשנה של קליטה באדמה, מעורבות וחיכוך שבסופה - הצבעה. תמיד סיפרתי לי שהכל קל, שלא מרגישים בתוך מבחן. אבל בתוכי, ליתר בטיחות, ביקשתי מעצמי להצטמצם, לא להיות יותר מידי, לא לצעוק אותי, לעשות יותר את התנועה הזו האקרובטית של להתאים את עצמי, להתכווץ ולא לתפוס מקום. בסוף החורף הארוך של הנפש מצאתי אותי קטנה קטנה בפנים, או יותר נכון, לא מצאתי אותי. נשארתי קליפת עץ קשיחה ומחוספסת שעומדת ריקה מעוצמותיה, מלחלוחיתה. הסתכלתי אל מאחורי כתפי וכל הזמן הייתי נזכרת איך הייתי. פעם הייתי אני. לאן נעלמה זאתי ואיך מביאים אותה שוב. לא משנה מה היא עכשיו שרק תגיע ותמלא את עצמה שוב. נשמתי עמוק צללתי להביא את הנעדרת ברדק גדול וכאב ובקשות מסביבי להניח לדברים כמו שהם או לחזור לגדה הבטוחה ולא לעמוד מעל התהום ולעשות את הבלתי מצופה, לא להגיד ולחשוב את ההזוי והמורכב והסותר. כעסתי ממש על הבקשות האלו, על מה ומי שמנסה להחזיר אותי לחשוב כמו כולם. לא הסכמתי. הסכמתי להיות אני שוב. שזה לפעמים יותר מידי ולפעמים עובר את הגבול ולפעמים נתפס הזוי אבל עכשיו לא אכפת לי. לבנת האלון לימדה אותי על השורשים. איך הם חותכים בתוכי ומבקשים ממני להכות ולהשתייך, משהו שאינו תמיד פשוט לי וככל שאני נמצאת בריבוי מערכות יחסים אני מרגישה שאני נשחקת בו. שמחת השייכות שלי והתרוממות הרוח כבר לא כמו שהיו, או כמו שהן אצל אחרים. התאבלתי על היעלמותה של ההתרגשות, כבר ויתרתי על תחושת הבית וההיקשרות, אמרתי שאני לא מאלה שמרגישים ככה. בבית. במקום זה בחרתי להתרכז באיכותם הנחושה והמתמידה של השורשים למצוא את דרכם לעומק, לפצלח מכשולים ולא לוותר. הייתי שם, פרצתי דרכים. העוצמות שהכרתי שבו והתנפחו בתוכי לכדי דמותי, מילאו את התבנית, פעפעו מהעור. הלכתי איפה שאני מאמינה שנכון, אומרת את זה לעצמי, אומרת את זה החוצה. חופרת, חופרת. מנכיחה רכות נחושה, בעיקר במפגש עם הגושים הקשוחים של סלעי הגיר המקומי. מרחיבה את הסדקים שלהם, עוברת דרכם. ואז נזכרתי שאני שייכת אלי.