הלבנה של הכישופים והירח של השבט
בחודש שבט זרחה עלינו הלבנה של הכישופים. זה היה זמן ההתכנסות של המכשפות הפנימיות שלנו שעמדו שם בפנים בתוכנו וערבבו קדירה מהבילה. אני מדמיינת את המכשפה הקטנה הזו מתעוררת מבולבלת משנת החורף שלה, החודש הזה בו החמה מפציעה ליום אחד, קורא לה לנער את גלימותיה מרשתות העכבישים והאבק. לנקות את הלכלוכים מהעיניים והריר מזוית הפה, להגיד: איפה הייתי איפה הייתי, אה הנה באמצע השורה הזו, ולחזור לספר העתיק הבל שהשאירה על השולחן בסתיו.
אנחנו שמבחוץ עומדות עירומות כמו העצים, מקבלות עוד מנת קור ועוד אחת, מעלות ריכוז סוכר ומרגישות רק בפנים בעומק שיש כבר איזו התבשלות. זה מבלבל כל הניגודים אבל זה מה שיש, בחוץ קפוא, דבר לא זז, רקוע. בפנים חומרים נעים ממקום למקום, שורשים מעמיקים לחדור בשקט יותר ויותר לאדמה, בעומק איפה שהיא עדיין רכה. שם שקט והתנועה בלתי נראית, כמעט בלתי מורגשת. שימו אוזן על הקליפה הסדוקה החיצונית שלי המלאה בטחב ירוק זרחני, הקשיבו! רחש של בעבוע בתנורים הפנימיים וזאתי שעומדת שם עושה לי עם המרפק מבפנים ישר בצלע השמאלית. זה הזמן, את צריכה לשבת להרגיש, האנרגיה מתחילה לעלות, התחילי לתפוס גלים כדי לחלום.
את הכישופים אנחנו חולמות בעיני הרוח שלנו. שואלות את עצמנו מה מרגש אותנו עכשיו, מה ירגש אותנו עוד, לאן היינו רוצות להמריא ואיך היינו רוצות להתגשם בעוד כך וכך. הדמיון מתנתק משלשלאות האפשר והמותר, חוצה גבולות, משתחרר, יוצא לחפש רצונות. הדמיון חופשי. חוזר אלינו עם רעיונות פשוטים והזויים כאחד. אנחנו מסכימות להם, מתמסרות לזה ממשיכות את הסיפור. איך אהיה אם זה יתגשם, מה אלבש, כמה אחייך ואצחק, איך יראו החיים, איך יראה העולם. אני זורקת פתקים לקדירה החמימה שמערבבת בלב. המכשפה שם המבולבלת, סתורת השיער, כבר לא קוראת כל כך טוב את הדפים, העיניים מטושטשות, אבל מה זה חשוב, היא זורקת עוד משהו אל הסיר, האם יש טעם למה שהיא עושה?, הלומת שינה ושיעול טורדני היא זורקת את כל מה שהיא מכירה לקדירה. שיהיה. משהו כבר יתן את הטעם, משהו יחזיר את הריח, משהו יתן להכל שוב צבע.
על הקצף של השיקוי צפים זרעים הם עולים פורצים את עורי וזורמים לידיי. האדמה רכה וקפואה, אני מפשילה שרוולים נוגעת באצבע, בוררת בורות וטומנת אותם, מכסה. שותלת איתם פיסה מהלב שלי שכבר אפשר לשחרר מעודף שימוש. קומפוסט חנקני. מסתכלת סביבי רואה איך זרעים שטמנתי לפני שנים כבר חיים בחיי, ואיך אלו שלפני שנתיים בוקעים ממש עכשיו, קשה להחזיק את התקווה הזו שמשהו יקרה, אבל זה קורה. אני מסתכלת על הגומות החדשות ומגדלת בתוכי סבלנות של עץ. הזמן לסיים מעגל ולהתחיל מחדש ולהעסיק את עצמי במשהו שיסיח את דעתי מהקור והקפאון, מבלבול ומהרצון המציק שהכל הכל יקרה כבר עכשיו. משאירה פתק תכף אשוב ויוצאת לחפש שקדיות להשיב את חיי.
