ימי התום

זהו הזמן בו אני יורדת אל הים, אם זה בעיקולים מזרחה מנמיכה למינוס 200 הולכת להתנחם במתוקים החמים הכבדים משהו של אהובתי הכרנת. ואם זה בירידות המתעקלות מערבה בעיגולים של כביש וישר אוירית אל חוף בצת. מוצאת לי פיסת חול להניח בה את הרגליים. מותחת את השמלה מעל ראשי. הולכת אל המים. רגליי עגלגלות וגם בטני, זרועותיי מנגנות מקצב רוטט כשאני נעה. החלק שיורד מהכתף מלא ורך. אני חלוקה בדעותיי על גופי. בתוכי חניכת התרבות המבקרת את הגרמים הרכים הנערמים המתנועעים ורוקדים למקצבי הליכתי, במתניים בשיפולים, בחמוקים ובחייקים. וגם קול אחר מאיפשהו שיודע יופי אחר, מזקיף אותי ואומר בי חן. בתוכי האישה התמימה שרוצה להיות פשוטה, עייפה מלכסות יותר, היא רוצה להיות מוסרת קליפות בד וכיסויים. לחוש בעדנה את האויר על כולו של הגוף, את המים בחיבוק ובחדירה מכל עבר ואבר. כי סתם כי ככה. עירומה. בתוכי גם האישה שכוחה המפתה הקדום, ריחה הנקבובי, צלמיותה האלילית מנגנת יופי נשי עוקף תרבויות, חברות פרסומות, צווי אופנה, עידני עידנים של דיאטות ואמונות מוזרות. כאילו גוף של אשה, באשר הוא שם וכאן ואיך שהוא נראה יעודו למגנט אליו במשיכה עזה את מפעילי האהבה שסביבו. כוח שקשה להסביר. כשאני יורדת אל הים, מבוכה 90% כותנה מונחת כבר על החול לצידי, בצעדיי הבטוחים המזדרזים לאט, מתערבבים הכוחות של התום התמימות והפיתוי כמו חלב בקפה בכוס שקופה, עננים עננים. אני מסכימה להיות הכל.

כשהתחלתי את החודש גיליתי בתוכי את הקול שמנסה להגן עלי. אותו חייל אמיץ ונאמן, שומר כשרות צניעות וטף, עובר איתי מדבר לדבר ומגן עלי שלא אצא פראיירית או מנוצלת חס וחלילה - בקיצור תמימה. ופשוט מחרב לי את התמימות שבלהאמין. היה פה באמת איזה שבוע מחשיד שכמה בנות אמרו לי שאני נראית טוב ממש. ו-וואלה, אפילו הרגשתי טוב, אבל הקול הנאמן המצוין הזה שעומד שם על המשמר, מצא כל פירצה אפשרית בשביל להוכיח לי שאני לא צריכה להאמין לזה, אפילו המציא לי שוועדת תרבות בעצמה, הגתה מיזם שבו היא מרימה כל שבוע למישהו אחר בקיבוץ, השבוע זו אני. כשהגעתי לפיסגת הרעיונות המרשימה הזו, זה כל כך הצחיק והביך שלא היתה לי ברירה אלא להאמין או להגיד לעצמי שגם אם ועדת תרבות עשתה מהלך גאוני כזה - לא אכפת לי :). כותבת לחייל שלי מכתב אהבה ותודה לרגל שחרורו המתקרב משירות לצידי. הוא מוזמן להיות שם כישות חופשיה נטולת חובת הצבעה ושמירה כשאני מתפשטת. הוא מוזמן להיות שם בחיוך ובקבלה ובלי האצבע המורה הצרידה הזו, כשאני עושה אהבה וננגעת בתשוקה. הוא מוזמן לצאת לאזרחות ואם הוא מבלה איתי אז בשקט. בוחרת להיות פראיירית ותמימה ולהאמין. לקום להאמין שזה תם.