ירח כחול שיאיר על הכל
המים עושים בי גלים, אני מרגישה כמו אוקיאנוס. יש לי ימים ויש בי ימים. מרוממת עם מחנק בגרון, מסתובבת באנרגיה גבוה כזו ודמעות בעיניי, או כבדה עם שיר בלב, הכל מתערבב, הכל מסתובב.
אני נשאבת לטבול במים, מנציחה בגופי המלא את קדושתם ושפעתם כמו בקשה שימשיכו לזרום, שירד עוד גשם, שהמשאבות יתקלקלו כדי שיהיו לי עוד מים וכדי שהסלעים לא יתכסו אבק סדוק מיובש. מקווה את עצמי בתקוות, מוצאת בי מים מתוקים. רוצה לכתוב געגועים, זה נשמע כמו לצלול לעמוקים ולנסות לדבר. נרטבת, צוללת, נושמת כבד. השקוף הזה עם הפכפוך מדגדג לי את הלב הצלוק, החסום. מאפשר לו להתמתח קצת, להתרווח, לאחוז ביופי מכמה קצוות. מנצלת את רגעי האביב הפועם.
אני בת נחל, שמה אותי עור לעור עם שברי השמש המתעיינים, עם הצל המפכה. נותנת לעצמי להיות מלוטפת עד שאני מתברווזת ונזקרת. לפעמים עפה רחוק יותר, לפעמים לא מצליחה. המים האלו פה רק לרגע ואז הם נעים. נעלמים להם אל תוך המשאבות לצורכי הציבור. גם אני.
בלבנת האלון, זו הקודמת, חזרתי אל הגודל שלי, הלכתי עם השורש באבן (שזה כמו עם הראש בקיר). בלבנה הכחולה (שליוותה את חודש אייר השנה) הכל הפך רך יותר אני ממשיכה בנחישות אבל גם מסכימה לקבל את תוואי השטח (לפעמים). אני מנסה להתרכך ולהרוות את עצמי בעצמי אבל לפעמים קופאת נוכח מופעי כוחנות ואלימות יומיומיים. הכי קשה לי להתעורר ולהבין שחוקי המשחק שונו מבלי שעודכנתי, או שיש אנשים שמותר להם לא להקשיב לחוקים (אבל אמרתם). או שאני הזויה שממציאה חוקים שאף אחד לא באמת הניח בשומקום. איך אפשר לשחק ככה?!. אני יודעת שבחריפות הזאת, בצפיפות הזאת, בהיחשפות הזאת, מה שיש לי לעשות זה להמשיך עם הזרם, עם איזושהי אמת פנימית שיכולה להמשיך לשחק קצת אפילו שהחוקים לא מובנים, כמו לשיר שיר בלי לדעת את המילים, לזכור שתמיד יש מקום לדמיון ושזו אמצע הדרך. לא להתמעט וגם לא להמלט, ללכת. ללכת זה אומר לא להסתלק.
ובתחושה המימית הזו. מסתכלת אל הירח שמניע בי את הנוזלים ומגאה אותי. אני נשאבת אליו כמו אל מים. קו המתאר שלי מתמלא בצלולים עד גובה הלב. אני שוב מרגישה את זה שם נכנס לחדרים, מציף אותם מעל למשקופים עולה בעליות. רוצה רוצה מאוד, רוצה הרבה, רוצה שיגלה בי מים, שיתגלו בי מים, רוצה להתגלות.
עולה עולה עולה ניגרת מעל דפנותיי כמו המפלים
נשכבת אחור עוזבת עוזבת
בתוך ערפיליה עוברת רכבת
קיר מתמוטט קורסת חומה
סכר נפרץ נשפכת גומה
ניגרת ניגרת מקצות ציפורניה
כשמן כדבש מפסגות גבעותיה
עוד קיר נופל נפרצת גומה
והמים עולים מקומה אל קומה
ימת האגן על קצות גדותיה
ויקטוריה נשפכת על תולדותיה
נמתחת נישאת כגל הנישבר
עד שיוצאת לה צריחת הקטר
נשכבת אחור עוזבת עוזבת
בתוך ערפיליה חוצה עוד רכבת
נמתחת נישאת כגל הנשבר
עד שיוצאת לה צריחת הקטר. (ויקטוריה / שלום חנוך)
Comments